סעודת האדון ומשמעותה הרבה עבורך
היש לסעודת האדון חשיבות כלשהי או משמעות ארוכת טווח עבורך? כדי להשיב על השאלה, הבה נראה איזו משמעות ייחס ישוע המשיח עצמו למאורע מיוחד זה.
בליל הי”ד בניסן, 33 לספירה, התכנס ישוע עם 12 שליחיו בעליית גג בירושלים לחגוג את סדר הפסח. לאחר שאכלו את סעודת הפסח, עזב יהודה הבוגד את החדר והלך להסגיר את ישוע (יוחנן י״ג:21, 26–30). עם 11 השליחים שנשארו איתו סעד ישוע את ”סעודת האדון” (קורינתים א׳. י״א:20). סעודה זו נקראת גם ערב הזיכרון, מפני שישוע ציווה על תלמידיו: ”זאת עשו לזכרי”. זהו המאורע היחיד שהמשיחיים מצוּוים לקיים כטקס זיכרון (קורינתים א׳. י״א:24).
במקומות רבים נהוג להקים אנדרטה או להועיד יום מיוחד בשנה לציון זכרו של מישהו או של מאורע משמעותי. במקרה זה כונן ישוע סעודת זיכרון — ארוחה שתשמש כאמצעי שיעזור לתלמידיו לזכור את המאורעות הרי החשיבות של יום גורלי זה. הסעודה נועדה להזכיר לדורות הבאים את המשמעות העמוקה העומדת מאחורי מה שעשה ישוע באותו לילה, ובייחוד מאחורי הסמלים שבהם השתמש. באילו סמלים השתמש ישוע, ומה משמעותם? נבחן עתה יחד מתוך המקרא מה אירע באותו לילה ב־33 לספירה.
משמעות סמלית קדושה
”לקח את הלחם, ברך ובצע ונתן להם באומרו: ’זה גופי הניתן בעדכם, זאת עשו לזכרי’” (לוקס כ״ב:19).
כאשר לקח ישוע את הלחם ואמר: ”זה גופי” הוא למעשה ציין שהלחם נטול השאור מסמל את בשרו נטול החטא, אותו נתן ”בעד חייו של העולם” (יוחנן ו׳:51). גם בתרגומי מקרא אחרים נאמר ”זה [יוונית, אסטין] גופי”, אך לכסיקון יווני־אנגלי של הברית החדשה מאת תַייֶר מציין שהפועל היווני אסטין משמעו לעתים קרובות ”להורות על, לציין, לרמוז”. הרעיון הטמון בתוכו הוא לייצג, לסמל.
הוא הדין באשר לכוס היין. ישוע אמר: ”הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי הנשפך בעדכם” (לוקס כ״ב:20).
לפי ספר הבשורה על־פי מתי אמר ישוע באשר לכוס: ”זה דמי, דם הברית הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים” (מתי כ״ו:28). ישוע ציין שהיין שבכוס מסמל את דמו. דמו הנשפך הוא הבסיס ל”ברית חדשה” עם תלמידיו משוחי הרוח, אשר יחד איתו יהיו מלכים וכוהנים בשמים (ירמיהו ל״א:31–33; יוחנן י״ד:2, 3; קורינתים ב׳. ה׳:5; ההתגלות א׳:5, 6; ה׳:9, 10; כ׳:4, 6).
היין שבכוס משמש גם כתזכורת לכך שדמו הנשפך של ישוע הוא הבסיס ל”סליחת חטאים”. סליחת החטאים מאפשרת לנוטלי הסמלים להיקרא לחיים שמימיים כיורשים שותפים עם המשיח. יוצא מכך, שרק בעלי הקריאה השמימית — מספר מוגבל — רק הם נוטלים מן המצה והיין בערב הזיכרון (לוקס י״ב:32; אפסים א׳:13, 14; עברים ט׳:22; פטרוס א׳. א׳:3, 4).
אם כן, מה באשר לכל תלמידי ישוע שאינם שייכים לברית החדשה? אלה הם ’הצאן האחרות’ של האדון. אין הם רואים לנגד עיניהם את התוחלת למלוך עם המשיח בשמים. תוחלתם היא ליהנות מחיי־נצח בגן־עדן עלי אדמות (יוחנן י׳:16; לוקס כ״ג:43; ההתגלות כ״א:3, 4). ”המון רב” של משיחיים נאמנים ה’עובדים את אלוהים יומם ולילה’ שמחים לנכוח בסעודת האדון כצופים מן הצד מלאי הוקרה. הם למעשה מכריזים בפיהם ובמעשיהם: ”הישועה לאלוהינו היושב על הכיסא ולשה” (ההתגלות ז׳:9, 10, 14, 15).
