‏”‏עשינו מה שמחובתנו לעשות”‏

מפי ג׳ורג׳ קאוץ’‏

אחרי שבילינו את שעות הבוקר בשירות מבית לבית,‏ הוציא שותפי שני כריכים.‏ סיימנו לאכול ושלפתי סיגריה.‏ ”‏כמה זמן אתה בָּאמת?‏”‏ שאל.‏ ”‏אתמול בלילה נכחתי באסיפה הראשונה שלי”‏,‏ השבתי.‏

נולדתי ב־3 במרס 1917 בחווה,‏ מרחק 50 קילומטר בקירוב ממזרח לפיטסברג שבפנסילבניה,‏ ארה״ב,‏ סמוך לעיירה הקטנה,‏ אוונמור.‏ שם גדלתי עם ארבעת אחיי ואחותי.‏

לא התחנכנו על ברכי הדת.‏ הוריי נהגו בעבר ללכת לכנסייה,‏ אבל חדלו ממנהגם כשעוד היינו קטנים.‏ למרות זאת,‏ האמנו בבורא,‏ וחיי המשפחה התנהלו על־פי עקרונות בסיסיים המצויים במקרא.‏

מה שהוריי השרישו בי היטב היה היכולת לקבל אחריות ולעמוד בה.‏ החיים בחווה כרוכים באחריות.‏ אבל חיינו לא היו רק עבודה.‏ בילינו בכל מיני דרכים טובות,‏ כמו כדורסל,‏ כדור־בסיס,‏ רכיבה על סוסים ושחייה.‏ הפרוטה לא היתה מצויה בכיס,‏ אבל החיים בחווה היו נעימים.‏ בבית־הספר היסודי שבו למדנו היתה כיתה אחת בלבד,‏ ובשנות התיכון למדנו בבית־ספר בעיירה.‏

ערב אחד טיילתי בעיירה עם חבר.‏ נערה יפה יצאה מביתה ובירכה לשלום את חברי.‏ הוא הציג אותי בפני פֶרן פְּרוּ.‏ היא התגוררה ברחוב של בית־הספר התיכון.‏ פעמים רבות חלפתי על פני ביתה וראיתי אותה בחוץ עוסקת בעבודות הבית.‏ חריצותה הרשימה אותי.‏ נוצרה בינינו ידידות אמיצה ולבסוף התאהבנו והתחתנו באפריל 1936.‏

מגע עם האמת המקראית

לפני שנולדתי התגוררה בעיירה אשה מבוגרת שהתושבים התנכלו לה בגלל דתה.‏ אמי ביקרה אצלה בשבתות כשיצאה העירה לעשות קניות.‏ היא נהגה לנקות את ביתה ולעשות סידורים עבורה עד שהאשה מתה.‏ אני סבור שיהוה בירך את אמי מפני שהתייחסה בטוב לב אל אשה זו.‏ האשה היתה תלמידת מקרא,‏ כפי שנקראו אז עדי־יהוה.‏

לאחר זמן מה מתה פתאום בתה הקטנה של דודתי.‏ דודתי לא מצאה נחמה אמיתית בכנסייה,‏ אך שכנה,‏ שהיתה תלמידת מקרא,‏ ניחמה אותה.‏ היא הסבירה לה מהו מצב המתים (‏איוב י״ד:‏13–15;‏ קהלת ט׳:‏5,‏ 10‏)‏.‏ דודתי התעודדה מאוד ושוחחה עם אמי על תקוות התחייה.‏ הנושא עורר באמי עניין רב,‏ משום שהוריה מתו בילדותה,‏ וקינן בה רצון עז לדעת מה קורה לאדם במותו.‏ מקרה זה המחיש לי עד כמה חשוב לנצל כל הזדמנות לתת עדות באקראי.‏

בשנות ה־30’‏ החלה אמי להקשיב בימי ראשון לשידורי הרדיו של ג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ נשיא חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים דאז.‏ באותן שנים החלו העדים לבשר מבית לבית גם באיזור מגורינו.‏ הם נהגו להעמיד בחצר פונוגרף נייד בצלו של עץ ולהשמיע את דרשותיו המוקלטות של רתרפורד.‏ בזכות דרשות אלו וחוברות המצפה ותור הזהב (‏כיום עורו!‏‏)‏ לא כבתה שלהבת התעניינותה של אמי.‏

