קיים את ערב הזיכרון כראוי

בערב י״ד בניסן,‏ שנת 33 לספירה,‏ הנהיג ישוע את ערב הזיכרון.‏a הוא עשה כן משסיים לחגוג את חג הפסח עם 12 שליחיו,‏ ולכן אין לנו כל ספק באשר למועד.‏ לאחר ששילח את מסגירו,‏ יהודה,‏ ”‏לקח ישוע את הלחם,‏ בירך ובצע ונתן להם באומרו:‏ ’‏קחו,‏ זה גופי’‏.‏ לקח את הכוס,‏ בירך ונתן להם וכולם שתו ממנה.‏ אמר להם:‏ ’‏זה דמי,‏ דם הברית הנשפך בעד רבים’‏”‏ (‏מרקוס י״ד:‏22–24‏)‏.‏

ישוע ציווה על תלמידיו לציין את זכר מותו מפאת חשיבותו (‏לוקס כ״ב:‏19;‏ קורינתים א׳.‏ י״א:‏23–26‏)‏.‏ קורבנו היה היחיד שבכוחו לפדות את האנושות מקללת החטא התורשתי והמוות (‏רומים ה׳:‏12;‏ ו׳:‏23‏)‏.‏ המצה והיין שבהם השתמש סימלו את גופו המושלם ואת דמו.‏ ביודענו את התאריך המקורי,‏ מדי שנה אנו יכולים לציין את המאורע ביום המקביל לו,‏ בדיוק כשם שהיה נהוג לחגוג את חג הפסח.‏ אולם,‏ עלינו לעשות זאת כראוי.‏ מדוע?‏

השליח פאולוס אמר כי הנוטלים מן המצה והיין בעלי המשמעות הסמלית ”‏מזכירים את מות אדוננו,‏ עד שיבוא”‏ (‏קורינתים א׳.‏ י״א:‏26‏)‏.‏ לפיכך,‏ מוקד המאורע הוא מות ישוע ומשמעותו עבור האנושות.‏ מאורע זה נושא אופי רציני,‏ זו עת להרהורים על טובו של אלוהים ועל ההערכה שעלינו לגלות כלפי יהוה ובנו (‏רומים ה׳:‏8;‏ טיטוס ב׳:‏14;‏ יוחנן א׳.‏ ד׳:‏9,‏ 10‏)‏.‏ לכן,‏ הזהיר פאולוס:‏ ”‏לכן מי שאוכל מהלחם הזה או שותה מכוס האדון שלא כראוי,‏ יהיה אשם לגבי גוף האדון ודמו”‏ (‏קורינתים א׳.‏ י״א:‏27‏)‏.‏

כראוי — כיצד?‏

כמובן,‏ אלוהים לא יהיה שבע־רצון אם נחלל מאורע זה בקיום מנהגים מפוקפקים או באימוץ נוהגים אליליים (‏יעקב א׳:‏27;‏ ד׳:‏3,‏ 4‏)‏.‏ הדבר שולל את קיום האירועים הרווחים בתקופת הפסחא.‏ במלאנו אחר הוראתו של ישוע,‏ ”‏זאת עשו לזכרי”‏,‏ נרצה לקיים את ערב הזיכרון בדיוק כשם שהנהיג אותו (‏לוקס כ״ב:‏19;‏ קורינתים א׳.‏ י״א:‏24,‏ 25‏)‏.‏ הדבר פוסל את הקישוטים שנתווספו לחגיגה בכנסיות הנצרות.‏ האנציקלופדיה קתולית חדשה מודה ש”‏הַמיסה בימינו שונה לגמרי מן הטקס הצנוע מאוד שערכו המשיח ושליחיו”‏.‏ כמו־כן,‏ הנצרות שעורכת את המיסה לעתים קרובות,‏ אפילו מדי יום,‏ סוטה בכך מכוונתו המקורית של ישוע והופכת את הטקס למאורע שגרתי.‏

פאולוס כתב למשיחיים הקורינתים בעניין השתתפות שלא כראוי בסעודת האדון,‏ משום שבקהילה זו התעוררה בעיה בנידון.‏ היו שלא כיבדו את קדושתה.‏ הם הביאו עימם את ארוחת־הערב שלהם ואכלו אותה לפני האסיפה או במהלכה.‏ פעמים רבות,‏ הם הפריזו באכילה ובשתייה.‏ עקב כך,‏ היו מנומנמים וקהו חושיהם.‏ מאחר שלא היו עירניים שכלית ורוחנית,‏ לא היו מסוגלים ”‏לנהוג הבחנה בגוף האדון”‏ ולכן היו ’‏אשמים לגבי גוף האדון ודמו’‏.‏ תוך כדי כך,‏ אלה שלא אכלו ארוחת־ערב היו רעבים,‏ ורעבונם הסיח את דעתם.‏ בעצם,‏ מצבו של איש מהם לא היה מתאים ליטול מן הסמלים מתוך הערכה והבנה מלאה של חשיבות המאורע — מאורע לזכר מות האדון.‏ בעקבות זאת,‏ הם גזרו דין על עצמם,‏ מפני שגילו חוסר כבוד ואפילו בוז למאורע (‏קורינתים א׳.‏ י״א:‏27–34‏)‏.‏

