סיפור חיים

חיים עשירים בשירות יהוה

סיפורו של ראסל קורזן

יצאתי אל אוויר העולם ב־22 בספטמבר 1907,‏ שבע שנים לפני תקופה מיוחדת במינה שהחלה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.‏ משפחתי היתה עשירה במובן החשוב מכל.‏ אני בטוח שתסכימו איתי לאחר שתשמעו מספר פרטים על ההסטוריה המשפחתית שלי.‏

עוד בילדותה חיפשה סבתי קורזן את האמת אודות אלוהים.‏ לפני שהגיעה לגיל העשרֵה ביקרה בכמה כנסיות בעיירת מולדתה הציורית סְפּיץ שבשווייץ.‏ ב־1887,‏ שנים מספר לאחר שנישאה סבתי,‏ הצטרפה משפחת קורזן לגל המהגרים שהגיעו לחופי ארצות־הברית.‏

המשפחה התיישבה באוהיו,‏ ושם,‏ בסביבות שנת 1900 מצאה סבתי את האוצר שביקשה נפשה.‏ הוא היה טמון בין דפי הספר קרובה העת בשפה הגרמנית‏,‏ פרי עטו של צ׳ארלס טייז ראסל.‏ מייד הבחינה שבספר מצוי אור האמת המקראית.‏ אף שסבתי התקשתה לקרוא אנגלית,‏ חתמה על מינוי לכתב העת המצפה שיצא לאור באנגלית.‏ כך למדה אמיתות מקראיות נוספות ובו בזמן השתפרה באנגלית.‏ בניגוד לאשתו,‏ סבי מעולם לא התעניין בעניינים רוחניים.‏

מבין 11 ילדיה של סבתי,‏ 2 בנים,‏ ג׳ון ואדולף,‏ הוקירו את האוצר הרוחני שמצאה.‏ ג׳ון היה אבי,‏ והוא נטבל ב־1904 בכינוס של תלמידי המקרא,‏ כפי שנקראו אז עדי־יהוה,‏ שהתקיים בסנט לואיס,‏ מיזורי.‏ מאחר שרוב תלמידי המקרא לא היו עשירים,‏ תוכנן הכינוס להיערך באותו זמן שבו נערך יריד עולמי בסנט לואיס,‏ כך שבאי הכינוס ייהנו מתעריפי נסיעה נמוכים יותר ברכבת.‏ ב־1907 נטבל דודי אדולף בכינוס שנערך במפלי הניאגארה,‏ ניו־יורק.‏ אבי ודודי הטיפו בהתלהבות את כל מה שלמדו מן המקרא,‏ ושניהם נעשו לבסוף מבשרים בשירות מלא (‏חלוצים)‏.‏

לפיכך,‏ ב־1907,‏ נולדתי למשפחה עשירה מבחינה רוחנית (‏משלי י׳:‏22‏)‏.‏ ב־1908,‏ בעודי תינוק,‏ לקחו אותי הוריי,‏ ג׳ון ואידה,‏ לכינוס ”‏קדימה אל הניצחון”‏ בפּוּטִינְבֵּי,‏ אוהיו.‏ יושב־ראש הכינוס היה ג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ ששירת אז כמשגיח נודד.‏ שבועות ספורים קודם לכן,‏ ביקר בדלטון,‏ אוהיו,‏ שם שהה בביתנו ונשא הרצאות בפני תלמידי המקרא המקומיים.‏

כמובן,‏ אינני זוכר אישית את המאורעות האלו,‏ אבל אני זוכר את הכינוס שנערך בעיירה מאונטיין לייק פארק,‏ מרילנד,‏ ב־1911.‏ אני ואחותי הצעירה אסתר פגשנו שם את צ׳ארלס טייז ראסל,‏ שעמד בראש פעילות ההטפה הכלל־עולמית של תלמידי המקרא.‏

