נפלה בחלקי הזכות לשרת לצד אחים בוגרים

באמצע שנות השלושים עברו אבי ואמי – ג׳יימס וג׳סי סינקלר – לברונקס,‏ רובע בניו יורק סיטי.‏ אחד ממכריהם החדשים היה וילי סנדון,‏ שהיה גם הוא ממוצא סקוטי.‏ תוך מספר דקות לאחר פגישתם הראשונה החלו שלושתם לדבר על משפחותיהם.‏ היה זה כמה שנים לפני שנולדתי.‏

אמי סיפרה לווילי שזמן קצר לפני פרוץ המלחמה הגדולה טבעו אביה ואחיה הגדול מפני שסירת הדיג שלהם עלתה על מוקש בים הצפוני.‏ וילי אמר:‏ ”‏אבא שלך בגיהינום!‏”‏a וילי היה אחד מעדי־יהוה,‏ וזו הייתה הדרך המשונה שבה נחשפה אמי לאמת המקראית.‏

דבריו של וילי זעזעו את אמי מפני שאביה היה אדם טוב.‏ אבל וילי הוסיף:‏ ”‏האם תרגישי טוב יותר אם אומר לך שגם ישוע היה בגיהינום?‏”‏ אמי נזכרה בתפילה שלמדה בכנסייה,‏ שלפיה ישוע ירד לגיהינום והוקם לתחייה ביום השלישי.‏ לכן היא תהתה:‏ ’‏אם הגיהינום הוא מקום שבו מתענים הרשעים באש,‏ למה ישוע היה שם?‏’‏ זה עורר את התעניינותה של אמי בָּאמת.‏ היא החלה לנכוח באסיפות של קהילת ברונקס ונטבלה בשנת 1940.‏

באותם ימים לא הדגישו להורים המשיחיים שעליהם לתת שיעורי מקרא לילדיהם.‏ כשהייתי פעוט אבי נהג להשגיח עליי בשעה שאמי הייתה באסיפות ובשירות בסופי השבוע.‏ כעבור כמה שנים התחלנו אבי ואני להתלוות לאמי לאסיפות.‏ היא הייתה מאוד פעילה בהכרזת הבשורה ונתנה שיעורי מקרא למספר מעוניינים.‏ למעשה,‏ במשך תקופה מסוימת היו מקרים שהיא העבירה שיעורי מקרא קבוצתיים כי תלמידיה התגוררו קרוב זה לזה.‏ התלוויתי אליה לשירות השדה במהלך חופשות הלימודים.‏ כך רכשתי ידע רב על המקרא ולמדתי כיצד להעביר את הכתוב בו לאחרים.‏

לצערי כשהייתי קטן לא ממש הערכתי את האמת.‏ התייחסתי אליה כאל דבר מובן מאליו.‏ אבל בגיל 12 הפכתי למבשר מלכות ומאז יצאתי בקביעות לשירות השדה.‏ בגיל 16 הקדשתי את חיי ליהוה וב־24 ביולי 1954 נטבלתי בכינוס שנערך בטורונטו,‏ קנדה.‏

שירות בית־אל

חלק מהאחים בקהילתנו היו חברי משפחת בית־אל,‏ והם השפיעו עליי מאוד.‏ התרשמתי מכישורי ההוראה שלהם ומהיכולת שלהם להסביר היטב אמיתות מקראיות.‏ אף־על־פי שמוריי בבית־הספר עודדו אותי ללמוד באוניברסיטה,‏ הצבתי לעצמי מטרה לשרת בבית־אל.‏ לכן מילאתי טופס מועמדות לשירות בית־אל באותו הכינוס בטורונטו.‏ מילאתי שוב את הטופס בשנת 1955 בכינוס שנערך באצטדיון ינקי,‏ ניו יורק סיטי.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ כשהייתי בן 17,‏ קיבלתי הזמנה לשרת בבית־אל בברוקלין החל מ־19 בספטמבר 1955.‏ ביום השני שלי בבית־אל התחלתי לעבוד בכריכייה ברחוב אדמס 117.‏ זמן קצר אחרי כן תפעלתי מכונה שאיגדה מקבצים של 32 עמודים כדי שניתן יהיה לתפור אותם לכדי ספרים במכונה אחרת.‏

