המשיחיות הקדומה והמדינה
שעות ספורות לפני מותו, אמר ישוע לתלמידיו: ”אינכם מן העולם, כי אני בחרתי אתכם מן העולם. משום כך העולם שונא אתכם” (יוחנן ט״ו:19). אך האם משמע הדבר שהמשיחיים מאמצים לעצמם גישה עוינת כלפי הרשויות שבעולם?
לא מן העולם, אך לא עוינים
השליח פאולוס אמר למשיחיים שהתגוררו ברומא: ”כל אדם ייכנע לרשויות השלטון” (רומים י״ג:1). בדומה לכך, השליח פטרוס כתב: ”היכנעו לכל מוסד אנושי למען האדון: אם למלך, בהיותו הראש; אם למושלים, בהיותם שלוחים מטעמו לנקמה בעושי הרע, אך למתן שבח לעושי הטוב” (פטרוס א׳. ב׳:13, 14). כניעה למדינה ולנציגיה הממונים כחוק היתה בהחלט עיקרון מקובל על המשיחיים הקדומים. הם השתדלו להיות אזרחים שומרי־חוק ולחיות בשלום עם כל אדם (רומים י״ב:18).
תחת הנושא ”כנסייה ומדינה”, הצהירה האנציקלופדיה לדת: ”עד המאה השלישית לספירה, הקהילה המשיחית היתה מנותקת כמעט לחלוטין מן החברה הרומית בדרג הממשל... למרות זאת, מנהיגים משיחיים...
לימדו ציות לחוק הרומי ונאמנות לקיסר, במסגרת הגבולות שהציבה האמונה המשיחית”.
לא סגידה אלא כבוד
המשיחיים לא גילו עוינות כלפי הקיסר הרומי. הם כיבדו את סמכותו, ונתנו לו את הכבוד הראוי למעמדו. במרוצת שלטון הקיסר נירון, כתב השליח פטרוס למשיחיים שהתגוררו באזורים השונים של האימפריה הרומית: ”נהגו כבוד בכל אדם; ... כבדו את המלך” (פטרוס א׳. ב׳:17). בעולם דאז, דובר היוונית, משמעות המילה ”מלך” לא היתה מוגבלת רק למלכים המקומיים אלא כללה גם את הקיסר הרומי. השליח פאולוס יעץ למשיחיים שהתגוררו בבירת האימפריה הרומית: ”תנו לכל אדם מה שמגיע לו... כבוד למי שמגיע לו כבוד” (רומים י״ג:7). קיסר רומא היה בהחלט ראוי לכבוד. ברבות הימים, הוא אף דרש שיסגדו לו. אך כאן הציבו המשיחיים את הגבול.
כשעמד למשפט בפני מושל רומי במאה השנייה לספירה, על־פי הדיווחים הכריז פוליקַרפּוֹס: ”אני משיחי... אנו לומדים להתייחס במלוא הכבוד... אל השלטונות והרשויות שהסמיך אלוהים”. אך פוליקרפוס בחר למות ולא לעבוד את הקיסר. תיאופילוס מאנטיוכיה, האפולוגטיקן בן המאה השנייה לספירה, כתב: ”אכן אכבד את הקיסר לא בסגידה לו אלא בתפילה למענו. מאידך, את אלוהים, האל החי והאמיתי, אני עובד”.
אין כל קשר בין תפילות הולמות למען הקיסר ובין סגידה לקיסר או לאומנות. השליח פאולוס הסביר את תכליתן: ”קודם כל אני מבקש מכם לשאת תחינות ותפילות ובקשות והודיות בעד כל בני־אדם, בעד מלכים וכל ראשי השלטון, למען נחיה חיי שלווה והשקט במלוא חסידות ודרך ארץ” (טימותיאוס א׳. ב׳:1, 2).
”בשולי החברה”
יחס כבוד זה מצד המשיחיים הקדומים לא הניב ידידות עם העולם שבו חיו. ההיסטוריון הצרפתי א. אמאן סיפר כי המשיחי הקדום ”חי בשולי החברה”. המשיחיים חיו למעשה בשולי שתי חברות, היהודית והרומית, ונתקלו בדעות קדומות ובאי־הבנה מצד שתיהן.
