‏”‏אל תעמלו בעד האוכל הכלה ואובד”‏

כשם שסופר מפי דיויד לנסטרם

אחי אלווּד ואני עמדנו בגובה של יותר מ־9 מטרים,‏ וצבענו שלט חדש על בניין בית־הדפוס של חברת המצפה.‏ ארבעים שנה ויותר לאחר מכן,‏ השלט עדיין במקומו,‏ מפציר:‏ ‏”‏קרא את כתבי־הקודש,‏ דבר־אלוהים,‏ מדי יום ביומו”‏.‏ מדי שבוע,‏ אלפי אנשים רואים שלט זה בשעה שהם חוצים את גשר ברוקלין המפורסם.‏

אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי הוא יום הכביסה של המשפחה.‏ בשעה 5 בבוקר,‏ אמי נהגה לקום מהמיטה ולכבס את הבגדים של משפחתנו הגדולה,‏ ואבא התכונן לצאת לעבודה.‏ הם ניהלו עוד אחד מהוויכוחים הסוערים שלהם,‏ שבהם אבא טוען שהאדם התפתח בדרך כלשהי במשך מיליוני שנים ואמא מצטטת מהמקרא כדי להוכיח שבני־האדם הם בריאה ישירה של אלוהים.‏

אף שהייתי רק בן שבע,‏ הבנתי שהאמת היתה עם אמא.‏ למרות כל אהבתי לאבא,‏ יכולתי להבין שבאמונתו לא היתה כל תקווה לעתיד.‏ מה מאושרת יכולה היתה אמא להיות לו ידעה שכעבור שנים רבות,‏ שניים מבניה צבעו שלט שעודד אנשים לקרוא את המקרא,‏ ספר שכה אהבה!‏

אך,‏ אני מקדים את המאוחר.‏ כיצד נפלה בחלקי הזכות לעסוק בעבודה זו?‏ עלי להתחיל בשנת 1906,‏ שלוש שנים בטרם נולדתי.‏

מופת הנאמנות שהציבה אמא

אותה עת,‏ אמא ואבא היו זוג צעיר,‏ וגרו באוהל באריזונה.‏ אחד מתלמידי־המקרא,‏ שמם של עדי־יהוה באותם ימים,‏ עבר באיזור והציע לאמא את סדרת הספרים שכתב צ׳ארלס טייז ראסל,‏ עיונים בכתבי־הקודש (‏אנג׳)‏.‏ היא קראה את הספרים במשך כל הלילה,‏ ועד מהרה הבינה שזו האמת שאחריה חיפשה.‏ אבא יצא לבקש עבודה,‏ והיא בקושי הצליחה להמתין לשובו.‏

אבא לא היה מרוצה כלל ממה שנלמד בכנסיות,‏ לכן במשך זמן־מה הסכים עם אמיתות מקראיות אלה.‏ אך לאחר מכן,‏ הוא מצא דרך דתית אחרת ואף ערם מכשולים בדרכה של אמא.‏ אך היא מעולם לא חדלה לדאוג לצרכיהם הגופניים והרוחניים של ילדיה.‏

לעולם לא אשכח כיצד מדי ערב,‏ אמא ירדה אלינו במדרגות,‏ לאחר שטרחה כל היום,‏ כדי לקרוא לנו קטע מן המקרא או לשתף אותנו בפנינה רוחנית כלשהי.‏ גם אבא היה איש עמל,‏ וכשהתבגרתי לימד אותי את מקצוע הצבעות.‏ כן,‏ אבא לימד אותי לעבוד,‏ אך אמא לימדה אותי את התכלית שלשמה עלי לעבוד,‏ כפי שהורה ישוע,‏ ’‏בעד האוכל שלא כלה ואובד’‏ (‏יוחנן ו׳:‏27‏)‏.‏

לבסוף,‏ משפחתי עקרה לעיירה קטנה בשם אלנסבורג במדינת וושינגטון,‏ כ־180 קילומטר מזרחית לסיאטל.‏ בילדותנו,‏ כשהתחלנו לנכוח עם אמא באסיפות של תלמידי־המקרא,‏ התאספנו בבתים פרטיים.‏ כאשר הודגש הצורך ליטול חלק בשירות מבית לבית,‏ כל הגברים נטשו את קבוצת הלימוד שלנו.‏ אך אמונתה של אמא מעולם לא התערערה.‏ הדבר הותיר בי רושם בל־יימחה,‏ שתמיד יש לסמוך על הדרכתו של ארגון יהוה.‏

