לאן הוביל אותי השירות המורחב

התחלתי לשרת כחבר משפחת בית־אל בברוקלין ב־7 בספטמבר 1950.‏ בימים הללו משפחת בית־אל כללה 355 אחים ואחיות מלאומים שונים שגילם נע בין 19 ל־80.‏ רבים מהם היו משיחיים משוחים.‏

כיצד התחלתי לשרת את יהוה

אמי לימדה אותי לשרת את ”‏האל המאושר”‏ (‏טימ״א א׳:‏11‏)‏.‏ היא החלה לשרת את יהוה כשהייתי ילד קטן.‏ ב־1 ביולי 1939 כשהייתי בן עשר נטבלתי בכינוס נפתי בקולמבוס,‏ נברסקה,‏ ארה״ב.‏ כמאה מאתנו נפגשו באולם מושכר כדי להקשיב להקלטה של הרצאה בנושא ”‏פשיזם או חירות”‏ שהגיש ג׳וזף רתרפורד.‏ באמצע ההרצאה התאסף אספסוף מחוץ לאולם הקטן שבו התכנסנו,‏ פרץ אל האולם,‏ פיזר את האסיפה שלנו וגירש אותנו מהעיר.‏ בעקבות זאת,‏ התאספנו בחווה של אח אחד לא רחוק מהעיר והקשבנו להמשך התוכנית.‏ כפי שתוכל לדמיין לעצמך,‏ מעולם לא שכחתי את התאריך שבו נטבלתי!‏

אמי עשתה מאמצים שקדניים לגדל אותי באמת.‏ אף־על־פי שאבי היה אדם טוב ואבא טוב,‏ הוא גילה עניין מועט בדת וברווחתי הרוחנית.‏ אמי ועדים אחרים בקהילת אומהה העניקו לי את העידוד שלו הייתי זקוק מאוד.‏

תפנית בחיי

כשעמדתי לסיים את לימודיי בתיכון,‏ הייתי צריך להחליט מה לעשות בחיי.‏ בכל חופשת קיץ מבית־הספר שירתי כחלוץ חופשה (‏המכונה כיום חלוץ עוזר)‏ יחד עם אחרים בני גילי.‏

שני אחים רווקים צעירים שבאותו זמן סיימו ללמוד בכיתה השביעית של בית־ספר גלעד — ג׳ון צ׳ימיקליס ותד ג׳רס — מונו לשרת כמשגיחים נודדים באזורנו.‏ הופתעתי לגלות שהם היו רק בשנות ה־20 המוקדמות לחייהם.‏ הייתי אז בן 18 ועמדתי לסיים את לימודיי בתיכון.‏ אני עדיין זוכר את הרגע שבו שאל אותי אח צ׳ימיקליס מה אני מתכוון לעשות בחיי.‏ כשאמרתי לו,‏ הוא האיץ בי:‏ ”‏כן,‏ היכנס מייד אל השירות המורחב.‏ לעולם לא תדע לאן זה יוביל אותך”‏.‏ עצה זו יחד עם דוגמתם של אחים אלה הטביעו בי את חותמן.‏ לכן בשנת 1948 לאחר סיום לימודיי התחלתי לשרת כחלוץ.‏

כיצד התחלתי לשרת בבית־אל

ביולי 1950 נסעתי עם הוריי לכינוס בינלאומי באיצטדיון ינקי בניו־יורק סיטי.‏ במהלך הכינוס נכחתי בישיבה עבור המעוניינים לשרת בבית־אל.‏ הגשתי מכתב ובו הבעתי את רצוני לשרת שם.‏