באיזו תדירות?
”זאת עשו לזכרי” (לוקס כ״ב:19).
באיזו תדירות יש לקיים את ערב הזיכרון לזכר מותו של ישוע? ישוע לא הגדיר זאת מפורשות. ואולם, מאחר שאת סעודת האדון כונן ישוע בי”ד בניסן בערב פסח, חג שבני ישראל חגגו אחת לשנה, מתבקש מכך שישוע התכוון שערב הזיכרון יתקיים באותו מועד. מדי שנה חגגו בני ישראל את שחרורם מן העבדות במצרים, ואילו המשיחיים מציינים מדי שנה את שחרורם מן העבדות לחטא ולמוות (שמות י״ב:11, 17; רומים ה׳:20, 21).
הרעיון של טקס שנתי לזכר מאורע חשוב אינו חריג. לדוגמה, זוגות רבים נוהגים לציין את יום השנה לנישואיהם ואומות מציינות את זכרו של מאורע חשוב בהיסטוריה. טקס הזיכרון נערך בדרך כלל אחת לשנה ביום השנה של אותו מאורע חשוב. מעניין לציין שבמשך מאות שנים אחרי המשיח, נקראו משיחיים רבים קווארטודצימנים, כינוי שמשמעו ”חסידי הארבעה־עשר”, משום שהם ציינו את מות ישוע פעם בשנה בי”ד בניסן.
טקס פשוט אך רב חשיבות
השליח פאולוס הסביר כי קיום סעודת האדון יאפשר לתלמידים ’להזכיר את מות האדון’ (קורינתים א׳. י״א:26). לפיכך, במרכזו של טקס זיכרון זה עומד התפקיד המכריע שמילא ישוע, על־ידי מותו, במימוש מטרת אלוהים.
בנאמנותו עד מוות, הצדיק ישוע את יהוה אלוהים כבורא חכם ואוהב וכריבון צדיק וישר. ישוע, להבדיל מאדם הראשון, הוכיח שבני אדם יכולים לשמור אמונים לאלוהים גם תחת לחצים כבדים, ובכך הפריך את טענותיו של השטן (איוב ב׳:4, 5).
בנוסף לכך, סעודת האדון מאפשרת לנו לזכור ולהוקיר את אהבתו של ישוע, אהבה הכרוכה בהקרבה עצמית. חרף ניסיונות קשים, ציית ישוע ציות מושלם לאביו. כך יכול היה להקריב את חיי האנוש המושלמים שלו לכיסוי המחיר העצום שגבה חטאו של אדם הראשון. ישוע עצמו אמר שהוא בא ”לתת את נפשו כופר בעד רבים” (מתי כ׳:28). משום כך, כל המאמינים בישוע יכולים לזכות לסליחת חטאיהם ולרשת חיי עולם בהתאם למטרתו המקורית של יהוה כלפי המין האנושי (רומים ה׳:6, 8, 12, 18, 19; ו׳:23; טימותיאוס א׳. ב׳:5, 6).a
כל זה גם מבליט את שפע טובו וחסדו של יהוה, אשר סלל את הדרך לישועת בני האדם. המקרא אומר: ”בזאת נגלתה אהבת האלוהים בנו, בעובדה שאלוהים שלח את בנו יחידו לעולם למען נחיה בזכותו. בזאת היא האהבה, לא שאנחנו אהבנו את אלוהים, אלא שהוא אהב אותנו ושלח את בנו להיות כפרה על חטאינו” (יוחנן א׳. ד׳:9, 10).
ערב הזיכרון הוא אכן טקס נפלא! הוא פשוט ומעשי דיו שניתן לקיימו בעולם כולו בנסיבות שונות, ועם זאת הוא סמלי דיו כדי לשמש לאורך זמן רב כתזכורת בעלת משמעות עמוקה.
משמעותו עבורך
מותו של אדוננו ישוע המשיח כקורבן דרש הקרבה עצומה מצידו ומצד אביו, יהוה. ישוע, בתור אדם מושלם, לא צפוי היה למות כמונו עקב החטא התורשתי (רומים ה׳:12; עברים ז׳:26). הוא יכול היה להמשיך לחיות לנצח נצחים. כמו כן, לא ניתן היה לקחת את חייו בכוח בניגוד לרצונו. הוא אמר: ”איש לא נטל אותה [את נפשי] ממני, אלא שאני נותן אותה מעצמי” (יוחנן י׳:18).