כעבור בערך חודש בכריכייה נשלחתי למחלקת כתבי העת מפני שידעתי להקליד במכונת כתיבה.‏ באותה תקופה הקלידו האחים והאחיות את כתובות המנויים החדשים של המצפה ועורו!‏ על גבי לוחיות מתכת ששימשו כתבניות.‏ לאחר כמה חודשים עברתי למחלקת המשלוחים.‏ משגיח המחלקה,‏ קלאוס ג׳נסן,‏ שאל אם אהיה מוכן להצטרף לנהג שמוביל במשאית את קרטוני הספרות לרציפים ששימשו למשלוחים בינלאומיים.‏ הייתי צריך גם לקחת לדואר שקים מלאים בכתבי עת ולשלוח אותם לקהילות ברחבי ארצות הברית.‏ אח ג׳נסן אמר שהעבודה הפיזית תועיל לבריאותי.‏ שקלתי רק 57 קילו והייתי רזה כמו גפרור.‏ הנסיעה לרציפים ולדואר חיזקה אותי מבחינה גופנית.‏ אח ג׳נסן ידע בדיוק מה אני צריך.‏

כמו כן,‏ מחלקת כתבי העת טיפלה בהזמנות כתבי העת של הקהילות.‏ בזכות כך למדתי באילו שפות הודפסו כתבי העת בברוקלין עבור מקומות אחרים בעולם.‏ לא שמעתי מעולם על הרבה מהשפות הללו,‏ אבל שמחתי לגלות שעשרות אלפי כתבי עת נשלחים למקומות מרוחקים.‏ לימים נפלה בחלקי הזכות לבקר ברבים מהמקומות הללו.‏

בשנת 1961 נשלחתי לעבוד בגזברות,‏ ומשגיח המחלקה היה גרנט סוטר.‏ לאחר כמה שנים זומנתי למשרדו של נתן נור,‏ שהשגיח באותה תקופה על הפעילות הכלל־עולמית.‏ הוא סיפר לי שאחד האחים במחלקה ילמד במשך חודש בבית־הספר לשירות המלכות ולאחר מכן יעבוד במחלקת השירות.‏ התמניתי למלא את מקומו ולעבוד לצד דון אדמס.‏ במקרה דון היה האח שמסרתי לו את טופס המועמדות שלי לשירות בית־אל בכינוס שנערך בשנת 1955.‏ שני אחים אחרים שכבר עבדו באותה מחלקה היו רוברט וולן וצ׳ארלס מלהאן.‏ ארבעתנו עבדנו יחד למעלה מ־50 שנה.‏ כל כך נהניתי לשרת לצד אחים נאמנים אלה (‏תהל׳ קל״ג:‏1‏)‏.‏

בשנת 1970 התמניתי לבקר אחת לשנה או שנתיים סניפים של חברת המצפה למשך מספר שבועות.‏ באותם ימים ביקורים אלה נקראו ביקורים אזוריים.‏ במסגרתם ביקרתי משפחות בית־אל ושליחים ברחבי העולם,‏ עודדתי אותם מבחינה רוחנית ובדקתי את דוחות משרדי הסניף.‏ שמחתי מאוד לפגוש חלק מבוגרי הכיתות הראשונות של בית־ספר גלעד ולראות שהם עדיין משרתים בנאמנות בארצות זרות.‏ הייתה זו זכות גדולה ומשמחת לבקר ביותר מ־90 מדינות במסגרת תפקיד זה.‏

שותפה מסורה ליהוה

כל חברי משפחת בית־אל בברוקלין התמנו לשרת בקהילות באזור ניו יורק סיטי.‏ הקהילה שנשלחתי אליה הייתה בברונקס.‏ עוד לפני שעברתי לשם צמחה וחולקה הקהילה הראשונה ברובע זה,‏ והקהילה המקורית נקראה קהילת ברונקס צפון.‏ זו הייתה הקהילה שבה שירתי.‏

באמצע שנות השישים עברה להתגורר בשטח קהילתנו משפחה משיחית מלטביה שקיבלה את האמת בדרום ברונקס.‏ ליביה,‏ הבת הבכורה,‏ החלה לשרת כחלוצה רגילה מייד עם סיום לימודיה בתיכון.‏ כעבור כמה חודשים היא עברה למסצ׳וסטס כדי לשרת היכן שיש צורך גדול יותר במבשרי מלכות.‏ התחלתי להתכתב אתה ולספר לה על החדשות בקהילה,‏ והיא כתבה לי על הצלחתה בשירות בשטח בבוסטון.‏