אף שאבי לא התנגד לכך שאשרת כחלוץ בזמן שאגור אתם בבית,‏ הוא חשב שעליי לשלם סכום סביר עבור אוכל ולינה.‏ לכן התחלתי לחפש עבודה,‏ וביום אחד מוקדם בחודש אוגוסט החלטתי לבדוק תחילה את תיבת הדואר שלנו ושם מצאתי מכתב מברוקלין המיועד עבורי.‏ על החתום היה נתן ה.‏ נור שכתב:‏ ”‏קיבלנו את בקשתך לשרת בבית־אל.‏ אני מבין שאתה מסכים להישאר בבית־אל למשך כל חייך.‏ אי לכך,‏ ב־7 בספטמבר 1950 תוכל להגיע לבית־אל בקולומביה הייטס 124,‏ ברוקלין,‏ ניו־יורק”‏.‏

כאשר הגיע אבי מהעבודה באותו יום,‏ אמרתי לו שמצאתי עבודה.‏ הוא אמר:‏ ”‏יופי,‏ איפה תעבוד?‏”‏ השבתי:‏ ”‏בבית־אל בברוקלין,‏ תמורת 10 דולר בחודש”‏.‏ הוא היה קצת בהלם,‏ אבל הוא אמר שאם זה מה שבחרתי עליי לעשות כל מאמץ כדי להצליח בכך.‏ זמן קצר לאחר מכן ב־1953 הוא נטבל בכינוס באיצטדיון ינקי.‏

לשמחתי שותפי לחלוציות אלפרד נסראללה הוזמן גם הוא לבית־אל באותו זמן,‏ ונסענו לשם יחד.‏ מאוחר יותר הוא התחתן ויחד עם אשתו ג׳ואן למדו בגלעד ונשלחו לשרת בלבנון כשליחים,‏ ואחר כך חזרו לארצות הברית ושירתו בשירות הנפתי.‏

תפקידים בבית־אל

התפקיד הראשון שקיבלתי בבית־אל היה בכריכייה,‏ שם תפרתי חלקי ספרים יחד.‏ הפרסום הראשון שעליו עבדתי היה הספר מה עשתה הדת למען האנושות?‏ (‏אנג׳)‏.‏ לאחר כשמונה חודשים בכריכייה הועברתי למחלקת שירות ועבדתי תחת השגחתו של אח תומס ג׳.‏ סליבן.‏ נהנתי לעבוד אתו וללמוד מהחוכמה ומההבנה שצבר בעניינים רוחניים במהלך השנים בארגון.‏

לאחר ששירתי כמעט שלוש שנים במחלקת שירות,‏ משגיח בית הדפוס מקס לרסון אמר לי שאח נור רוצה לדבר אתי.‏ חשבתי שעשיתי משהו לא־בסדר.‏ חשתי הקלה כאשר אח נור אמר לי שהוא רוצה לדעת אם אני מתכוון לעזוב את בית־אל בעתיד הקרוב.‏ הוא היה זקוק למישהו שיעבוד במשרדו באופן זמני ורצה לבדוק אם אוכל למלא את התפקיד.‏ אמרתי שאין לי שום כוונה לעזוב את בית־אל.‏ בסופו של דבר הייתה לי הזכות לעבוד במשרדו במהלך 20 השנים שלאחר מכן.‏

לא אחת אמרתי שמעולם לא הייתי יכול לשלם עבור הדברים שלמדתי הודות לכך שעבדתי לצד האחים סליבן ונור ואחרים מבית־אל,‏ כגון מילטון הנשל,‏ קלאוס ג׳נסן,‏ מקס לרסון,‏ הוגו ריימר וגרנט סוטר.‏a

האחים שעמם שירתי היו מאורגנים היטב לביצוע עבודתם למען הארגון.‏ אח נור היה עובד בלתי נלאה ורצה שהפעילות למען המלכות תתרחב ככל האפשר.‏ מי ששירתו במשרדו גילו שקל לדבר אתו.‏ אפילו אם היו לנו השקפות שונות בעניין מסוים,‏ היינו יכולים לבטא את עצמנו בפתיחות ועדיין לזכות לאמונו.‏