דרושה הבחנה

יש שנטלו מן הסמלים של ערב הזיכרון,‏ אף שמאוחר יותר הבינו שהם לא היו צריכים לעשות כן.‏ אלה שנוטלים בצדק מן הסמלים נבחרו על־ידי אלוהים,‏ ורוח אלוהים מעידה בהם על כך (‏רומים ח׳:‏15–17;‏ קורינתים ב׳.‏ א׳:‏21,‏ 22‏)‏.‏ אין אלו החלטתם האישית או מסקנתם ההופכות אותם לראויים.‏ אלוהים הגביל את מספרם של אלה שימלכו בשמים עם המשיח ל־000,‏144,‏ מספר קטן יחסית ביחס לכל המפיקים תועלת מקורבן־הכופר של המשיח (‏ההתגלות י״ד:‏1,‏ 3‏)‏.‏ הבחירה החלה כבר בימי ישוע,‏ ועל כן יש רק מתי־מעט הנוטלים מן הסמלים.‏ כמו־כן,‏ עם מות כמה מהם,‏ מספר זה צריך לפחות.‏

מדוע אדם עלול ליטול שלא כראוי מן הסמלים?‏ ייתכן שהדבר נובע מהשקפות דתיות קודמות שהיו לו — שכל הנאמנים עולים השמיימה.‏ אולי הסיבה לכך היא שאפתנות או אנוכיות — תחושת האדם שהוא ראוי יותר מזולתו — והתשוקה לזכות במעמד בולט.‏ ייתכן שרגשות עזים,‏ המתעוררים עקב בעיות קשות או טרגדיה,‏ גורמים לאדם לאבד עניין בחיים עלי־אדמות.‏ כמו־כן,‏ אפשר שהדבר נובע מידידות אמיצה עם מישהו אשר לו קריאה שמימית.‏ מן הראוי שכולנו נזכור,‏ שההחלטה אינה בידינו אלא אך ורק בידי אלוהים (‏רומים ט׳:‏16‏)‏.‏ לכן,‏ אם לאחר שהאדם ’‏בחן את עצמו’‏,‏ גילה שלמעשה אל לו ליטול מן הסמלים,‏ עליו לחדול מכך כבר עתה (‏קורינתים א׳.‏ י״א:‏28‏)‏.‏

התקווה שאלוהים מושיט למרבית האנושות היא חיי־נצח בגן־עדן עלי־אדמות.‏ זוהי ברכה נפלאה שנוכל לצפות לה,‏ וברכה שנוכל לייחס אלינו על נקלה (‏בראשית א׳:‏28;‏ תהלים ל״ז:‏9,‏ 11‏)‏.‏ עלי־אדמות,‏ יתאחדו הנאמנים עם יקיריהם המוקמים לתחייה ויפגשו את הצדיקים מימי קדם,‏ כגון אברהם,‏ שרה,‏ משה,‏ רחב,‏ דוד ויוחנן המטביל — כל אלה אשר מתו לפני שישוע פתח את הדרך לחיים שמימיים (‏מתי י״א:‏11‏;‏ השווה קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏20–23‏)‏.‏

בעלי התקווה הארצית מקיימים את סעודת האדון כראוי על־ידי נוכחותם בה ותשומת־לבם המביעה כבוד,‏ אף שאינם נוטלים מן המצה והיין.‏ גם הם מפיקים תועלת מקורבן המשיח,‏ המאפשר להם לזכות למעמד רצוי בפני אלוהים (‏ההתגלות ז׳:‏14,‏ 15‏)‏.‏ בשעה שהם מקשיבים לנאום,‏ הערכתם לדברים המקודשים גוברת ורצונם עז יותר להישאר מאוחדים עם משרתי אלוהים באשר הם.‏

השנה,‏ לאחר שקיעת החמה ביום שלישי,‏ 2 באפריל,‏ ייערך ערב הזיכרון בכל 000,‏78 ויותר הקהילות של עדי־יהוה ברחבי העולם.‏ האם תנכח בו?‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 8]‏

מדי שנה,‏ עדי־יהוה מקיימים את ערב הזיכרון