סיפור חיים

יהוה לימדני מנעוריי

סיפורו של ריצ׳רד אברהמסון

‏”‏אלוהים,‏ לימדתני מנעוריי,‏ ועד הֵנָה אגיד נפלאותיך”‏.‏ הרשו לי להסביר מדוע מילים אלו מתהלים ע״א:‏17 נושאות עבורי משמעות מיוחדת.‏

אמי,‏ פאני אברהמסון,‏ פגשה ב־​1924 את תלמידי המקרא,‏ כפי שנקראו אז עדי־​יהוה.‏ הייתי רק בן שנה.‏ תוך כדי לימוד אמיתות המקרא,‏ הזדרזה אמא לבקר אצל השכנים כדי לספר להם על מה שלמדה,‏ וגם לימדה אותי ואת אחי ואחותי הגדולים.‏ עוד לפני שידעתי לקרוא היא עזרה לי לשנן בעל־​פה פסוקים רבים על הברכות שתביא בכנפיה מלכות אלוהים.‏

בסוף שנות ה־20 של המאה הקודמת,‏ בעיר לה גרנד שבמדינת אורגון,‏ ארה״ב,‏ העיר שבה נולדתי וגדלתי,‏ כללה קבוצת תלמידי המקרא שלנו כמה נשים וילדים.‏ אף־​על־​פי שהיינו קבוצה מבודדת,‏ זכינו פעם או פעמיים בשנה לביקור ממשגיחים נודדים.‏ הם נתנו נאומים מעודדים,‏ יצאו איתנו לשירות מבית לבית וגילו התעניינות לבבית בילדים.‏ בין אותם אחים יקרים היו שִילְד טוטג׳יאן,‏ ג׳ין אורל וג׳ון בות’‏.‏

בשנת 1931 לא התאפשר לאיש מהקבוצה שלנו לנכוח בכינוס בקולומבוס,‏ אוהיו,‏ היכן שתלמידי המקרא אימצו לעצמם את השם עדי־​יהוה.‏ אבל קהילות וקבוצות מבודדות שלא היה להן ייצוג בכינוס התאספו באופן מקומי באותו חודש אוגוסט כדי לאמץ את גילוי הדעת ולקבל על עצמן את השם החדש.‏ גם הקבוצה הקטנה שלנו בלה גרנד נהגה כך.‏ לאחר מכן,‏ במבצע הפצה של הספרון המשבר (‏לועזית)‏ שנערך ב־​1933,‏ שיננתי דברי הסבר מקראיים בפעם הראשונה ויצאתי לבשר לבדי מבית לבית.‏

במהלך שנות ה־30 ההתנגדות לפעילותנו הלכה וגברה.‏ כדי להתמודד עם המצב,‏ אורגנו הקהילות במסגרות שנקראו אז ”‏פלוגות”‏.‏ הן קיימו כינוסים קטנים ויצאו פעם או פעמיים בשנה למסעות הטפה שכונו ”‏מבצעים פלוגתיים”‏.‏ בכינוסים הללו למדנו שיטות הטפה והוסבר לנו כיצד לנהוג בכבוד בשוטרים אם הם ינסו להפריע לפעילותנו.‏ הואיל ולעתים תכופות היה על עדי־​יהוה להתייצב מול שופט משטרתי או בבית משפט רגיל,‏ שיננו חומר מתוך עלון הדרכה שנקרא ”‏צו למשפט”‏.‏ כך היינו יותר כשירים להתמודד עם התנגדות.‏

צמיחה מוקדמת באמת המקראית

עם הזמן התחלתי להעריך יותר ויותר את אמיתות המקרא ואת התקווה המקראית לחיות לנצח עלי אדמות תחת שלטון מלכות אלוהים השמימית.‏ באותם ימים,‏ הצורך להיטבל לא הודגש בפני אלה שתקוותם לא היתה למלוך עם ישוע בשמים (‏ההתגלות ה׳:‏10;‏ י״ד:‏​1,‏ 3‏)‏.‏ עם זאת,‏ הוסבר לי שאם גמרתי אומר בלבי לעשות את רצון יהוה,‏ יהיה זה מן הראוי שאטבל.‏ וכך אכן עשיתי באוגוסט 1933.‏