במקרה אחד דיבר אתי אח נור על הצורך להקפיד על דברים הנחשבים לקטנים.‏ לשם המחשה,‏ הוא אמר לי שכאשר הוא שימש כמשגיח בית הדפוס,‏ אח רתרפורד נהג להתקשר אליו ולומר:‏ ”‏אח נור,‏ כשתגיע מבית הדפוס לארוחת צהריים,‏ תביא לי כמה מחקים.‏ אני צריך אותם על שולחני”‏.‏ אח נור אמר שהוא נהג מייד ללכת למחסן,‏ לקחת את המחקים ולהכניסם לכיסו.‏ ואז בצהריים הוא הביא אותם למשרדו של אח רתרפורד.‏ זה היה דבר כה קטן,‏ אבל זה עזר לאח רתרפורד.‏ ואז אח נור אמר לי:‏ ”‏אני אוהב שיש לי עפרונות מחודדים על שולחני.‏ אז בבקשה תדאג שיהיו לי כאלה כל בוקר”‏.‏ במשך שנים רבות דאגתי לכך שעפרונותיו יהיו מחודדים.‏

אח נור דיבר לעיתים קרובות על הצורך להקשיב היטב כאשר אנו מתבקשים לבצע משימה כלשהי.‏ פעם אחת הוא נתן לי הוראות מפורטות כיצד לטפל בעניין מסויים,‏ אבל לא הקשבתי לו היטב.‏ כתוצאה מכך גרמתי לו מבוכה רבה.‏ הרגשתי נורא,‏ אז כתבתי לו מכתב קצר שבו אמרתי שאני מאוד מצטער על מה שעשיתי ושאני חושב שכדאי שלא אמשיך לעבוד במשרדו.‏ מאוחר יותר באותו הבוקר אח נור ניגש לשולחני.‏ ”‏רוברט”‏,‏ הוא אמר,‏ ”‏קיבלתי את המכתב שלך.‏ עשית טעות.‏ דיברתי איתך על זה ואני בטוח שבעתיד תנהג במשנה זהירות.‏ עכשיו בוא נחזור לעבודה”‏.‏ הערכתי עד מאוד את טובו והתחשבותו.‏

רצון להינשא

עברו שמונה שנים מאז שהתחלתי לשרת בבית־אל והתכוונתי להמשיך בשירות זה.‏ אולם המצב השתנה.‏ בשנת 1958,‏ באותה תקופה שבה התקיים הכינוס הבינלאומי באיצטדיון ינקי ובפולו גראונדס,‏ פגשתי את לוריין ברוקס,‏ שאותה הכרתי ב־1955 בזמן ששירתה כחלוצה במונטריאול,‏ קנדה.‏ התרשמתי מגישתה באשר לשירות המורחב ומנכונותה להישלח לכל מקום שארגון יהוה יראה לנכון לשלוח אותה.‏ מטרתה של לוריין הייתה ללמוד בבית־ספר גלעד.‏ בשנת 1956 כשהייתה בת 22 היא התקבלה ללמוד בכיתה ה־27.‏ לאחר סיום הלימודים היא נשלחה לברזיל.‏ לוריין ואני חידשנו את הקשר ב־1958,‏ והיא נענתה להצעת הנישואין שלי.‏ תכננו להתחתן שנה אחר כך וקיווינו שנשרת כשליחים יחד.‏

כשסיפרתי לאח נור על כוונותיי,‏ הוא הציע שנחכה שלוש שנים עד שנתחתן ולאחר מכן נוכל לשרת בבית־אל בברוקלין.‏ באותו הזמן כדי שזוג יישאר בבית־אל לאחר נישואיו,‏ היה על אחד מהם לשרת כבר בבית־אל במשך עשר שנים או יותר,‏ ועל השני לשרת לפחות שלוש שנים.‏ אי לכך,‏ הסכימה לוריין לשרת שנתיים בבית־אל בברזיל ושנה אחת בבית־אל בברוקלין לפני שהתחתנו.‏