למשל, כאשר מנהיגי־הדת היהודים העלילו עלילות על השליח פאולוס, הוא עתר בדברי ההגנה שלו למושל הרומי: ”לא חטאתי במאומה לחוקי היהודים, אף לא למקדש ולא לקיסר... אל הקיסר אני פונה!” (מעשי־השליחים כ״ה:8, 11) כשהוא מודע למזימת ראשי היהודים להורגו, פנה פאולוס אל נירון, ובכך הכיר בסמכותו של קיסר רומא. בעקבות זאת, במשפטו הראשון ברומא, נראה שפאולוס זוכה מאשמה. אך מאוחר יותר הוא נאסר בשנית, ולפי המסורת הוּצא להורג במצוות נירון.
לגבי המצב הקשה שבו היו נתונים המשיחיים הקדומים בחברה הרומית, הסוציולוג והתיאולוג ארנסט טרולטש כתב: ”כל משרה ומשלח־יד שהיה להם קשר כלשהו עם עבודת־אלילים או עם פולחן הקיסר או שהיו כרוכים בהם שפיכות־דמים או עונש מוות, או שהביאו את המשיחיים במגע עם אי־מוסריות אלילית, היו לגביהם מחוץ לתחום”. עקב עמדתם זו, האם יחסים שלווים וכבוד הדדי בין המשיחיים ובין המדינה היו בלתי אפשריים?
הקיסר מקבל את ”מה שמגיע לו”
ישוע סיפק נוסחה הקובעת כיצד על המשיחי לנהוג בממשל הרומי ולמעשה בכל ממשל אחר, בהצהירו: ”תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים” (מתי כ״ב:21). עצה זו לתלמידי ישוע עמדה בניגוד גמור לגישת יהודים לאומניים רבים שהתנגדו לשלטון הרומי והתרעמו על חוקיותו של תשלום המס לשלטון זר.
לאחר מכן, פאולוס אמר למשיחיים שהתגוררו ברומא: ”לכן עליך להיכנע לא רק בגלל הזעם, אלא גם בגלל המצפון. ולכן אתם גם משלמים מסים, כי [”רשויות השלטון” המדיניות] משרתי אלוהים הם השוקדים על מילוי תפקידם זה. תנו לכל אדם מה שמגיע לו: מס למי שעל המס; מכס למי שעל המכס” (רומים י״ג:5–7). אף שהמשיחיים לא היו חלק מן העולם, הם היו מחויבים להיות אזרחים הגונים, משלמי־מס, המשלמים למדינה עבור השירותים שהיא מספקת (יוחנן י״ז:16).
אך האם דברי ישוע מוגבלים לתשלום מסים ותו לא? מאחר שישוע לא הגדיר בדיוק מה שייך לקיסר ומה שייך לאלוהים, יש מקרים גבוליים, שבהם עלינו להחליט על־פי ההקשר או על־פי הבנתנו את המקרא כולו. במילים אחרות, ההחלטה מה המשיחי יכול לתת לקיסר כרוכה לעתים במצפונו של המשיחי, הזוכה להארה על־ידי עקרונות־המקרא.
איזון זהיר בין שתי דרישות מתחרות
רבים נוטים לשכוח שלאחר שישוע הצהיר שיש לתת לקיסר את אשר לקיסר, הוסיף ואמר: ”ולאלוהים את אשר לאלוהים”. השליח פטרוס הבהיר מהו סדר־העדיפויות של המשיחיים. מייד לאחר שפטרוס יעץ להיכנע ל”מלך” או לקיסר ול”מושלים” מטעמו, כתב: ”התנהגו כאנשים חופשיים, לא כאנשים המחזיקים בחופש ככסות לרשע, אלא כעבדי אלוהים. נהגו כבוד בכל אדם; אהבו את האחים; יראו את אלוהים; כבדו את המלך” (פטרוס א׳. ב׳:16, 17). השליח הראה כי המשיחיים אינם עבדיו של שליט אנושי אלא עבדי אלוהים. הגם שעליהם לגלות יראה וכבוד הולמים כלפי נציגי הממשל, עליהם לעשות זאת ביראת אלוהים, שחוקיו נעלים מכל.