בסופו של דבר,‏ אבא ואמא הביאו לעולם תשעה ילדים.‏ אני נולדתי ב־1 באוקטובר 1909,‏ והייתי ילדם השלישי.‏ בסך־הכל,‏ ששה מאיתנו חיקו את מופת הנאמנות שהציבה אמא והפכו לעדי־יהוה נלהבים.‏

הקדשה וטבילה

בסוף גיל העשר׳ה,‏ הקדשתי את חיי ליהוה,‏ וכסמל לכך נטבלתי בשנת 1927.‏ הטבילה נערכה בסיאטל,‏ בבניין ישן שהיה בעבר כנסייה בפטיסטית.‏ אני שמח שהם הורידו את צריח הכנסייה הישן.‏ ליוו אותנו במורד המדרגות לבריכה ששכנה במרתף,‏ ושם נתנו לנו ללבוש גלימות שחורות ארוכות.‏ נראה היה כאילו אנו הולכים להלוויה.‏

ביקרתי שוב בסיאטל חודשים ספורים לאחר מכן,‏ והפעם נתנסיתי לראשונה במתן עדות מבית לבית.‏ העד אשר הדריך אותי אמר,‏ ”‏אתה תבשר מסביב בצד הזה של הרחוב,‏ ואני אבשר בקצה השני”‏.‏ חרף עצבנותי,‏ נתתי לאשה נחמדה שתי סדרות של ספרונים.‏ כששבתי לאלנסבורג,‏ המשכתי בשירות מבית לבית,‏ ועתה כעבור כ־70 שנה,‏ שירות זה עדיין מסב לי שמחה רבה.‏

שירות במרכז־העולמי של החברה

לא חלף זמן רב ואדם ששירת בבית־אל שבברוקלין,‏ במרכז העולמי של חברת המצפה,‏ עודד אותי להתנדב לשרת שם.‏ זמן־מה לאחר השיחה שלנו,‏ הופיעה בחוברת המצפה הודעה אשר הסבירה שנחוצה עזרה בבית־אל.‏ לכן הגשתי טופס בקשה להצטרפות.‏ לעולם לא אשכח את השמחה שחשתי כאשר קיבלתי מכתב שבו נתבקשתי להתייצב לשירות בית־אל בברוקלין,‏ ניו־יורק,‏ ב־10 במרס 1930.‏ כך החלה הקריירה שלי בשירות המלא,‏ עבודה ’‏בעד האוכל שלא כלה ואובד’‏.‏

אולי סביר להניח שבשל נסיוני כצבע,‏ יוטל עלי לצבוע דבר־מה.‏ תחת זאת,‏ תפקידי הראשון היה עבודה עם מכלב חשמלי (‏מכונת־סיכות)‏ בבית־הדפוס.‏ אף שעבודה זו חד־גונית מאוד,‏ נהנתי ממנה יותר משש שנים.‏ מכונת הדפוס הגדולה,‏ שאותה כינינו בחיבה ‏’‏אוניית־הקרב הוותיקה’‏,‏ ייצרה כמויות גדולות של ספרונים אשר נשלחו על־גבי המסוע אל הקומה התחתונה.‏ נהננו לנסות להכליב את הספרונים במהירות שבה נתקבלו מ’‏אוניית־הקרב’‏.‏

לאחר מכן עבדתי במחלקות אחדות,‏ לרבות המחלקה שבה ייצרנו מקולים,‏ היינו מכשירי פטיפון.‏ השתמשנו במכשור זה כדי להשמיע בשורות מקראיות מוקלטות לבעלי־הבתים שביקרנו אצלם.‏ מתנדבים במחלקה שלנו תכננו ויִיצרו פטיפון־ניצב.‏ לא זו בלבד שפטיפון זה השמיע בשורות מוקלטות,‏ אלא אף היו בו תאים מיוחדים לנשיאת ספרונים ואולי כריך.‏ נפלה בחלקי הזכות להדגים את השימוש בציוד חדש זה בכינוס שנערך בדטרויט,‏ מישיגן,‏ בשנת 1940.‏