ב־28 ביוני 1914,‏ היום שבו נכנס העולם למלחמה בעקבות ההתנקשות בחייהם של יורש העצר האוסטרי־הונגרי פֶרדינַנד ושל אשתו בסרייבו,‏ נהניתי עם משפחתי בכינוס שליו בקוֹלַמבּוּס,‏ אוהיו.‏ מאז אותן שנים,‏ נפלה בחלקי הזכות לנכוח בכינוסים רבים של משרתי יהוה.‏ בחלקם נכחו מאה איש בערך,‏ ובחלקם המוני אנשים.‏ הכינוסים התקיימו בכמה מבין גדולי האיצטדיונים בעולם.‏

בית במקום אסטרטגי

בין 1908 בערך ועד 1918 שימש ביתנו שבדלטון ‏—‏ הממוקמת בחצי הדרך בין פיטסברג,‏ פנסילבניה וקליבלנד,‏ אוהיו ‏—‏ לאסיפות של קהילה קטנה של תלמידי המקרא.‏ ביתנו הפך למעין מרכז אירוח לנואמים נודדים רבים.‏ הם קשרו את הסוסים והכרכרות מאחורי האסם שלנו וסיפרו חוויות מרגשות וחלקו פנינים רוחניות נוספות עם האחים שהתאספו.‏ אלה היו זמנים מעודדים!‏

אבי היה במקצועו מורה בית־ספר,‏ אך את עיקר מרצו השקיע במלאכת ההוראה הגדולה מכל,‏ פעילות ההטפה המשיחית.‏ הוא הקפיד ללמד את המשפחה על יהוה,‏ וכל ערב התפללנו יחד כל המשפחה.‏ באביב 1919 מכר אבי את הסוס והכרכרה שלנו,‏ וקנה ב־175 דולר מכונית פורד מודל 1914,‏ כדי שיוכל להגיע ליותר אנשים במלאכת הבשורה.‏ ב־1919 וב־1922 הגענו במכונית הזו לכינוסים המיוחדים של תלמידי המקרא בסידר פוינט,‏ אוהיו.‏

כולנו ‏—‏ אמא,‏ אבא,‏ אסתר,‏ אחי הקטן ג׳ון ואני ‏—‏ השתתפנו בפעילות ההטפה.‏ אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שבעל הבית שאל אותי שאלה מקראית.‏ הייתי אז בן שבע בערך.‏ ”‏ילדון,‏ מה זה הר מגידון?‏”‏ שאל האיש.‏ עם קצת עזרה מצד אבי נתתי לו תשובה מקראית.‏

שירות מלא

ב־1931 נכחנו בכינוס שהתקיים בקוֹלַמבּוּס,‏ אוהיו,‏ שבו אימצנו לעצמנו בהתרגשות את השם החדש,‏ עדי־יהוה.‏ ג׳ון היה כה נרגש והחליט שאני והוא חייבים להצטרף לשורות החלוצים.‏a כך עשינו,‏ וכך עשו גם אמי,‏ אבי ואסתר.‏ היה לנו אוצר יקר בידיים ‏—‏ משפחה מאוחדת בפעילות המשמחת של הטפת הבשורה הטובה על מלכות אלוהים!‏ לעולם לא אלאה להודות ליהוה על הברכה היקרה הזו.‏ ועם כל אושרנו,‏ נכונו לנו גורמי אושר נוספים.‏

בפברואר 1934 התחלתי לשרת במרכז העולמי של עדי־יהוה (‏הנקרא בית־אל)‏ בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ כעבור מספר שבועות הצטרף אלי ג׳ון.‏ היינו שותפים לחדר עד אשר התחתן עם אשתו היקרה,‏ ג׳סי,‏ ב־1953.‏

לאחר שנכנסנו לבית־אל,‏ שירתו הוריי כחלוצים באזורים שונים בארץ ואסתר ובעלה,‏ ג׳ורג׳ ריד,‏ התלוו אליהם.‏ הורינו המשיכו בחלוציות עד שסיימו את חייהם הארציים ב־1963.‏ אסתר ובעלה גידלו משפחה למופת,‏ והתברכתי במספר אחייניות ואחיינים היקרים מאוד ללבי.‏

עבודה וחֶברה בבית־אל

ג׳ון ניצל את כישוריו הטכניים בבית־אל ועבד בשיתוף פעולה עם חברי בית־אל אחרים בפרויקטים שונים כגון ייצור פונוגרפים ניידים.‏ אלפי עדי־יהוה נעזרו במכשירים אלו בפעילות ההטפה מבית לבית.‏ ג׳ון תרם את חלקו גם בתכנון ובבנייה של מכונות לעטיפה ולתיוג של כתבי עת שנשלחו למנויים.‏