כעבור שנים מספר,‏ ב־1938,‏ נשלחו גלויות למנויי המצפה ובהן הזמנה לאסיפה מיוחדת שתתכנס בבית פרטי מרחק 25 קילומטר בערך מביתנו.‏ אמי רצתה להגיע לאסיפה ולכן התלווינו אליה — פרן,‏ אני ושניים מאחיי.‏ ג׳ון בוּת’‏ וצ׳רלס הסלר,‏ משגיחים נודדים של עדי־יהוה,‏ נאמו לפני כתריסר איש.‏ אחר כך ניסו לארגן קבוצה שתצא לשירות למחרת בבוקר.‏ איש לא התנדב ללכת עימם,‏ אז אח הסלר פנה אלי ושאל:‏ ”‏מדוע לא תצטרף אלינו?‏”‏ לא ידעתי בדיוק מה הם עומדים לעשות,‏ אבל לא עלתה במוחי שום סיבה שלא אוכל לעזור להם.‏

בישרנו מבית לבית עד שעות הצהריים בערך.‏ אח הסלר הוציא שני כריכים.‏ התיישבנו על מדרגות הכנסייה ואכלנו.‏ אחרי ששלפתי סיגריה הבין אח הסלר שהייתי באסיפה אחת בלבד.‏ הוא הזמין את עצמו לארוחת ערב בביתנו וביקש שנזמין את השכנים לדיון מקראי.‏ לאחר הארוחה ערך עימנו שיעור מקרא ונשא נאום לפני כעשרה איש מהמוזמנים.‏ הוא אמר שעלינו לנהל שיעור מקרא כל שבוע.‏ השכנים הביעו התנגדות לרעיון,‏ אך פרן ואני תכננו לקיים מדי שבוע שיעור מקרא ביתי.‏

התקדמות בָּאמת

זמן קצר אחר כך יצאתי עם פרן לשירות השדה.‏ ישבנו במושב האחורי של הרכב והדלקנו סיגריות.‏ אחי פנה אלינו ואמר:‏ ”‏נודע לי לא מזמן שעדי־יהוה אינם מעשנים”‏.‏ פרן השליכה מייד את הסיגריה מהחלון — אני סיימתי לעשן את שלי.‏ אהבנו לעשן,‏ אבל מאותו יום לא נגענו עוד בסיגריה.‏

אחרי שנטבלנו ב־1940,‏ למדנו באחת האסיפות מאמר שהמליץ על החלוציות,‏ כינוי להטפת הבשורה במלוא הזמן.‏ בדרכנו הביתה שאל אותנו אח אחד:‏ ”‏למה לא תשרתו אתה ופרן כחלוצים?‏ שום דבר אינו מונע זאת מכם”‏.‏ לא יכולנו שלא להסכים עימו,‏ ולכן התפנינו לשירות החלוצי.‏ הגשתי את התפטרותי ממקום העבודה בהתראה של 30 יום,‏ והתארגנו לחלוציות.‏

נועצנו בחברת המצפה היכן לשרת,‏ ועברנו לבולטימור שבמרילנד.‏ היה שם בית שיועד לחלוצים,‏ והתשלום עבור חדר וארוחות היה 10 דולר בחודש.‏ היו לנו קצת חסכונות,‏ וחשבנו שהם יספיקו לנו עד הר מגידון (‏ההתגלות ט״ז:‏14,‏ 16‏)‏.‏ תמיד האמנו שהר מגידון מחכה מעבר לפינה.‏ לכן כאשר התחלנו בחלוציות,‏ מכרנו את הבית וויתרנו על הכל.‏

שירתנו כחלוצים בבולטימור מ־1942 עד 1947.‏ ההתנגדות לפעילות של עדי־יהוה הגיעה לשיאה בשנים ההן.‏ במקום לנהוג ברכבנו אל בתיהם של תלמידי המקרא שלנו,‏ ביקשנו לפעמים ממישהו אחר שיסיע אותנו.‏ כך לא חתכו לנו את צמיגי הרכב.‏ איש אינו אוהב התנגדות כזו,‏ אבל אני חייב לומר שתמיד נהנינו בשירות השדה.‏ אפילו ציפינו להתרגשות מסוימת בעבודת האדון.‏