כאשר הייתי בן 12,‏ סברה מורתי שאני מוכשר בהגשת נאומים לפני קהל,‏ ועודדה את אמי לתת לי הכשרה נוספת.‏ אמא היתה בדעה שהדבר יעזור לי לשרת טוב יותר את יהוה.‏ בתמורה לשיעורים שקיבלתי,‏ היא כיבסה במשך שנה עבור המדריכה שלי.‏ הכשרה זו מאוד עזרה לי בשירות.‏ בגיל 14,‏ לקיתי בקדחת השיגרון,‏ ולא יכולתי לתפקד במשך יותר משנה.‏

בשנת 1939 הגיע לאזורנו וורן הנשל,‏ שהיה מבשר בשירות מלא.‏a הוא היה לי כאח גדול מבחינה רוחנית,‏ ובילה איתי ימים שלמים בפעילות ההטפה.‏ כעבור זמן קצר הוא עזר לי להתחיל בשירות חלוצי בזמן חופשה,‏ סידור שהיה סוג של שירות מלא זמני.‏ באותו קיץ הפכה הקבוצה שלנו לקהילה.‏ וורן התמנה כמשרת הקהילה,‏ ואילו התפקיד שלי היה מדריך שיעור המצפה.‏ כאשר עזב וורן את הקהילה כדי לשרת בבית־​אל — המרכז הבינלאומי של עדי־​יהוה בברוקלין,‏ ניו־​יורק — התמניתי במקומו כמשרת הקהילה.‏

תחילת השירות המלא

האחריות הגדולה שנלוותה לתפקידי בתור משרת הקהילה חיזקה את רצוני לשרת כחלוץ רגיל,‏ וכך אכן עשיתי בגיל 17 אחרי שלוש שנות לימודים בתיכון.‏ אבא לא היה שותף לאמונתנו,‏ אבל הוא היה מפרנס למופת ובעל ערכים גבוהים.‏ הוא רצה שאלמד בקולג’‏.‏ אבל הוא גם אמר שכל עוד לא אהיה תלוי בו לשם מגורים וצורכי מחיה,‏ אני רשאי מבחינתו לעשות ככל העולה על רוחי.‏ אז התחלתי לשרת כחלוץ ב־1 בספטמבר 1940.‏

כשעזבתי את הבית,‏ אמי קראה איתי את הכתוב במשלי ג׳:‏​5,‏ 6‏:‏ ”‏בטח אל יהוה בכל לבך ואל בינתך אל תישען.‏ בכל דרכיך דעהו,‏ והוא יישר אורחותיך”‏.‏ ואכן,‏ הביטחון המוחלט ביהוה תמיד עזר לי מאוד.‏

כעבור זמן קצר הצטרפתי למרגרט וג׳ו הארט בשירות בצפון מרכז מדינת וושינגטון.‏ היה לנו שטח מגוון — משקי צאן ובקר,‏ שמורות אינדיאנים והרבה עיירות וכפרים.‏ באביב 1941 התמניתי כמשרת הקהילה בקהילת וונאטצ׳י,‏ וושינגטון.‏

באחד הכינוסים שלנו בעיר וַלָה וַלָה שבוושינגטון,‏ שירתתי בתור סדרן וקיבלתי את פני הבאים לאולם.‏ שמתי לב שאחד האחים הצעירים ניסה להפעיל את מערכת הקול ללא הצלחה מרובה.‏ אז הצעתי לו להתחלף בתפקידים.‏ כאשר חזר משרת המחוז,‏ אלפרד הופמן,‏ וראה שעזבתי את תפקידי,‏ הוא הסביר לי בחיוך לבבי עד כמה חשוב לדבוק בתפקיד שהוטל עליי אלא אם כן קיבלתי הוראה אחרת.‏ זכרתי את עצתו בשנים שחלפו מאז.‏