את שירותי בבית־אל התחלתי בכריכייה.‏ באותה תקופה עבדו בבתי הדפוס צעירים אחרים שעודם משרתים בנאמנות בבית־אל,‏ כמו קארי ברבר ורוברט הצפלט.‏ אחרים שהותירו בי זיכרונות נעימים ושכבר נפטרו הם נתן נור,‏ קרל קליין,‏ לַיימן סווינגל,‏ קלאוס ג׳נסן,‏ גרנט סוטר,‏ ג׳ורג׳ גנגס,‏ אורין היברד,‏ ג׳ון סיוראס,‏ רוברט פאן,‏ צ׳ארלס פֶקֶל,‏ בֶּנו בורצ׳יק וג׳ון פרי.‏ הם עבדו שנה אחר שנה,‏ מעולם לא התלוננו ומעולם לא ציפו ל”‏קידום”‏.‏ על חלק מאותם משיחיים משוחי רוח נאמנים הוטלו תפקידים גדולים יותר ככל שצמח הארגון.‏ מקצתם אף שירתו בגוף המנהל של עדי־יהוה.‏

תוך כדי עבודה לצד אחים אלו בעלי רוח של הקרבה עצמית למדתי לקח חשוב.‏ בעבודה חילונית מקבלים העובדים שכר כספי על עבודתם.‏ זה גמולם.‏ השירות בבית־אל מניב שפע של ברכות רוחניות,‏ ורק גברים ונשים רוחניים מוקירים גמול מן הסוג הזה (‏קורינתים א׳.‏ ב׳:‏​6–16‏)‏.‏

נתן נור,‏ שהגיע לבית־אל בגיל העשרֵה ב־1923,‏ היה משגיח בית הדפוס בשנות ה־30.‏ מדי יום עבר בבית דפוס ובירך לשלום כל אחד ואחד מהעובדים.‏ החדשים שבינינו העריכו את התעניינותו האישית.‏ ב־1936 קיבלנו מכונת דפוס חדשה מגרמניה,‏ וכמה מן הצעירים התקשו להרכיב אותה.‏ אז אח נור לבש סרבל ועבד איתם יותר מחודש עד אשר המכונה פעלה.‏

אח נור היה חרוץ מאוד ורובנו לא עמדנו בקצב שלו.‏ אבל הוא גם ידע להתבדר.‏ אפילו לאחר שהופקדה בידיו האחריות להשגיח על הפעילות הכלל־עולמית של עדי־יהוה בינואר 1942,‏ התפנה לשחק לפעמים כדור בסיס עם חברי בית־אל ותלמידי גלעד (‏בית־ספר לשליחים)‏ בקמפוס שליד סַאוּת לַנְסִינְג,‏ ניו־יורק.‏

באפריל 1950 עברה משפחת בית־אל למבנה חדש בן עשר קומות בבניין המגורים בקולומביה הייטס 124,‏ ברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ בחדר האוכל החדש יכולנו כולנו לשבת יחד לארוחות.‏ במשך כשלוש שנות הבנייה של מבנה המגורים,‏ לא יכולנו לערוך את תוכנית הבוקר הרוחנית.‏ עד כמה היינו מאושרים שהתאפשר לנו לשוב ולקיים את התוכנית!‏ אח נור ביקש ממני לשבת לידו בשולחן היושב־הראש כדי שאוכל להזכיר לו את שמותיהם של החברים החדשים במשפחתנו.‏ ומאז,‏ במשך 50 שנה ישבתי בכיסא הזה בתוכנית הבוקר הרוחנית.‏ ב־4 באוגוסט 2000 נסגר חדר האוכל,‏ והועברתי לאחד מחדרי האוכל המשופצים במלון טַאוּאֶרס לשעבר.‏

