מאוחדים בשירות אלוהים בטוב וברע
כפי שסופר מפי מישל ובבט מולר
”יש לי בשורה רעה”, אמר הרופא. ”אתם יכולים לשכוח מהשליחות באפריקה”. הוא הביט באשתי, בבט, ואמר, ”יש לך סרטן השָד”.
היינו המומים מאוד. מחשבות רבות חלפו במוחותינו. חשבנו שהביקור הזה אצל הרופא הוא רק בדיקה סופית. כרטיסי הטיסה שלנו לבנין שבאפריקה המערבית, כבר נרכשו. קיווינו לשוב לשם בתוך שבוע. במהלך 23 שנות נישואינו, היינו יחד בטוב וברע. כשאנו נבוכים וחוששים, התחלנו להתכונן למלחמה בסרטן.
הבה נחזור להתחלה. מישל נולד בספטמבר 1947 ובבט באוגוסט 1945. גדלנו בצרפת ונישאנו ב־1967. חיינו בפריס. בוקר אחד בראשית שנת 1968, בבט איחרה לעבודה. אשה באה לביתנו והציעה לה חוברת הקשורה לדת; היא הסכימה לקבלה. אזי, אמרה האשה: ”האם אוכל לשוב עם בעלי כדי לשוחח איתך ועם בעלך?”
בבט חשבה על העבודה שלה. היא רצתה שהאשה תלך, ולכן אמרה, ”בסדר, בסדר”.
מישל מספר: ”לא גיליתי כל עניין בדת, אך החוברת משכה את תשומת לבי וקראתי אותה”. כעבור ימים אחדים, האשה, ג׳וסלין לֶמוּאַן, שבה עם בעלה, קלוד. הוא השתמש במקרא במיומנות רבה. היו לו תשובות לכל שאלותיי. התרשמתי מאוד.
”בבט היתה קתולית נאמנה אך לא היה ברשותה מקרא, דבר שאינו יוצא דופן אצל הקתולים. היא התרגשה מאוד לראות ולקרוא את דבר־אלוהים. בשיעור למדנו שחלק ניכר מהרעיונות הדתיים שלמדנו בעבר הם כוזבים. התחלנו לשוחח עם קרובינו וידידינו על הדברים שלמדנו. בינואר 1969, נטבלנו כעדיו של יהוה. תשעה מקרובינו וידידינו נטבלו זמן קצר לאחר מכן”.
שירות היכן שהיה צורך במבשרים
זמן קצר לאחר שנטבלנו, חשבנו לעצמנו: ’אין לנו ילדים. מדוע לא נתחיל בשירות המלא?’ לכן, בשנת 1970 התפטרנו ממקומות־העבודה שלנו, נרשמנו כחלוצים רגילים ועברנו לעיירה קטנה בשם מניֶה־לורְם, בקרבת נֶבֶר שבמרכז צרפת.
זו היתה משימה קשה. היה קשה למצוא אנשים המעוניינים ללמוד את המקרא. לא הצלחנו למצוא עבודה חילונית, ולכן היינו דלי־אמצעים. לפעמים כל המזון שהיה ברשותנו היה תפוחי־אדמה. במרוצת החורף, הטמפרטורות ירדו הרבה מתחת לאפס. כינינו את העת שחיינו שם, ’תקופת שבע הפרות דקות הבשר’ (בראשית מ״א:3).
אך יהוה כלכל אותנו. יום אחד, כשמזוננו כמעט אזל, הביא הדוור קופסה גדולה של גבינה שנשלחה מאחותה של בבט. פעם אחרת, לאחר ששבנו הביתה מן השירות, מצאנו שם כמה אחים, שנסעו מרחק של 500 קילומטר כדי לראותנו. כשהם שמעו מה קשה המצב, הם העמיסו את שתי מכוניותיהם במזון עבורנו.
כעבור שנה וחצי, החברה מינתה אותנו לחלוצים מיוחדים. במהלך ארבע השנים שלאחר מכן, שירתנו בנֶבֶר, אזי בטרואָה ולבסוף במונטניֶה לה־מֶטס. בשנת 1976, מישל נתמנה לשרת כמשגיח־נפה בדרום־מערב צרפת.
כעבור שנתיים, במהלך הלימודים בבית־הספר למשגיחי־נפה, קיבלנו מכתב מחברת המצפה המזמין אותנו לעזוב את הארץ ולשרת כשליחים; המכתב נתן לנו אפשרות בחירה בין צ׳אד ובין בורקינה־פאסו (שנקראה באותם ימים וולטה עילית). בחרנו בצ׳אד. כעבור זמן קצר קיבלנו מכתב נוסף, שמינה אותנו לשרת תחת פיקוחו של הסניף שבטהיטי. ביקשנו לעבוד באפריקה, יבשת עצומה, אך במהרה מצאנו עצמנו על אי קטן!