באוגוסט 1941 תכננו עדי־​יהוה לקיים כינוס גדול בסנט לואיס,‏ מיזורי.‏ בני הזוג הארט הרכיבו כיסוי על החלק האחורי של הטנדר שלהם והתקינו בו ספסלים.‏ תשעה מאיתנו החלוצים עלינו על הטנדר ונסענו 400,‏2 קילומטר כדי להגיע לסנט לואיס.‏ הנסיעה ארכה שבוע בכל כיוון.‏ לפי הערכת המשטרה,‏ מספר הנוכחים בכינוס עמד על 000,‏115 איש לכל היותר.‏ גם אם המספר היה קטן יותר,‏ ודאי הגיעו לשם יותר מ־​000,‏65 המבשרים שהיו אז בארצות־​הברית כולה.‏ הכינוס היה מאוד מעודד מבחינה רוחנית.‏

שירות בבית־אל בברוקלין

אחרי שובי לוונאטצ׳י,‏ קיבלתי מכתב ובו הזמנה לשרת בבית־​אל בברוקלין.‏ עם בואי ב־27 באוקטובר 1941,‏ נכנסתי למשרדו של נתן ה.‏ נור,‏ משגיח בית הדפוס.‏ הוא הסביר לי באדיבות כיצד מתפקד בית־​אל והדגיש כי הדבקות ביהוה חיונית להצלחה בסוג זה של שירות.‏ לאחר מכן הביאו אותי אל מחלקת המשלוחים ושם עבדתי בקשירה והידוק של קרטוני ספרות לפני שליחתם.‏

ב־8 בינואר 1942 נפטר ג׳וזף רתרפורד,‏ אשר עד אותה עת עמד בראש הפעילות הכלל־​עולמית של עדי־​יהוה.‏ חמישה ימים לאחר מכן בחרו מנהלי החברה באח נור לרשת את מקומו.‏ כאשר ו.‏ א.‏ ואן אמבורג,‏ הגזבר הוותיק של החברה,‏ מסר את ההודעה למשפחת בית־​אל,‏ הוא אמר:‏ ”‏אני עדיין זוכר את התקופה שאח ראסל נפטר [‏ב־1916]‏ ואת מקומו מילא אח רתרפורד.‏ האדון המשיך לכוון את עבודתו בהצלחה.‏ כעת אני מצפה בביטחון מלא לכך שהפעילות תמשיך להתקדם עם נתן ה.‏ נור כנשיא,‏ מכיוון שזוהי עבודתו של האדון ולא של בני אדם”‏.‏

בפברואר 1942 נמסרה הודעה כי עומד להתחיל ”‏קורס מתקדם בשירות תיאוקרטי”‏.‏ מטרתו היתה לסייע למשרתים בבית־​אל לשפר את כישורי המחקר שלהם בנושאים מקראיים,‏ לדעת לארגן היטב את החומר שלהם וגם להציגו באופן יעיל.‏ תודות להכשרה שקיבלתי בצעירותי בתורת הנאום,‏ יכולתי להתקדם מהר בקורס.‏