לא חלף זמן רב וכל חסכונותינו אזלו.‏ צמיגי הרכב נשחקו,‏ ובגדינו ונעלינו בלו.‏ חלינו פעמיים־שלוש למשך תקופות ארוכות.‏ לא היה קל להמשיך,‏ אבל מעולם לא שקלנו לפרוש.‏ אפילו לא דיברנו על אפשרות זו.‏ הצטמצמנו בדברים אחרים כדי להמשיך בחלוציות.‏

שינוי בתפקיד

ב־1947 נכחנו בכינוס שהתקיים בלוס אנג׳לס שבקליפורניה.‏ אחי ויליאם ואנוכי קיבלנו בכינוס מכתב ובו נתמנינו למשרתים נודדים העוברים מקהילה לקהילה ומסייעים להן.‏ לא קיבלנו אז שום הכשרה מיוחדת לתפקיד.‏ פשוט עשינו מה שנדרשנו לעשות.‏ פרן ואני שירתנו מאז באוהיו,‏ מישיגן,‏ אינדיאנה,‏ אילינוי וניו־יורק במשך שבע שנים.‏ ב־1954 הוזמנו למחזור ה־24 של גלעד,‏ בית־ספר להכשרת שליחים.‏ פרן לקתה שם בפוליו.‏ למרבה השמחה היא החלימה,‏ ונשלחנו לשרת בניו־יורק ובקונטיקט.‏

כששירתנו בסטמפורד שבקונטיקט הזמין אותנו נתן ה.‏ נור,‏ נשיא חברת המצפה דאז,‏ לבלות סוף שבוע איתו ועם אשתו אודרי.‏ הם הגישו לנו לארוחת ערב סטייק עסיסי עם כל התוספות.‏ היכרנו אותם לפני כן,‏ ומהיכרות עמוקה עם אח נור ידעתי שלא הוזמנו אליו אך ורק בשביל התרועעות וארוחה.‏ מאוחר יותר באותו ערב שאל אותי,‏ ”‏מה דעתך לבוא לבית־אל?‏”‏

‏”‏אני לא בטוח;‏ אינני מכיר את החיים בבית־אל”‏,‏ השבתי.‏

חשבנו על כך כמה שבועות,‏ ולבסוף אמרנו לו שאנו מוכנים להיכנס לבית־אל אם זהו רצונו.‏ מקץ שבוע קיבלנו מכתב להתייצב בבית־אל ב־27 באפריל 1957,‏ יום הנישואין ה־21 שלנו.‏

ביום הראשון שלי בבית־אל הבהיר לי אח נור מה מצפים ממני.‏ הוא אמר:‏ ”‏אינך משרת עוד כמשרת נודד;‏ אתה כאן כדי לעבוד בבית־אל.‏ זו העבודה החשובה ביותר שלך,‏ וברצוננו שתשקיע את זמנך ומרצך ביישום ההכשרה שתקבל כאן.‏ אנחנו מעוניינים שתישאר”‏.‏

חיים מלאי תוכן בבית־אל

תפקידי הראשון היה במחלקת המנויים והמשלוחים.‏ אחרי כשלוש שנים נקראתי אל משרדו של אח נור.‏ הוא הודיע לי שהסיבה האמיתית שהוזמנתי לבית־אל היא לעבוד במשק הבית.‏ הוראותיו היו חד־משמעיות,‏ ”‏אתה כאן כדי לנהל את משק הבית של בית־אל”‏.‏

ניהול משק הבית בבית־אל הזכיר לי דברים שלימדו אותי הוריי כשגדלתי בחווה.‏ בית־אל הוא כמו בית רגיל.‏ צריך לכבס בגדים,‏ להתקין ארוחות,‏ להדיח כלים,‏ להציע מיטות וכן הלאה.‏ ארגון משק הבית מטרתו להפוך את בית־אל למקום מגורים נוח,‏ מקום שאפשר להרגיש בו כמו בבית.‏

אני סבור שמשפחות יכולות ללמוד הרבה מאופן תפקודו של בית־אל.‏ אנחנו משכימים קום ומתחילים את היום בנימה רוחנית — דיון בפסוק היומי.‏ אנו עובדים קשה וחיינו מלאי פעילויות אך מאוזנים.‏ בית־אל אינו דומה למנזר,‏ כפי שיש הסבורים כך.‏ תפוקתנו רבה מפני שאורח חיינו מתוכנן על־פי לוח־זמנים.‏ רבים אמרו שההכשרה שניתנה להם כאן עזרה להם לאחר מכן לעמוד בהתחייבויות משפחתיות או קהילתיות.‏