שירות בדרום האוקיינוס השקט
טהיטי הוא אי טרופי יפהפה בדרום האוקיינוס השקט. כשהגענו, ציפו לנו בשדה־התעופה כמאה אחים. הם הקבילו את פנינו עם מחרוזות פרחים, ואף שהיינו עייפים לאחר המסע הארוך מצרפת, היינו מאושרים מאוד.
ארבעה חודשים לאחר שהגענו לטהיטי, עלינו על מפרשית קטנה, עמוסת מטען של קוקוס מיובש. כעבור חמישה ימים הגענו ליעד החדש שלנו — האי נוקו היווה שבאיי מרקיז. אוכלוסיית האי מנתה כ־500,1 איש, אך פרט לנו לא היו שם אחים.
אותה עת, התנאים היו נחשלים. גרנו בבית קטן עשוי בטון ובמבוק. לא היה בבית חשמל. היה לנו ברז שפעל לפעמים, אך המים היו מלאים בוץ. רוב הזמן, השתמשנו במי גשמים שאגרנו בבור מים. לא היו דרכים סלולות, אלא רק שבילי עפר.
כדי להגיע לאזורים המרוחקים של האי, היינו צריכים לשכור סוסים. האוכפים היו עשויים עץ — מאוד לא־נוחים, במיוחד עבור בבט, שמעולם לא רכבה לפני כן על סוסים. הצטיידנו בסכין משֶטי כדי לפלס דרך בין קני הבמבוק שנפלו לאורך השביל. חיינו היו שונים בתכלית מהחיים בצרפת.
בימי ראשון קיימנו אסיפות, אף שרק שנינו נכחנו בהן. בתחילה לא ערכנו את שאר האסיפות משום שהיינו הנוכחים היחידים. תחת זאת, קראנו יחדיו את החומר הנלמד באסיפה.
כעבור מספר חודשים, החלטנו שלא כדאי להמשיך כך. מישל מספר: ”אמרתי לבבט, ’עלינו להתלבש בהתאם. את תשבי שם ואני אשב פה. אני אפתח בתפילה ואז נערוך את בית־הספר לשירות התיאוקרטי ואת אסיפת־השירות. אני אשאל את השאלות ואת תעני, אף שאת האדם הנוסף היחיד בחדר’. טוב שנהגנו כך, מאחר שבנקל ניתן להיחלש מבחינה רוחנית, כאשר אין קהילה”.
חלף זמן עד שאנשים באו לאסיפות הקהילה. היינו לבד במשך שמונת החודשים הראשונים. מאוחר יותר, הצטרפו אלינו איש, שניים ולעתים שלושה אנשים. באחת השנים, התחלנו לקיים את הטקס השנתי של סעודת הערב של האדון כשרק שנינו נוכחים. כעבור עשר דקות, באו מספר אנשים, לכן הפסקתי את ההרצאה והתחלתי שנית.
כיום יש 42 מבשרים ו־3 קהילות באיי מרקיז. אף שחלק הארי של הפעילות נעשה בידי ממשיכי דרכנו, כמה אנשים שאותם ימים יצרנו עימם קשר טבולים כיום.
אחינו הם יקרים
למדנו אורך־רוח בנוקו היווה. היה עלינו להמתין לכל דבר, מלבד לצרכינו היסודיים ביותר. למשל, אם רצית ספר, היה עליך לכתוב ולבקש, ואז לחכות כחודשיים או שלושה בטרם הגיע.
לקח נוסף שלמדנו היה שאחינו הם יקרים. כאשר ביקרנו בטהיטי, נכחנו באסיפה ושמענו את האחים שרים, התרגשנו עד דמעות. אומנם יש אחים אחדים שקשה להסתדר עימם, אך כשאתה לבד, אתה מבין עד כמה טוב להיות יחד עם אגודת האחים. בשנת 1980, החברה החליטה שעלינו לשוב לטהיטי ולשרת בשירות־נפה. התעודדנו מאוד מהכנסת־האורחים הלבבית של האחים ומאהבתם לפעילות ההטפה. שירתנו שלוש שנים בשירות־נפה בטהיטי.