בשנות ה־50 עבדתי זמן מה בבית הדפוס במכונת לינוטייפ,‏ והכנתי שורות של אותיות דפוס שנאספו יחד לדפים כחלק מתהליך הפקת לוחות דפוס.‏ זו לא היתה מן העבודות המועדפות עלי,‏ אך ויליאם פטרסון,‏ שפיקח על המכונות,‏ היה נחמד מאוד אלי ונהניתי להיות שם.‏ אחר כך,‏ ב־1960 נדרשו מתנדבים לצביעת בניין המגורים החדש בקולומביה הייטס 107.‏ התנדבתי להציע את שירותיי ולתרום את חלקי להכשרת המקום החדש עבור משפחת בית־אל שהלכה וגדלה.‏

לא חלפו ימים רבים מאז שצבענו את הבניין בקולומביה הייטס 107,‏ והנה נכונה לי הפתעה נעימה:‏ הוטל עלי התפקיד לקבל את פני האורחים בבית־אל.‏ ארבעים השנים שבהן שירתתי כפקיד קבלה היו הנפלאות ביותר בשנותיי בבית־אל.‏ זה היה מרגש לחשוב על פרי מאמצינו המשותפים לקידום ענייני המלכות בכל פעם שראיתי אורחים או חברי בית־אל חדשים נכנסים מבעד לדלת.‏

תלמידי מקרא נלהבים

משפחת בית־אל פורחת מבחינה רוחנית משום שחבריה אוהבים את המקרא.‏ כשהגעתי לבית־אל,‏ שאלתי את אמה המילטון שעבדה כמגיהה,‏ כמה פעמים קראה את המקרא כולו.‏ ”‏שלושים וחמש פעם”‏,‏ השיבה,‏ ”‏ומאז הפסקתי לספור”‏.‏ אנטון קורבר,‏ עמוד תווך נוסף ששירת אז בבית־אל,‏ נהג לומר:‏ ”‏לעולם אל תרשה שהמקרא יהיה מחוץ להישג ידך”‏.‏

לאחר מותו של אח ראסל ב־1916,‏ הועברו תפקידיו הארגוניים לידי ג׳וזף פ.‏ רתרפורד.‏ רתרפורד היה נואם רב עוצמה ומוכשר,‏ ומתוקף היותו עורך־דין הגן על עדי־יהוה בבית המשפט העליון של ארצות־הברית.‏ אחרי מותו ב־1942,‏ מילא אח נור את מקומו ועמל לטיפוח כישוריו כנואם.‏ הואיל וגרתי בחדר סמוך לחדרו,‏ שמעתי אותו לא פעם מתרגל את נאומיו שוב ושוב.‏ ברבות הימים,‏ ותודות למאמציו העילאיים,‏ הפך לנואם טוב.‏

בפברואר 1942,‏ סייע אח נור בהקמת בית־ספר שתכליתו לעזור לכל האחים בבית־אל לשפר את כושר ההוראה ואת כושר הנאום.‏ בית־הספר התמקד בחקר המקרא ובמתן הרצאות.‏ בתחילה קיבל כל אחד מאיתנו משימה לשאת נאום קצר על דמות מקראית.‏ נאומי הראשון היה על משה.‏ ב־1943 נפתח בית־ספר דומה בקהילות של עדי־יהוה,‏ והוא מתקיים עד עצם היום הזה.‏ בית־אל עדיין שם את הדגש ברכישת ידע מקראי ובטיפוח כושר הוראה יעיל.‏

בפברואר 1943 החלו הלימודים בכיתה הראשונה של בית־ספר גלעד.‏ עד היום כבר הושלמו 111 כיתות בגלעד!‏ ב־58 שנות פעילותו,‏ הכשיר בית־הספר יותר מ־000,‏7 איש לשרת כשליחים בעולם כולו.‏ מעניין לציין שב־1943,‏ שנת הקמתו של בית־הספר,‏ היו קצת יותר מ־000,‏100 עדי־יהוה בעולם כולו.‏ כיום יש יותר מ־000,‏000,‏6 המבשרים את בשורת מלכות אלוהים.‏

