הם עשו את רצון יהוה
היענות לדברי הפרידה של ישוע
בערב י״ד בניסן שנת 33 לספירה, ישוע המשיח ו־11 תלמידיו הנאמנים הסבו לשולחן בעליית־גג בירושלים. כשהוא מודע למותו ההולך וקרב, אמר להם: ”זמן מועט אהיה עימכם” (יוחנן י״ג:33). למעשה, יהודה איש־קריות כבר היה בדרכו לקשור קשר עם הרשעים שרצו במות ישוע.
בעליית־הגג, איש לא חש בדחיפות המצב יותר מישוע. הוא ידע היטב שהוא עומד לסבול. ישוע אף ידע כי תלמידיו ינטשוהו באותו לילה (מתי כ״ו:31; זכריה י״ג:7). מאחר שזו היתה ההזדמנות האחרונה של ישוע לדבר עם תלמידיו לפני מותו, אנו יכולים להיות בטוחים כי דברי הפרידה שלו התמקדו בדברים בעלי חשיבות עליונה.
”זאת עשו לזכרי”
יחד עם תלמידיו הנאמנים, הנהיג ישוע טקס חדש אשר נועד להחליף את הפסח. השליח פאולוס כינה זאת ”סעודת האדון” (קורינתים א׳. י״א:20). ישוע נטל מצה ובירך עליה. אזי, בצע את המצה ונתנה לתלמידיו. ”קחו ואיכלו, זה גופי”, אמר. אז לקח כוס יין, בירך והודה ונתן לתלמידיו באומרו: ”שתו ממנה כולכם, כי זה דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים” (מתי כ״ו:26–28).
מה היתה משמעות המאורע? כשם שציין ישוע, המצה סימלה את גופו שאין בו חטא (עברים ז׳:26; פטרוס א׳. ב׳:22, 24). היין סימל את דמו השפוך של ישוע, אשר בזכותו נתאפשרה סליחת חטאים. דם הקורבן שלו אף הכניס לתוקף את הברית החדשה שבין יהוה אלוהים ו־000,144 בני־אדם, אשר ישלטו לבסוף עם ישוע בשמים (עברים ט׳:14; י״ב:22–24; ההתגלות י״ד:1). בהזמינו את תלמידיו להצטרף אליו לסעודה זו, הראה ישוע שהם יהיו שותפים למלכותו השמימית.
באשר לסעודת זיכרון זו, ציווה ישוע: ”זאת עשו לזכרי” (לוקס כ״ב:19). אכן, סעודת האדון נועדה להיות אירוע שנתי, כשם שהיה הפסח. בעוד הפסח הזכיר את גאולת בני־ישראל מעבדות למצרים, סעודת האדון נועדה להתמקד בישועה גדולה בהרבה — זו של האנושות שניתן לפדותה מן השעבוד לחטא ולמוות (קורינתים א׳. ה׳:7; אפסים א׳:7). יתרה מזו, הנוטלים מן המצה והיין הנושאים משמעות סמלית נועדו להיזכר בזכויותיהם העתידיות כמלכים וככוהנים במלכותו השמימית של אלוהים (ההתגלות כ׳:6).
מותו של ישוע המשיח היה בהחלט המאורע החשוב ביותר בתולדות האנושות. אלה המעריכים את שעשה ישוע, מצייתים לצו שנתן באשר לסעודת האדון: ”זאת עשו לזכרי”. מדי שנה, עדי־יהוה מציינים את מות ישוע בתאריך העברי י״ד בניסן. בשנת 1996, יחול יום זה ב־2 באפריל, לאחר שקיעת החמה. אתה מוזמן בלבביות לנכוח באולם־המלכות של עדי־יהוה הקרוב לביתך.
”מצווה חדשה אני נותן לכם”
מלבד הנהגת סעודת האדון, ישוע נפרד מתלמידיו בכמה עצות אחרונות. חרף ההכשרה הטובה שגברים אלה זכו לה, עדיין היה עליהם ללמוד דברים רבים. לא היה נהיר להם לחלוטין מהי מטרת אלוהים לגבי ישוע, לגביהם ולגבי העתיד. אך ישוע לא ניסה באותה עת להבהיר את כל הדברים הללו (יוחנן י״ד:26; ט״ז:12, 13). תחת זאת, הוא דיבר על משהו חשוב ביותר. ”מצווה חדשה אני נותן לכם: אהבו זה את זה; כמו שאהבתי אתכם כך גם אתם אהבו זה את זה”. אז הוסיף ישוע: ”בזאת יֵדעו הכל שתלמידיי אתם: אם תהיה אהבה ביניכם” (יוחנן י״ג:34, 35).
באיזה מובן היתה זו ”מצווה חדשה”? ובכן, תורת משה ציוותה: ”ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא י״ט:18). אך ישוע קרא לתלמידיו לגלות אהבה מתוך הקרבה־עצמית, אהבה שטמונה בה נכונות האדם לתת את חייו למען אחיו המשיחיים. כמובן, ’חוק האהבה’ חל גם בתנאים פחות קשים. בכל מצב, על תלמיד של ישוע המשיח ליזום גילוי אהבה באמצעות הגשת עזרה רוחנית או אחרת לזולת (גלטים ו׳:10).
בלילה האחרון בחיי ישוע עלי־אדמות, האהבה הניעה אותו להתפלל ליהוה אלוהים למען תלמידיו. בחלק מתפילתו נאמר: ”הם בעולם, ואני בא אליך. אבי הקדוש, שמור אותם בשמך אשר נתת לי, למען יהיו אחד כמונו” (יוחנן י״ז:11). ראוי לציין כי בבקשה זו לאביו, התפלל ישוע למען האחדות והאהבה של תלמידיו (יוחנן י״ז:20–23). הם נדרשו ’לאהוב זה את זה כמו שישוע אהב אותם’ (יוחנן ט״ו:12).
השליחים הנאמנים נענו לדברי הפרידה של ישוע. גם אנו צריכים לקיים את מצוותיו. ב”אחרית ימים” קשה זו, אהבה ואחדות בקרב עובדי אלוהים האמיתיים חשובות יותר מתמיד (טימותיאוס ב׳. ג׳:1). אכן, משיחיים אמיתיים מצייתים למצוות ישוע ומגלים אהבת אחים. יש בכך משום ציות לצו שלו לקיים את סעודת האדון.