הדרך היחידה שבה תקשרנו במהלך השנתיים הראשונות של אירוסינו הייתה במכתבים.‏ זה היה יקר מדי לטלפן,‏ ולא היה אי־מייל באותם ימים.‏ כשהתחתנו ב־16 בספטמבר 1961 הייתה לנו הזכות לשמוע את נאום החתונה שלנו מפי אח נור.‏ אמת,‏ שנים אלו של המתנה נראו כתקופה ארוכה,‏ אבל כעת כאשר אנו מביטים לאחור בסיפוק גדול ובשמחה רבה אל עבר למעלה מ־50 שנות נישואין,‏ אנו מסכימים שהיה כדאי להמתין.‏

זכויות שירות

בשנת 1964 ניתנה לי הזכות לבקר בארצות אחרות כמשגיח אזור.‏ באותו זמן לא היה נהוג שנשים יתלוו לבעליהן בנסיעות אלה.‏ ב־1977 חל שינוי — הנשים החלו לנסוע עם בעליהן.‏ באותה שנה לוריין ואנוכי התלוונו לגרנט ואדית סוטר וביקרנו במשרדי הסניף בגרמניה,‏ אוסטריה,‏ יוון,‏ קפריסין,‏ טורקיה וישראל.‏ בסך הכול ביקרתי בכ־70 ארצות ברחבי העולם.‏

בשנת 1980,‏ באחד הביקורים שלנו,‏ הגענו לברזיל לעיר בֶּלֶם השוכנת בקו המשווה.‏ קודם לכן שירתה שם לוריין כשליחה.‏ בנוסף,‏ הגענו למַנַאוּס וביקרנו שם את האחים.‏ בהרצאה שהוגשה באיצטדיון ראינו קבוצה שישבה יחד שבה הנשים לא נשקו זו לזו על הלחי והגברים לא לחצו ידיים זה לזה כשם שנוהגים הברזילאים.‏ מדוע לא?‏

היו אלה אחים יקרים ממושבת מצורעים שהייתה ממוקמת בלב יערות הגשם של האמזונס.‏ מטעמי בטיחות הם נמנעו ממגע ישיר עם הנוכחים.‏ אולם הם ללא ספק נגעו ללבנו,‏ ולעולם לא נשכח את השמחה שהשתקפה על פניהם.‏ כמה נכונים דבריו של יהוה:‏ ”‏הנה עבדיי ירונו מטוב לב”‏ (‏יש׳ ס״ה:‏14‏)‏.‏

חיים מספקים ותכליתיים

לוריין ואני מהרהרים תכופות על יותר משישה עשורים שהקדשנו לשירות יהוה.‏ אנחנו שמחים מאוד על כל הברכות שלהן זכינו על שאפשרנו ליהוה להדריך אותנו באמצעות ארגונו.‏ אף־על־פי שאין באפשרותי לנסוע למקומות שונים בעולם כשם שעשיתי בשנים קודמות,‏ אני מסוגל להמשיך לעבוד מדי יום כעוזר לגוף המנהל,‏ לצד ועדת המתאמים ולצד ועדת השירות.‏ אני מעריך עד מאוד את הזכות לתרום את חלקי הקטן בתמיכה באגודת האחים הבינלאומית.‏ אנחנו ממשיכים להתרשם ממספרם הרב של גברים ונשים צעירים המצטרפים לשירות המורחב באותה גישה שהייתה לישעיהו שאמר:‏ ”‏הנני!‏ שלחני”‏ (‏יש׳ ו׳:‏8‏)‏.‏ המונים אלה מעידים על נכונות המילים שאמר לי משגיח הנפה לפני זמן רב:‏ ”‏היכנס מייד אל השירות המורחב.‏ לעולם לא תדע לאן זה יוביל אותך”‏.‏