כעבור כמה שנים התמנתה ליביה לחלוצה מיוחדת.‏ היא רצתה לעשות כל שביכולתה למען שירות יהוה,‏ ולכן היא הגישה מועמדות לשירות בית־אל והוזמנה לשם בשנת 1971.‏ הרגשתי שהיה זה רמז מיהוה!‏ ב־27 באוקטובר 1973 התחתנו,‏ ואיזו זכות גדולה הייתה זו לקבל נאום חתונה מאח נור.‏ במשלי י״ח:‏22 נאמר:‏ ”‏מצא אישה מצא טוב.‏ ויפק רצון מיהוה”‏.‏ מאז ואילך ליביה ואני משרתים יחדיו בבית־אל כבר יותר מ־40 שנה.‏ אנו עדיין משרתים בקהילה באותו אזור בברונקס.‏

לשרת שכם אחד עם אחי המשיח

השירות לצד אח נור היה הנאה צרופה.‏ הוא עבד ללא ליאות למען קידום האמת והוקיר מאוד את השליחים ברחבי העולם.‏ רבים מהם היו עדי־יהוה הראשונים במדינות שאליהן נשלחו.‏ עד כמה התעצבתי שאח נור חלה בסרטן בשנת 1976.‏ פעם אחת,‏ כשהיה מרותק למיטתו,‏ הוא ביקש ממני להקריא לו ספרות שעמדה לצאת לאור.‏ הוא ביקש שאקרא לאח פרדריק פראנץ כדי שגם הוא יאזין להקראה.‏ בדיעבד התברר לי שבשל ראייתו הלקויה של אח פראנץ,‏ נהג אח נור להקדיש זמן לא־מבוטל כדי להקריא לו את הספרות לפני הדפסתה.‏

אח נור נפטר בשנת 1977,‏ אבל קרוביו וחבריו התנחמו מהידיעה שהוא נותר נאמן עד סוף חייו הארציים (‏ההת׳ ב׳:‏10‏)‏.‏ לאחר מותו החל אח פראנץ להשגיח על הפעילות.‏

באותם ימים עשיתי עבודות מזכירות עבור מילטון הנשל,‏ אשר שירת לצד אח נור במשך עשרות שנים.‏ אח הנשל הודיע לי שהאחריות העיקרית שלי בבית־אל תהיה כעת לסייע לאח פראנץ בכל הדרוש לו.‏ נהגתי להקריא לו את הפרסומים לפני צאתם לאור.‏ לאח פראנץ היה זיכרון יוצא מגדר הרגיל ויכולת מדהימה להתרכז כל כולו במילים המוקראות.‏ שמחתי מאוד לעזור לו עד תום חייו הארציים בדצמבר 1992.‏

שישים ואחת השנים שבהן שירתי בבית־אל חלפו ביעף.‏ שני הוריי שירתו את יהוה בנאמנות עד יום מותם,‏ ואני מצפה לראותם שוב בעולם טוב יותר (‏יוח׳ ה׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏ אין דבר בסדר העולמי הישן הזה שיכול להשתוות לזכות הנפלאה לעבוד לצד גברים ונשים נאמנים למען משרתי אלוהים ברחבי העולם.‏ ליביה ואני יכולים לומר בפה מלא שבמהלך שנותינו בשירות המורחב ’‏חדוות יהוה הייתה מעוזנו’‏ (‏נחמ׳ ח׳:‏10‏)‏.‏

לא קיים אדם שאין לו תחליף בארגון יהוה,‏ ומלאכת ההכרזה על המלכות ממשיכה לצבור תאוצה.‏ הייתה זו זכות משמחת לשרת לאורך השנים לצד הרבה אחים ואחיות נאמנים וחזקים.‏ רוב המשוחים ששירתי לצדם כבר סיימו את חייהם הארציים.‏ אבל אני אסיר תודה על כך שזכיתי להיות שותפם לעבודה של אותם אחים נאמנים בשירות יהוה.‏