לא חלף זמן רב והועברתי למחלקת השירות,‏ אשר השגיחה על פעילות ההטפה של העדים ברחבי ארצות־​הברית.‏ מאוחר יותר באותה שנה הוחלט לחדש את ביקורי המשרתים בקהילות העדים.‏ עם הזמן,‏ אותם משרתים נודדים (‏שנקראו אז משרתי האחים)‏ כונו משגיחי נפה.‏ בקיץ של 1942 התקיים קורס בבית־​אל על מנת להכשיר אחים לסוג זה של שירות,‏ ונפלה בחלקי הזכות לקבל הכשרה זו.‏ אני במיוחד זוכר את הנקודה שאח נור,‏ ששימש גם כאחד המורים בקורס,‏ הדגיש בפנינו:‏ ”‏אל תנסו לרַצות אנשים.‏ בסוף לא תְרַצו אף אחד.‏ אם תבקשו להיות רצויים בעיני יהוה,‏ תהיו רצויים גם בעיני כל אוהבי יהוה”‏.‏

סידור השירות הנפתי נכנס לתוקף באוקטובר 1942.‏ כמה מאיתנו מבית־​אל נטלנו חלק בשירות זה בכמה סופי שבוע וביקרנו קהילות במרחק של 400 קילומטר מניו־​יורק סיטי.‏ עברנו על דו״חות השירות של הקהילה והנוכחות באסיפות,‏ קיימנו ישיבות עם מי שנשאו בתפקידי אחריות בקהילה,‏ נשאנו נאום או שניים ויצאנו לשירות עם האחים המקומיים.‏

בשנת 1944 הייתי בין אלה שנשלחו ממחלקת השירות לפעילות הנפתית למשך תקופה של חצי שנה,‏ ושירתתי בדלוור,‏ מרילנד,‏ פנסילבניה ובווירג׳יניה.‏ לאחר מכן ביקרתי במשך כמה חודשים בקהילות בקונטיקט,‏ מסצ׳וּסטס ורוד איילנד.‏ אחרי שחזרתי לבית־​אל,‏ עבדתי בחלק מן הזמן במשרד ביחד עם אח נור ומזכירו מילטון הנשל,‏ ושם התוודעתי יותר לפעילות הכלל־​עולמית שלנו.‏ בחלק מן הזמן עבדתי גם בגזברות תחת השגחתו של ו.‏ א.‏ ואן אמבורג ועוזרו,‏ גרנט סוטר.‏ ב־1946 נתמניתי למשגיח של כמה משרדים בבית־​אל.‏

תמורות מהותיות בחיי

בזמן ששירתתי את הקהילות ב־​1945,‏ הכרתי את ג׳וליה צ׳רנוסקאס בעיר פרובידנס שברוד איילנד.‏ בערך באמצע שנת 1947 החלטנו להתחתן.‏ אהבתי מאוד את שירות בית־​אל,‏ אבל באותם ימים אי אפשר היה להכניס למסגרת זו בן או בת זוג לנישואין.‏ לכן בינואר 1948 עזבתי את בית־​אל ונישאתי לג׳וליה (‏ג׳ולי)‏.‏ מצאתי עבודה במשרה חלקית בסופרמרקט בפרובידנס והתחלנו לשרת ביחד כחלוצים.‏

בספטמבר 1949 הוזמנתי לשרת כמשגיח נפה בצפון מערב מדינת ויסקונסין.‏ היה זה שינוי מהותי בשבילי ובשביל ג׳ולי לבשר בעיקר בעיירות קטנות ובאזורים כפריים של ”‏ארץ החלב”‏.‏ החורפים היו ארוכים וקרים,‏ ובמשך שבועות על־​גבי שבועות הטמפרטורה צנחה אל מתחת לאפס וירדו כמויות עצומות של שלג.‏ לא היה לנו רכב.‏ למרות זאת,‏ תמיד היה מישהו שהסכים להסיע אותנו לקהילה הבאה.‏

זמן קצר אחרי שהתחלתי בשירות הנפתי היה לנו כינוס נפתי.‏ אני זוכר שהתרוצצתי בכל מקום כדי לוודא שהכול כשורה,‏ והיו שנלחצו מהגישה שלי.‏ לכן משגיח המחוז,‏ ניקולס קובאלק,‏ הסביר לי באדיבות שהאחים המקומיים רגילים לטפל בדברים בדרכם הם,‏ ושאין צורך שאתערב בכל הפרטים הקטנים.‏ עצה זו עזרה לי מאוד בטיפול בתפקידים רבים מאז.‏