צעירים וצעירות שמתקבלים לבית־אל מתבקשים לעבוד בניקיון,‏ בכביסה או בבתי הדפוס.‏ העולם רוצה שנראה בעבודות פיסיות אלו עבודות בזויות.‏ אבל הצעירים בבית־אל לומדים שתפקידים אלו הכרחיים כדי שהמשפחה תוכל לתפקד כראוי ובשמחה.‏

העולם גם טוען שמעמד ותהילה הם המפתח לאושר אמיתי.‏ זו טעות.‏ אם מילאנו את תפקידנו הרי ”‏עשינו מה שמחובתנו לעשות”‏ ויהוה יברך אותנו (‏לוקס י״ז:‏10‏)‏.‏ הסיפוק והשמחה האמיתיים יהיו נחלתנו אך ורק בתנאי שנזכור מהי מטרת עבודתנו — עשיית רצון יהוה וקידום ענייני המלכות.‏ אם לא נשכח זאת,‏ נוכל למצוא הנאה וסיפוק בכל תפקיד.‏

התרחבות

בכינוס שהתקיים ב־1942 בקליבלנד שבאוהיו,‏ יותר מעשר שנים לפני שנכנסנו לבית־אל,‏ נשא אח נור את הנאום ”‏שלום — היימשך לעד?‏”‏ הוא הבהיר שבסיום מלחמת העולם השנייה,‏ שהיתה אז בעיצומה,‏ תבוא תקופת שלום שתאפשר קיום מבצע הטפה נרחב.‏ בית־ספר גלעד להכשרת שליחים ובית־הספר לשירות התיאוקרטי לשיפור כושרם של האחים לבשר ברבים נוסדו ב־1943.‏ גם אורגנו כינוסים גדולים.‏ הבולטים מביניהם בשנות ה־50’‏ נערכו באיצטדיון ינקי שבניו־יורק.‏ בשני הכינוסים שם,‏ בני שמונה ימים כל אחד,‏ ב־1950 וב־1953,‏ עלה בידי לסייע בארגון הקמתם של ערי קרוונים למקומות לינה עבור עשרות אלפי הנוכחים.‏

לאחר כינוסים אלו,‏ לרבות הגדול מביניהם ב־1958,‏ חל ריבוי עצום במספר מבשרי המלכות.‏ ריבוי זה השפיע ישירות על העבודה שלנו בבית־אל.‏ בשנות ה־60’‏ המאוחרות ובתחילת שנות ה־70’‏ הזדקקנו נואשות לעוד מקום ולחדרים נוספים עבור העובדים.‏ כדי לשכן את המשפחה שהלכה וגדלה נדרשו עוד חדרי שינה,‏ מטבחים וחדרי אוכל.‏

אח נור ביקש מאח מקס לרסון,‏ משגיח בתי הדפוס,‏ וממני למצוא שטח מתאים להתרחבות.‏ כשהגעתי לבית־אל ב־1957 התגוררה המשפחה שמנתה כ־500 איש בבניין מגורים גדול אחד.‏ אך עם חלוף השנים רכשה החברה ושיפצה שלושה מלונות גדולים סמוכים — טאוארס,‏ סטנדיש ובוסארט — וכן גם הרבה בנייני דירות קטנים יותר.‏ ב־1986 קנתה החברה את המגרש שבו שכן בעבר מלון מרגרט,‏ והפכה את הבניין החדש היפהפה שהוקם שם למעונם של כ־250 איש.‏ בתחילת שנות ה־90’‏ הוקם בניין בן 30 קומות לשיכון 000,‏1 עובדים נוספים.‏ בית־אל בברוקלין יכול לשכן ולהאכיל משפחה המונה יותר מ־300,‏3 איש.‏