אולם,‏ מעשינו לא הסתכמו בייצור מכשור מתוחכם.‏ גם ערכנו שינויים מבחינה רוחנית.‏ למשל,‏ עדי־יהוה נהגו לענוד סיכת ”‏צלב וכתר”‏.‏ אך אז הבנּו שישוע לא הוצא להורג על צלב אלא על עמוד־הוקעה (‏מעשי־השליחים ה׳:‏30‏)‏.‏ לכן חדלנו לענוד סיכות אלה.‏ היתה לי הזכות להסיר את הסֶגר מן הסיכות.‏ מאוחר יותר,‏ הזהב הותך ונמכר.‏

אף שהיתה לנו תוכנית עבודה שבועית עמוסה,‏ בת חמישה ימים וחצי,‏ השתתפנו בשירות המשיחי בסופי־שבוע.‏ יום אחד,‏ 16 מאיתנו נעצרו ונלקחו לבית־הכלא שבברוקלין.‏ מדוע?‏ ובכן,‏ בעת ההיא חשבנו כל דת לדת־כזב.‏ לכן,‏ נשאנו כרזות שעל צדן האחד היה כתוב ”‏דת הינה מלכודת והונאה”‏ ועל צדן האחר ”‏שרת את אלוהים ואת המלך המשיח”‏.‏ בשל נשיאת כרזות אלה,‏ הושלכנו לכלא,‏ אך היידן קבינגטן,‏ עורך־הדין של חברת המצפה,‏ שחרר אותנו בערבות.‏ בימים ההם,‏ מקרים רבים הקשורים לחופש דת הובאו בפני בית־המשפט העליון של ארצות־הברית,‏ וזה היה מרתק להיות בבית־אל ולשמוע ממקור ראשון את הדיווחים על נצחונותינו המשפטיים.‏

לבסוף,‏ הוטלו עלי עבודות שבהן ניצלתי את נסיוני כצבע.‏ בסְטֶטְן איילנד,‏ אחד מחמשת הרובעים של העיר ניו־יורק,‏ הקמנו את תחנת הרדיו שלנו WBBR.‏ גובה מגדלי השידור של התחנה היה יותר מ־60 מטר,‏ והיו להם שלוש סדרות של כבלי־חיזוק.‏ ישבתי על לוח עץ שמידותיו 90 על 20 סנטימטר,‏ בשעה שחבר לעבודה העלה אותי למעלה.‏ ישבתי על מושב צר,‏ גבוה מאוד מעל פני הקרקע,‏ וצבעתי את כבלי־החיזוק ואת המגדלים.‏ היו ששאלו אותי אם לא התפללתי בשעה שביצעתי עבודה זו!‏

עבודת קיץ שלעולם לא אשכח היתה שטיפת החלונות של בית־הדפוס וצביעת המסגרות שלהם.‏ כינינו את העבודה ’‏חופשת הקיץ’‏.‏ חיברנו פיגומים מעץ ובעזרת גלגלת וחבלים,‏ משכנו את עצמנו מעלה ומטה בבניין בן שמונה הקומות.‏

משפחה תומכת

בשנת 1932 אבי נפטר,‏ ושקלתי לשוב הביתה ולעזור לטפל באמי.‏ לכן,‏ באחד הימים לפני ארוחת־הצהריים,‏ הנחתי פתק על שולחן היושב־ראש שאליו הסב אח רותרפורד,‏ נשיא החברה.‏ בפתק כתבתי שאני מבקש לשוחח עימו.‏ לאחר שהסחתי לפניו את דאגתי ונודע לו שיש לי אחים ואחיות שעודם גרים בבית,‏ שאל,‏ ‏”‏האם אתה רוצה להישאר בבית־אל ולעשות את עבודתו של האדון?‏”‏

‏”‏מובן שכן”‏,‏ השבתי.‏

לכן,‏ הציע שאכתוב לאמי ואשאל אותה אם היא מסכימה עם החלטתי להישאר.‏ כך עשיתי,‏ והיא השיבה במכתבה שהיא בהחלט מסכימה עם החלטתי.‏ הערכתי מאוד את טוב־לבו ואת עצתו של אח רותרפורד.‏

במהלך השנים הרבות ששירתתי בבית־אל,‏ כתבתי דרך־קבע לבני־משפחתי ועודדתי אותם לשרת את יהוה,‏ ממש כשם שאמא עודדה אותי.‏ אמא נפטרה ביולי 1937.‏ היא אכן היתה מקור השראה למשפחתנו!‏ רק אחי ואחותי המבוגרים ממני,‏ פאול ואסתר,‏ ואחותי הצעירה לואיס,‏ לא הפכו לעדים.‏ אך פאול תמך בעבודתנו,‏ וסיפק את שטח האדמה שעליו בנינו את אולם־המלכות הראשון שלנו.‏