בשנת 1950 קיבלתי תפקיד זמני — להשגיח על ארגון מקומות לינה עבור הנוכחים בראשון מבין הכינוסים הגדולים הרבים שערכנו באיצטדיון ינקי בניו־​יורק סיטי.‏ הכינוס עצמו היה מפעים ומרגש מתחילתו ועד סופו.‏ נציגים הגיעו מ־67 ארצות ונוכחות השיא עמדה על 707,‏123 איש!‏ אחרי הכינוס חזרנו ג׳ולי ואני לשירות הנפתי.‏ היינו די מאושרים בתחום זה של השירות.‏ עם זאת,‏ חשנו שעלינו להמשיך לגלות נכונות לשרת בכל תחום של השירות המלא.‏ לכן מדי שנה הגשנו בקשה הן לשירות בית־​אל והן לבית־​ספר גלעד לשירות בתור שליחים.‏ ב־​1952 שמחנו לקבל הזמנה ללמוד בכיתה ה־20 של גלעד — בית־​ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה,‏ ושם הוכשרנו לשרת כשליחים.‏

השירות בחוץ לארץ

עם סיום הלימודים ב־​1953,‏ נשלחנו לבריטניה,‏ ושם שירתתי כמשגיח מחוז בדרום אנגליה.‏ אחרי פחות משנה בתחום זה של השירות,‏ אשר הסב לג׳ולי ולי הנאה רבה,‏ הופתענו כאשר התבקשנו לעבור לדנמרק.‏ היה צורך במשגיחים חדשים במשרד הסניף של דנמרק.‏ הואיל והייתי בארץ קרובה וכבר קיבלתי הכשרה בברוקלין לעבודה מסוג זה,‏ נשלחתי לעזור.‏ עלינו על מעבורת להולנד,‏ ומשם נסענו ברכבת לקופנהאגן,‏ דנמרק.‏ הגענו ב־9 באוגוסט 1954.‏

אחת הבעיות שהצריכו טיפול היתה שכמה מן האחים שהחזיקו בתפקידים אחראיים סירבו לקבל הנחיות מהמרכז בברוקלין.‏ בנוסף לכך,‏ שלושה מתוך הארבעה שתרגמו את הפרסומים שלנו לשפה הדנית עזבו את בית־​אל ולבסוף גם ניתקו קשר עם עדי־​יהוה.‏ אבל יהוה ענה לתפילותינו.‏ שני חלוצים,‏ אנה ויורגן לארסן,‏ שכבר עשו עבודות תרגום בחלק מזמנם,‏ הסכימו לבצע את המלאכה במלוא זמנם.‏ לפיכך,‏ תרגום כתבי העת שלנו לשפה הדנית נמשך מבלי שנחמיץ אפילו הוצאה אחת.‏ בני הזוג לארסן עדיין משרתים בבית־​אל בדנמרק,‏ ויורגן הוא מתאם ועד הסניף.‏

הביקורים הקבועים של אח נור היו עידוד של ממש באותן שנים.‏ הוא הקדיש זמן לשבת ולדבר איתנו,‏ וסיפר חוויות שעזרו לנו לדעת איך להתמודד עם בעיות.‏ במהלך ביקורו ב־1955 הוחלט שעלינו לבנות סניף חדש עם בית דפוס כדי שנוכל להדפיס את כתבי העת שלנו בדנמרק.‏ רכשנו קרקע בפרבר צפוני של קופנהאגן,‏ ובקיץ של שנת 1957 עברנו לבניין החדש.‏ הארי ג׳ונסון,‏ שזמן קצר לפני כן הגיע לדנמרק עם אשתו קארין אחרי שסיימו ללמוד בכיתה ה־26 של גלעד,‏ עזר להקים ולהפעיל את בית הדפוס.‏