קרקע נוספת נקנתה בוולקיל שבניו־יורק,‏ מרחק 160 קילומטר בערך מבית־אל בברוקלין.‏ החל משנות ה־60’‏ נבנו שם בהדרגה בתי מגורים ובית דפוס גדול.‏ כיום חיים ועובדים שם קרוב ל־200,‏1 חברי משפחת בית־אל.‏ ב־1980 הוחל בחיפוש אחר שטח של 500,‏2 דונם סמוך לניו־יורק סיטי שהגישה אליו מן הכביש הראשי קלה.‏ סוכן המקרקעין צחק:‏ ”‏איפה תמצאו שטח כזה?‏ זה בלתי אפשרי”‏.‏ אבל למחרת בבוקר טלפן ואמר:‏ ”‏מצאתי בשבילכם שטח”‏.‏ זהו כיום המרכז החינוכי של חברת המצפה בפטרסון,‏ ניו־יורק.‏ יש בו בתי־ספר ומשפחה בת יותר מ־300,‏1 חברים.‏

לקחים שלמדתי

למדתי שמשגיח טוב הוא משגיח המסוגל לדלות מידע יקר מאחרים.‏ רוב הרעיונות,‏ שנפלה בחלקי הזכות להוציאם אל הפועל בתור משגיח בבית־אל,‏ נהגו במוחם של אחרים.‏

בבואי לבית־אל היו בו הרבה מבוגרים כפי שאני היום.‏ רובם נפטרו.‏ מי מחליף את האחים שהזדקנו ונפטרו?‏ לאו דווקא הכשרוניים ביותר.‏ אלה אחים שמתפנים לעבודה בבית־אל ועובדים בנאמנות.‏

נקודה חשובה נוספת שיש לזכור היא ערכה של רעיה טובה.‏ תמיכתה של פרן,‏ אשתי היקרה,‏ עוזרת לי רבות למלא את תפקידיי התיאוקרטיים.‏ על הבעלים לוודא שנשיהם נהנות מעבודתן.‏ אני משתדל לתכנן פעילויות שפרן ואני אוהבים לעשות.‏ זה לא חייב להיות כרוך בהוצאות גבוהות.‏ פשוט לצאת מן השגרה.‏ מחובתו של הבעל לעשות דברים שישמחו את אשתו.‏ הזמן שהוא מבלה עימה יקר וחולף מהר,‏ ולכן עליו למצות אותו עד תום.‏

אני שמח לחיות באחרית הימים,‏ תקופה שעליה דיבר ישוע.‏ זו התקופה הנפלאה ביותר בכל תולדות האנושות.‏ אנו רואים בעיני אמונתנו כיצד מפתח האדון את ארגונו כהכנה לקראת העולם החדש המובטח.‏ במבט לאחור אל שנות חיי בשירות יהוה,‏ ברור לי שיהוה הוא שמנהל את הארגון — ולא בני אדם.‏ משרתיו אנחנו ותו לא.‏ בתור משרתיו עלינו כל הזמן לשאת אליו את עינינו ולבקש את הכוונתו.‏ לאחר שהוא מבהיר לנו מה לעשות,‏ עלינו להירתם מייד לפעולה ולפעול שכם אחד.‏

אם תשתף פעולה עם הארגון מובטחים לך חיים מאושרים ומלאי תוכן.‏ בכל תפקיד שתמלא — חלוץ,‏ משגיח נפה,‏ מבשר קהילה,‏ חבר בית־אל או שליח — פעל על־פי ההנחיות והוקר את תפקידך.‏ השתדל ליהנות מתפקידך ומכל יום של עבודה בשירות יהוה.‏ לעתים תתעייף ותעבוד קשה מדי או רוחך תיפול.‏ ברגעים אלו עליך לזכור את הסיבה שבגללה הקדשת את חייך ליהוה — לעשות את רצונו ולא את רצונך.‏

לא זכור לי יום אחד שבו הגעתי לעבודה ולא נהניתי מעבודתי.‏ מדוע?‏ משום שכאשר אנו נותנים מעצמנו ליהוה מכל הלב,‏ יש לנו סיפוק מעצם הידיעה ש”‏עשינו מה שמחובתנו לעשות”‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

משרתים כחלוצים בבולטימור,‏ 1946

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

בעיר של קרוונים עם פרן ב־1950

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

מחלקת מנויים

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

עיר של קרוונים,‏ 1950

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

עם אודרי ונתן נור

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

המרכז החינוכי של חברת המצפה ליד פטרסון,‏ ניו־יורק

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

עם פרן כיום