מאִי לאי
לאחר מכן נשלחנו לבית שליחים ברָאִיאַטֵיאָה, אי נוסף מאיי האוקיינוס השקט, ונשארנו שם כשנתיים. לאחר ראיאטיאה, נתמניתי למשגיח־הנפה של קבוצת איי טוּאַמוֹטוּ. באמצעות ספינה, ביקרנו ב־25 מתוך 80 האיים. הדבר היה קשה לבבט. בכל פעם שעלינו על ספינה, תקפה אותה מחלת ים.
בבט אומרת: ”זה היה נורא! חליתי במחלת ים בכל התקופה ששהינו על הספינה. אם היינו בים חמישה ימים, הייתי חולה חמישה ימים. שום תרופה לא עזרה לי. אך למרות מחלתי, חשבתי שהאוקיינוס יפהפה. הנוף היה מרהיב. דולפינים התחרו בספינה. לעתים קרובות, אם היית מוחא כפיים, הם היו קופצים מן המים!”
לאחר חמש שנים של שירות־נפה, נשלחנו פעם נוספת לטהיטי לשנתיים ושוב נהננו מאוד מפעילות ההטפה. מספר המבשרים בקהילתנו הוכפל מ־35 ל־70 בתוך שנה וחצי. שנים־עשר מאלה שאותם לימדנו את המקרא, נטבלו בדיוק לפני שעזבנו. חלקם משרתים כיום כזקנים בקהילה זו.
בסך הכל, בילינו 12 שנה בדרום האוקיינוס השקט. אזי קיבלנו מכתב מהחברה, שלדבריו כבר אין צורך בשליחים באיים מאחר שהקהילות התחזקו. היו כ־450 מבשרים כשהגענו לטהיטי, ויותר מ־000,1 כשעזבנו.
סוף־סוף אפריקה!
שבנו לצרפת, ולאחר חודש וחצי החברה הטילה עלינו תפקיד חדש — בנין, אפריקה המערבית. מאחר שרצינו להגיע לאפריקה 13 שנה קודם לכן, היינו ממש מאושרים.
הגענו לבנין ב־3 בנובמבר 1990, והיינו בין השליחים הראשונים שהגיעו לשם עם הסרת החרם בן 14 השנים, שהוטל על פעילות ההכרזה על המלכות. זה היה מרגש מאוד. לא היתה לנו כל בעיה להתאקלם, משום שהחיים שם דומים מאוד לחיים באיי האוקיינוס השקט. האנשים מאוד ידידותיים ומכניסי־אורחים. אתה יכול לגשת אל כל אדם ברחוב ולשוחח איתו.
שבועות ספורים לאחר שהגענו לבנין, בבט הבחינה בגוש בשד. לכן ביקרנו במרפאה קטנה הסמוכה למשרד־הסניף שנוסד זה לא כבר. הרופא בדק אותה ואמר כי היא זקוקה בדחיפות לניתוח. למחרת, פנינו למרפאה נוספת שבה ביקרנו אצל רופאה מאירופה, גניקולוגית מצרפת. גם היא אמרה שעלינו להגיע בהקדם לצרפת כדי שבבט תוכל לעבור ניתוח. כעבור יומיים עלינו למטוס מטוס כשפנינו מועדות לצרפת.
הצטערנו לעזוב את בנין. כשהאחים שוב נהנים בארצם מחופש דת, הם שמחו שנשלחו אליהם שליחים חדשים, כשם שאנו נהננו להיות שם. לכן צר היה לנו לעזוב לאחר ששהינו במדינה רק מספר שבועות.
כשהגענו לצרפת, המנתח בדק את בבט ואישר שהיא זקוקה לניתוח. הרופאים פעלו במהירות, ביצעו ניתוח קטן ולמחרת שחררו את בבט מבית־החולים. חשבנו שבכך תם העניין.
כעבור שמונה ימים, נפגשנו עם המנתח. אזי הוא בישר לנו שבבט לוקה בסרטן השד.
כשהיא מהרהרת במה שחשה אותה עת, אומרת בבט: ”בתחילה, הייתי פחות מזועזעת ממישל. אך יום לאחר ששמעתי את הבשורה הרעה, לא חשתי מאומה. לא הייתי מסוגלת לבכות. לא יכולתי לחייך. חשבתי שאני עומדת למות. עבורי, סרטן היה משול למוות. גישתי היתה שעלינו לעשות את הדרוש”.
המלחמה בסרטן
שמענו את הבשורה הרעה ביום שישי, וביום שלישי בבט היתה אמורה לעבור ניתוח שני. התגוררנו אצל אחותה של בבט, אך גם היא היתה חולה, ולכן לא יכולנו להמשיך להתגורר בדירתה הקטנה.