התייעלנו בארגון הכינוסים הגדולים שלנו בדנמרק,‏ והניסיון שרכשתי כשעבדתי בכינוסים בארצות־​הברית עזר לי מאוד.‏ ב־1961 קיימנו כינוס בינלאומי בקופנהאגן והגיעו נציגים מיותר מ־30 ארצות.‏ נוכחות השיא הגיעה ל־​513,‏33 איש.‏ ב־1969 אירחנו את הכינוס הגדול ביותר שהתקיים אי פעם בסקנדינביה,‏ ומספר הנוכחים הגיע לשיא של 073,‏42 איש!‏

בשנת 1963 הוזמנתי ללמוד בכיתה ה־38 של בית ספר גלעד.‏ היה זה קורס בן עשרה חודשים שהותאם במיוחד כדי להכשיר את המשרתים בסניפים.‏ היה לי לעונג להיות שוב עם חברי משפחת בית־​אל בברוקלין ולהפיק תועלת מניסיונם של מי שעבדו שנים רבות במשרדים הראשיים.‏

בתום הקורס חזרתי לדנמרק כדי להמשיך למלא שם את תפקידיי.‏ בנוסף לכך,‏ היתה לי הזכות לשמש כמשגיח אזור,‏ וביקרתי בסניפים במערב ובצפון אירופה על מנת לעודד את צוות העובדים ולעזור להם במילוי אחריותם.‏ לאחרונה ערכתי ביקורים מסוג זה גם במערב אפריקה ובאיים הקריביים.‏

בסוף שנות ה־70 החלו האחים בדנמרק לחפש אתר כדי לבנות מבנה גדול יותר,‏ על מנת לעמוד בדרישות ההולכות וגוברות של פעילות התרגום וההדפסה.‏ נמצאה חלקה מצוינת בערך 60 קילומטר מערבית לקופנהאגן.‏ הייתי שותף בתכנון ועיצוב המבנה החדש,‏ וג׳ולי ואנוכי ציפינו בקוצר רוח לעבור ביחד עם משפחת בית־​אל לגור באזור המגורים היפה.‏ אך הדברים לא בדיוק הסתדרו כך.‏

בחזרה לברוקלין

בנובמבר 1980 הוזמנו ג׳ולי ואני לשרת בבית־​אל בברוקלין,‏ והגענו לשם בינואר 1981.‏ כבר היינו בשנות החמישים המאוחרות לחיינו,‏ ואחרי שבילינו כמעט את מחצית חיינו עם אחינו ואחיותינו היקרים בדנמרק,‏ לא היה לנו קל לשוב לארצות־הברית.‏ אבל לא התמקדנו בהעדפות האישיות שלנו,‏ אלא ניסינו להתרכז במשימה הנוכחית שלנו ובכל האתגרים הטמונים בה.‏

הגענו לברוקלין ומצאנו שם את מקומנו.‏ ג׳ולי נשלחה לעבוד במחלקת החשבונות ועסקה בעבודה דומה לזו שעשתה בדנמרק.‏ אני נשלחתי למחלקת הכתיבה כדי לעזור בתכנון לוח הזמנים לשלבי הייצור של הפרסומים שלנו.‏ שנות ה־80 המוקדמות היו תקופה של שינויים במפעלים שלנו בברוקלין כאשר הפסקנו להשתמש במכונות כתיבה ובסידור בדפוס באמצעות עופרת חמה ועברנו לעיבוד מידע במחשבים ולהדפסת אופסט.‏ לא ידעתי דבר וחצי דבר על עבודה עם מחשבים,‏ אבל היה לי ניסיון בהליכים ארגוניים ובעבודה עם אנשים.‏