הוקרת מורשתי הרוחנית

זמן קצר לפני הקמת גלעד,‏ התבקשנו אני ועוד שני חברי בית־אל לבקר בקהילות ברחבי ארצות־הברית.‏ נשארנו בכל קהילה יום אחד,‏ מספר ימים או אפילו שבוע כדי לחזק את האחים מבחינה רוחנית.‏ קראו לנו משרתי האחים,‏ כינוי שמאוחר יותר שונה למשרת הנפה,‏ או משגיח הנפה.‏ אלא שזמן קצר לאחר שנפתח בית־ספר גלעד,‏ התבקשתי לשוב לבית־אל וללמד בחלק מן השיעורים.‏ בין הכיתה השנייה לחמישית שירתתי כמורה קבוע.‏ שימשתי גם כמורה מחליף בכיתה ה־14.‏ עצם היכולת לעבור עם התלמידים על מאורעות ראויים לציון בהיסטוריה המודרנית של ארגון יהוה ‏—‏ מאורעות שאת חלקם הרב יכולתי לספר ממקור ראשון ‏—‏ גרמה לי להעריך ביתר שאת את מורשתי הרוחנית העשירה.‏

זכות נוספת שנפלה לידיי היא הזכות לנכוח ב־​כינוסים בינלאומיים של משרתי יהוה.‏ ב־1963 נסעתי מסביב לעולם יחד עם יותר מ־500 אחים נוספים אל הכינוסים ”‏בשורת עולם”‏.‏ כינוסים היסטוריים נוספים שבהם נכחתי היו בוורשה,‏ פולין,‏ ב־1989;‏ בברלין,‏ גרמניה,‏ ב־1990;‏ ובמוסקבה,‏ רוסיה,‏ ב־1993.‏ בכל כינוס נזדמן לי לפגוש כמה מאחינו ואחיותינו היקרים שהחזיקו מעמד עשרות שנים ברדיפות תחת המשטר הנאצי,‏ המשטר הקומוניסיטי או תחת שני המשטרים.‏ אלו היו חוויות מחזקות אמונה!‏

חיי בשירות יהוה הם אכן חיים עשירים.‏ יהוה מספק ברכות רוחניות עד אין קץ.‏ ובניגוד לעושר חומרי,‏ ככל שאנו חולקים מאוצרות אלו,‏ כך עושרנו גדל.‏ מדי פעם אני שומע אחים אומרים שהלוואי שלא היו גדלים כעדי־יהוה.‏ לדעתם,‏ הם היו מעריכים יותר את האמת המקראית אילו טעמו תחילה את החיים מחוץ לארגון אלוהים.‏

זה תמיד מדאיג אותי לשמוע צעירים אומרים זאת משום שבעצם מה שהם אומרים שעדיף לגדול בלי להכיר את דרכי יהוה.‏ אך חישבו על כל ההרגלים השליליים והחשיבה המושחתת שצריך להיפטר מהם כשמוצאים את האמת המקראית בשלב מאוחר יותר בחיים.‏ מאז ומתמיד הייתי אסיר תודה להוריי על שגידלו את שלושת ילדיהם במעגלי צדק.‏ ג׳ון היה נאמן ליהוה עד מותו ביולי 1980,‏ ואסתר נאמנה לו עד עצם היום הזה.‏

אני מביט לאחור בלב גדוש חיבה אל קשרי הידידות הרבים שרקמתי עם אחיי ואחיותיי הנאמנים.‏ עד כה שירתתי 67 שנים נפלאות בבית־אל.‏ אף שמעולם לא נשאתי אשה,‏ יש לי ילדים וילדות רוחניים לרוב וכן גם נכדים רוחניים.‏ אני נהנה מעצם המחשבה לפגוש את כל חברי בית־אל החדשים במשפחתנו הרוחנית.‏ כל אחד ואחד מהם יקר מכל.‏ מה נכונות המילים:‏ ”‏ברכת יהוה היא תעשיר”‏ (‏משלי י׳:‏22‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

משמאל לימין:‏ אבי עם אחי ג׳ון שיושב על ברכיו,‏ אסתר,‏ אני ואמי

‏[‏תמונות בעמוד 23]‏

מלמד בכיתה בגלעד ב־1945

למעלה מימין:‏ אדוארדו קלר,‏ פרד פראנץ,‏ אני ואלברט שרודר,‏ חברים בסגל המורים של גלעד

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

אני חושב על חיי העשירים בשירות יהוה