שאלנו את עצמנו לאן נלך. אז, נזכרנו באיב ובריז׳יט מרדה, זוג שבעבר גרנו אצלם. זוג זה הסביר לנו פנים במיוחד. לכן טלפנו לאיב ואמרנו לו שבבט זקוקה לניתוח ושאיננו יודעים היכן נוכל לשהות. גם סיפרנו לו שמישל זקוק לעבודה.
איב העסיק את מישל בעבודות בביתו. האחים תמכו בנו ועודדו אותנו במעשים רבים המשקפים טוב־לב. הם אף סייעו לנו מבחינה כלכלית. החברה שילמה את החשבונות הרפואיים של בבט.
היה זה ניתוח מורכב. הרופאים נאלצו להסיר את קשרי הלימפה ואת השד. הם החלו מייד בטיפול כימותרפי. כעבור שבוע, בבט עזבה את בית־החולים, אך היה עליה לשוב לשם מדי שלושה שבועות להמשך הטיפול.
במשך התקופה שבבט עברה טיפולים, האחים בקהילה היו לנו לעזר רב. אחות אחת שסבלה גם היא מסרטן השד עודדה אותנו מאוד. היא אמרה לבבט לְמה עליה לצפות וניחמה אותה מאוד.
למרות זאת, היינו חרדים לגבי עתידנו. מישל וז׳אנט סלרייה, שהבחינו בכך, הזמינו אותנו לארוחה במסעדה.
סיפרנו להם שהיה עלינו להפסיק לשרת כשליחים, ושלעולם לא נוכל לשוב לאפריקה. אך, אח סלרייה אמר: ”מה? מי אמר שעליכם להפסיק? הגוף המנהל? האחים בצרפת? מי אמר זאת?”
”איש לא אמר זאת”, השבתי לו, ”אני אומר זאת”.
”לא ולא!” אמר אח סלרייה. ”אתם תשובו!”
בעקבות הטיפול הכימותרפי נעשו הקרנות, שנסתיימו בשלהי אוגוסט 1991. הרופאים אמרו שאין הם צופים כל בעיה בשיבתנו לאפריקה, בתנאי שבבט תשוב לצרפת לבדיקות תקופתיות.
בחזרה לבנין
לכן כתבנו למרכז החברה בברוקלין, וביקשנו אישור לשוב ולשרת כשליחים. היינו מתוחים מאוד לדעת מהי תשובתם. הימים זחלו לאיטם. לבסוף, מישל לא יכול היה להמתין עוד, ולכן טלפן לברוקלין ושאל אם הם קיבלו את מכתבנו. הם אמרו שהם שקלו זאת — יכולנו לשוב לבנין! עד כמה אסירי־תודה היינו ליהוה!
משפחת מרדה ארגנה מפגש כדי לחגוג את החדשות. בנובמבר 1991, חזרנו לבנין, והאחים הקבילו את פנינו וערכו מסיבה לכבודנו!
נראה שכיום בבט נמצאת בקו־הבריאות. שבנו לצרפת מדי פעם לשם בדיקות רפואיות יסודיות, והרופאים לא מצאו כל זכר לסרטן. אנו רווים נחת מכך ששבנו לשרת כשליחים. אנו חשים שאנו נחוצים בבנין, ויהוה מברך את עמלנו. מאז חזרנו, עזרנו ל־14 איש להגיע לשלב הטבילה. חמישה מהם משרתים עתה כחלוצים רגילים, ואחד נתמנה למשרת־עוזר. היינו גם עדים לגידול שחל בקהילתנו הקטנה, ולאחר מכן לחלוקתה לשתי קהילות.
במשך השנים שירתנו את יהוה כבעל ואשה, נהננו מברכות רבות והתוודענו לאנשים נפלאים רבים. אך יהוה גם הכשיר וחיזק אותנו כדי להצליח להחזיק מעמד לנוכח קשיים. כאיוב, לא תמיד הבנו מדוע הדברים קורים כשם שקרו, אך ידענו אל־נכון שיהוה תמיד נכון לעזור לנו. וכלשון דבר־אלוהים: ”הן לא קצרה יד יהוה מהושיע, ולא כבדה אוזנו משמוע” (ישעיהו נ״ט:1).
[תמונה בעמוד 23]
מישל ובבט מולר לבושים בלבוש המסורתי של בנין
[תמונה בעמוד 25]
שירות כשליחים בקרב הפולינזים בטהיטי הטרופית