זמן קצר לאחר מכן,‏ התעורר צורך לשפר את ארגון מחלקת האומנות כאשר עברנו להדפסת אופסט בצבע מלא והתחלנו להדפיס איורים ותמונות בצבע.‏ אף־​על־​פי שלא היה לי ניסיון כאומן,‏ יכולתי לעזור בארגון העבודה.‏ לכן היתה לי הזכות להשגיח על מחלקה זו במשך תשע שנים.‏

בשנת 1992 התמניתי לסייע לוועד ההוצאה לאור בגוף המנהל ואז הועברתי לגזברות.‏ במחלקה זו המשכתי לשרת ולטפל בעניינים הכספיים של עדי־​יהוה.‏

שירות מנעוריי

מנעוריי ובמהלך 70 שנות שירות מסור,‏ יהוה לימד אותי באורך רוח באמצעות דברו המקרא ועזר לי באמצעות אחים שונים בארגונו הנפלא.‏ נהניתי מיותר מ־63 שנים בשירות המלא,‏ ולמעלה מ־55 מהן ביחד עם אשתי המסורה,‏ ג׳ולי.‏ אני בהחלט מרגיש שיהוה בירך אותי בשפע.‏

בשנת 1940,‏ כאשר עזבתי את הבית לשרת כחלוץ,‏ אבי זלזל בהחלטה שלי ואמר,‏ ”‏בן,‏ אם אתה עוזב את הבית בשביל זה,‏ אל תחשוב שתוכל לרוץ אליי חזרה ולבקש עזרה”‏.‏ ולאורך השנים אף פעם לא נאלצתי לעשות זאת.‏ יהוה דאג בנדיבות לצרכיי,‏ פעמים רבות באמצעות אחים ואחיות לאמונה.‏ לימים,‏ החל אבי לרחוש יותר כבוד לפעילותנו ואפילו התקדם בלימוד האמת המקראית טרם מותו ב־​1972.‏ אמא,‏ שתקוותה היתה לחיות בשמים,‏ המשיכה לשרת את יהוה בנאמנות עד מותה ב־1985,‏ והיא בת 102.‏

אף־​על־​פי שיש בעיות גם בשירות המלא,‏ ג׳ולי ואני מעולם לא שקלנו להפסיק.‏ יהוה תמיד תמך בנו בהחלטתנו.‏ אפילו כשהורינו הזדקנו ונזקקו לסיוע,‏ אחותי,‏ ויקטוריה מרלין,‏ הציעה את עזרתה וטיפלה בהם.‏ אנו אסירי תודה לה על תמיכתה האוהבת,‏ אשר סייעה לנו להמשיך בשירות המלא.‏

ג׳ולי תמכה בי נאמנה בכל התפקידים ששירתנו בהם,‏ וראתה זאת כחלק מהקדשתה האישית ליהוה.‏ ואפילו היום,‏ כשאני בן 80 ויש לי כמה בעיות בריאות,‏ אני מרגיש את ברכתו השופעת של יהוה.‏ אני שואב עידוד רב ממחבר התהלים,‏ אשר אחרי שציין שאלוהים לימד אותו מנעוריו,‏ התחנן אליו:‏ ’‏וגם עד זִקנה ושיבה,‏ אלוהים,‏ אל תעזבני,‏ עד אגיד גבורתך לדור’‏ (‏תהלים ע״א:‏​17,‏ 18‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

עם אמי ב־1940 כאשר התחלתי לשרת כחלוץ

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

עם מרגרט וג׳ו הארט,‏ שותפים לשירות החלוצי

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

ביום החתונה שלנו בינואר 1948

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

ב־1953 עם בני כיתתנו בגלעד.‏ משמאל לימין:‏ דון ווירג׳יניה וורד,‏ חרטרודה סטחנגה,‏ ג׳ולי ואני

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

עם פרדריק ו.‏ פרנץ ונתן ה.‏ נור בקופנהאגן,‏ דנמרק,‏ 1961

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם ג׳ולי כיום