בשנת 1936,‏ אחותי אווה החלה לשרת כחלוצה,‏ כלומר כמבשרת בשירות המלא.‏ אותה שנה היא נישאה לראלף תומס,‏ ובשנת 1939 הם נשלחו לשרת את קהילות עדי־יהוה בתפקיד של משגיח נודד ורעייתו.‏ לאחר מכן,‏ עברו למקסיקו,‏ ושם הקדישו 25 שנה לתמיכה בפעילות למען המלכות.‏

בשנת 1939,‏ אחיותיי אליס ופרנסיס הצטרפו גם הן לשירות החלוצי.‏ מה רבה היתה השמחה לראות את אליס בכינוס שנערך בסנט לואיס ב־1941,‏ עומדת מאחורי הדלפק ומדגימה את השימוש בציוד הפטיפון שאני עזרתי לייצרו!‏ אף שאליס נאלצה להפסיק מדי פעם את החלוציות מפאת אחריות משפחתית,‏ בסך־הכל הקדישה יותר מ־40 שנה לשירות המלא.‏ בשנת 1944,‏ פרנסיס התקבלה לבית־ספר גלעד של חברת המצפה ושירתה במשך תקופה מסוימת כשליחה בפורטו־ריקו.‏

ג׳ואל ואלווד,‏ הצעירים שבמשפחה,‏ החלו לשרת כחלוצים במונטנה בראשית שנות ה־40׳.‏ ג׳ואל נשאר עֵד נאמן ועתה הוא משמש כמשרת־עוזר.‏ ב־1944,‏ אלווד הצטרף אלי לשירות בית־אל,‏ דבר ששימח אותי מאוד.‏ כשעזבתי את הבית,‏ טרם מלאו לו חמש שנים.‏ כפי שציינתי קודם לכן,‏ עבדנו בצוותא בצביעת השלט שעל בניין בית־הדפוס,‏ ”‏קרא את כתבי־הקודש,‏ דבר־אלוהים,‏ מדי יום ביומו”‏.‏ לעתים קרובות,‏ שאלתי את עצמי כמה אנשים,‏ שראו שלט זה במשך השנים,‏ אכן התעודדו בזכותו לקרוא במקרא.‏

אלווד שירת בבית־אל עד 1956,‏ השנה שבה נשא לאשה את אֵמה פליט.‏ במשך שנים רבות אלווד ואמה פעלו בצוותא בשירות המלא,‏ זמן־מה בקניה שבאפריקה וכמו־כן בספרד.‏ אלווד לקה בסרטן ונפטר בשנת 1978.‏ אמה נשארה בספרד,‏ והיא ממשיכה לשרת כחלוצה עד עצם היום הזה.‏

נישואין ומשפחה

בספטמבר 1953,‏ עזבתי את בית־אל כדי לשאת לאשה את אליס ריברה,‏ חלוצה מקהילת ברוקלין מרכז,‏ שבה הייתי חבר.‏ יידעתי את אליס שאני בעל התקווה השמימית,‏ אך היא בכל זאת ניאותה להינשא לי (‏פיליפים ג׳:‏14‏)‏.‏

לאחר 23 שנה בבית־אל,‏ היה זה שינוי מהפכני עבורי להתחיל לעבוד בעבודה חילונית כצבע כדי שאליס ואני נוכל להמשיך לשרת כחלוצים.‏ אליס תמיד תמכה בי,‏ גם כשבעטיין של סיבות בריאותיות,‏ נאלצה לחדול לשרת כחלוצה.‏ בשנת 1954,‏ ציפינו לילדנו הראשון.‏ הלידה היתה קשה,‏ אך בננו,‏ ג׳ון,‏ היה כשורה.‏ אליס איבדה דם כה רב במהלך הניתוח הקיסרי,‏ עד כי הרופאים היו בספק אם תישאר בחיים.‏ בשלב מסוים הם לא הצליחו למצוא את הדופק שלה.‏ אך היא החזיקה מעמד אותו לילה ועם הזמן החלימה לגמרי.‏