ישוע מרצונו החופשי נתן את חיי האנוש המושלמים שלו כקורבן כדי ש”ישבית על־ידי מותו את זה שבידו ממשלת המוות — הוא השטן, וישחרר את אלה שבגלל אימת המוות היו נתונים לעבדות כל ימי חייהם” (עברים ב׳:14, 15). אהבתו של ישוע והקרבתו העצמית באו לידי ביטוי גם בנכונותו למות באופן שבו מת. הוא ידע היטב כיצד הוא יסבול וימות (מתי י״ז:22; כ׳:17–19).
ערב הזיכרון גם מזכיר לנו את ביטוי האהבה הגדול ביותר בכל הזמנים — ביטוי אהבה מצד אבינו השמימי, יהוה. עד כמה קשה היה לו, לאלוהינו ’הרחום והחנון’, לראות ולשמוע את ’הצעקות הגדולות והדמעות’ של ישוע בגן גת שמנים, את ההלקאות הסדיסטיות, את ההוקעה האכזרית ואת המוות האיטי והמייסר (יעקב ה׳:11; עברים ה׳:7; יוחנן ג׳:16; יוחנן א׳. ד׳:7, 8). גם היום, כעבור מאות שנים, רק המחשבה על כך גורמת לרבים כאב רגשי.
מדהים שיהוה אלוהים וישוע המשיח שילמו מחיר כה גבוה עבורנו, עבור אנשים חוטאים! (רומים ג׳:23) יום יום אנו ניצבים בפני המציאות המרה של טבענו החוטא ושל מגרעותינו. אבל על בסיס אמונה בקורבן הכופר של ישוע, אנו יכולים לבקש מחילה מאת אלוהים (יוחנן א׳. ב׳:1, 2). כך מתאפשר לנו ליהנות מביטחון וחופש דיבור לפני אלוהים וממצפון נקי (עברים ד׳:14–16; ט׳:13, 14). יתרה מזו, אנו יכולים להחזיק בתוחלת לחיות בגן עדן עלי אדמות לעולמי עולמים (יוחנן י״ז:3; ההתגלות כ״א:3, 4). ברכות אלו ורבות אחרות הן כולן פועל יוצא של מעשה עילאי אחד של הקרבה עצמית מצד ישוע.
גילוי הערכה כלפי סעודת האדון
אין ספק שסעודת האדון היא ביטוי נפלא של ’חסדו השופע של אלוהים’. קורבן הכופר שסיפק יהוה אלוהים על־פי מטרתו — ואשר התאפשר תודות לאהבתו ולהקרבתו העצמית של ישוע — הוא אכן ”מתנתו העצומה מִסַפֵּר” (קורינתים ב׳. ט׳:14, 15). האם ביטויים אלו של טובו של אלוהים, דרך ישוע המשיח, מעוררים בך הכרת טובה עמוקה ומתמשכת?
אנו בטוחים שכן. לכן, אנו מזמינים אותך להתכנס עם עדי־יהוה בטקס הזיכרון למות ישוע. השנה ייערך הטקס ביום רביעי, ב־16 באפריל, אחרי שקיעת החמה. עדי־ יהוה באזור מגוריך ישמחו למסור לך את המועד והמקום שבהם יתקיים אירוע חשוב זה.
[הערת שוליים]
a לדיון מעמיק יותר בנושא קורבן הכופר, ראה נא את הספר דעת המובילה לחיי־נצח, שיצא לאור מטעם עדי־יהוה.
[תיבה/תמונות בעמוד 6]
”זה גופי” או ”זה מסמל את גופי”
כאשר אמר ישוע ”אני הוא שער הצאן” ו”אני הגפן האמיתית”, איש לא העלה על דעתו שהוא שער וגפן של ממש (יוחנן י׳:7; ט״ו:1). בדומה לכך, כאשר נאמר בתרגום שבידינו, תרגום החברה לכתבי הקודש, שישוע אמר: ”הכוס הזאת היא הברית החדשה”, אין אנו מסיקים מכך שהכוס עצמה היא הברית החדשה. ולכן, באומרו שהלחם ’הוא’ גופו, אין ספק שכוונתו היתה שהלחם ציין או סימל את גופו. לפיכך, בתרגום צ׳ארלס ב. וויליאמס לאנגלית נאמר: ”זה מסמל את גופי” (לוקס כ״ב:19, 20).
[תמונה בעמוד 5]
המצה והיין הם סמלים הולמים של גופו נטול החטא של ישוע ושל דמו השפוך
[תמונה בעמוד 7]
ערב הזיכרון הוא תזכורת לאהבה הגדולה שגילו יהוה אלוהים וישוע המשיח