זמן רב קודם לכן, פטרוס לא השאיר כל מקום לספק באשר לעליונותו של חוק אלוהים על חוקי האדם. הסנהדרין היהודית היתה גוף מנהלי, שקיבל מאת הרומים סמכות אזרחית ודתית כאחת. כשהסנהדרין ציוותה על תלמידי ישוע לחדול ללמד בשם המשיח, פטרוס ושאר השליחים השיבו במלוא הכבוד אך בתקיפות: ”לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני אדם” (מעשי־השליחים ה׳:29). אין ספק שהמשיחיים הקדומים היו צריכים לשמור על איזון זהיר בין ציות לאלוהים ובין כניעה הולמת לשלטונות אנוש. טרטוליינוס ניסח זאת בראשית המאה השלישית לספירה בזו הלשון: ”אם הכל של הקיסר, מה נותר לאלוהים?”
פשרנות ביחס למדינה
עם חלוף הזמן, העמדה שנקטו המשיחיים בני המאה הראשונה לספירה בקשר למדינה הלכה ונעשתה פחות נחרצת. הכפירה שחזו ישוע ושליחיו פרחה במאות השנייה והשלישית לספירה (מתי י״ג:37, 38; מעשי־השליחים כ׳:29, 30; תסלוניקים ב׳. ב׳:3–12; פטרוס ב׳. ב׳:1–3). המשיחיות הכופרת התפשרה עם העולם הרומי, אימצה את חגיו האליליים ואת הפילוסופיה שלו, ולא זו בלבד שהסכימה לשירות אזרחי אלא אף הסכימה לשירות צבאי.
פרופסור טרולטש כתב: ”מן המאה השלישית לספירה ואילך המצב החמיר, משום שבהתמדה גדל מספר המשיחיים בני המעמד הגבוה בחברה ובעלי המשרות הרמות, הן בצבא והן בחוגים המדיניים. קטעים אחדים של כתבי המשיחיים [החיצוניים, לא־מקראיים] מכילים מחאות מלאות־זעם נגד השתתפות בדברים אלה; מאידך, אנו גם מוצאים נסיונות פשרה — טיעונים שמטרתם להשקיט מוסר־כליות... מימי קונסטנטינוס, נעלמו הקשיים הללו; פסקו החיכוכים בין המשיחיים ובין עובדי־האלילים ונפתחה בפניהם הדלת לכל המשרות המדיניות”.
בשלהי המאה הרביעית לספירה, צורה מזויפת ופשרנית זו של המשיחיות הפכה לדת המדינה של האימפריה הרומית.
במרוצת ההיסטוריה, הנצרות — המיוצגת על־ידי הכנסיות הקתולית, האורתודוקסית והפרוטסטנטית — ממשיכה להתפשר עם המדינה, כשהיא שוקעת עד צוואר בפוליטיקה שלה ותומכת במלחמותיה. חברי כנסייה כנים רבים המזועזעים מכך, בלא ספק ישמחו לדעת שיש כיום משיחיים הנוקטים עמדה זהה לזו של המשיחיים בני המאה הראשונה לספירה באשר ליחסיהם עם המדינה. שני המאמרים שבהמשך ידונו בנושא בהרחבה.
[תמונה בעמוד 5]
הקיסר נירון, שעליו כתב פטרוס: ”כבדו את המלך”
[שלמי תודה]
Musei Capitolini, רומא
[תמונה בעמוד 6]
פוליקרפוס בחר למות ולא לעבוד את הקיסר
[תמונה בעמוד 7]
המשיחיים הקדומים היו אזרחים שוחרי־שלום, הגונים ומשלמי מיסים