כעבור שנים מעטות,‏ כאשר אביה של אליס נפטר,‏ עקרנו לאיזור רחוק יותר בלונג איילנד כדי להיות עם אִמהּ.‏ מאחר שלא היה לנו רכב,‏ הלכתי ברגל או נסעתי באוטובוס וברכבת התחתית.‏ כך הצלחתי להמשיך בשירות החלוצי ולפרנס את משפחתי.‏ השמחה שבשירות המלא עלתה על כל ההקרבות.‏ העזרה לאנשים — כגון ג׳ו נטלי,‏ אשר ויתר על קריירה מבטיחה כשחקן כדור־בסיס כדי להיות עד — היתה רק אחת מן הברכות הרבות שזכיתי להן.‏

בשנת 1967,‏ כשהמצב באיזור ניו־יורק החמיר,‏ החלטתי לשוב עם אליס וג׳ון אל אלנסבורג,‏ העיירה שבה נולדתי,‏ ולהתגורר שם.‏ עתה אני מוצא סיפוק רב בראותי נכדים ונינים כה רבים של אמי נוטלים חלק בשירות המלא.‏ אחדים אף משרתים בבית־אל.‏ גם ג׳ון,‏ אשתו וילדיהם משרתים את יהוה נאמנה.‏

למרבה הצער,‏ אשתי היקרה,‏ אליס,‏ נפטרה ב־1989.‏ מה שעזר לי להחזיק מעמד לנוכח אובדן זה,‏ היה היותי עסוק בשירות המלא.‏ אחותי אליס ואנוכי נהנים עתה מהשירות החלוצי בצוותא.‏ מה נפלא הוא שוב לגור יחדיו תחת קורת־גג אחת ולהיות עסוקים בפעילות החשובה מכל!‏

באביב 1994,‏ בפעם הראשונה זה 25 שנה,‏ ביקרתי בבית־אל.‏ עד כמה שמחתי לראות עשרות מאלה שעימם עבדתי לפני יותר מ־40 שנה!‏ כשהצטרפתי לבית־אל בשנת 1930,‏ משפחת בית־אל מנתה רק 250 איש,‏ אך כיום היא מונה בברוקלין יותר מ־500,‏3 איש!‏

ניזונים ממזון רוחני

כמעט מדי יום,‏ השכם בבוקר,‏ אני מתהלך לאורכו של נהר יקימה שבקרבת ביתנו.‏ משם אני יכול לראות את פסגתו המושלגת ורבת־ההוד של הר רֵינִייֶר המתנשא לגובה של יותר מ־300,‏4 מטר.‏ קיים שפע של חיות בר.‏ לעתים אני רואה צבי ופעם אפילו ראיתי אייל אציל.‏

שעות שקטות אלה של התבודדות מניחות לי להרהר באמצעים הנפלאים שסיפק יהוה.‏ אני מתפלל עבור כוח להמשיך לשרת בנאמנות את אלוהינו,‏ יהוה.‏ בשעת ההליכה,‏ אני גם אוהב לשיר.‏ במיוחד אהוב עלי השיר ”‏שמח את לב יהוה”‏,‏ שמילותיו אומרות:‏ ”‏אל רם,‏ נשבענו אמונים,‏ אותך עבוד ברוב אונים.‏ מלא לבך הטוב שמחה,‏ ממך נשאב,‏ נדלה חוכמה”‏.‏

אני שמח שבחרתי לבצע פעילות הממלאת את לב יהוה שמחה.‏ אני מתפלל שאמשיך בפעילות זו עד שאקבל את הגמול השמימי המובטח.‏ שאיפתי היא שסיפור זה יניע גם אחרים לנצל את חייהם כדי ’‏לעמול בעד האוכל שלא כלה ואובד’‏ (‏יוחנן ו׳:‏27‏)‏.‏

‏[‏תמונות בעמוד 23]‏

אלווד צובע את השלט ”‏קרא את כתבי־הקודש,‏ דבר־אלוהים,‏ מדי יום ביומו”‏

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

עם גרנט סוטר וג׳ון קורזן,‏ מדגים את השימוש בפטיפון בכינוס בשנת 1940

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

בשנת 1944,‏ אלה מאיתנו שהיו בָּאמת היו בשירות המלא:‏ דיויד,‏ אליס,‏ ג׳ואל,‏ אווה,‏ אלווד ופרנסיס

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

בני־משפחה שעודם בחיים.‏ משמאל:‏ אליס,‏ אווה,‏ ג׳ואל,‏ דיויד ופרנסיס