שאלות של קוראים
האם ניתן לומר שכיום משרתי האלוהים בעלי התקווה הארצית זוכים לרוח אלוהים במידה שווה לזו של המשיחיים משוחי־הרוח?
שאלה זו אינה חדשה. הנושא נידון במדור ”שאלות של קוראים” בחוברת המצפה מ־15 באפריל 1952 (אנג׳). מאז, רבים הפכו לעדים, לכן אנו יכולים לדון שוב בשאלה זו תוך כדי סקירת הדברים שנאמרו בעבר.
עקרונית, התשובה היא כן, אחים ואחיות נאמנים מכיתת הצאן האחרות יכולים לזכות לרוח־קודשו של אלוהים באותה מידה כמשוחים (יוחנן י׳:16).
כמובן, אין משמע הדבר שהרוח פועלת באותה דרך בכל האנשים. היזכר במשרתי אלוהים הנאמנים מן התקופה הטרום־משיחית, שאין ספק שרוח אלוהים צלחה עליהם. בכוח רוח־הקודש, חלקם הרגו חיות פרא, ריפאו חולים ואפילו הקימו מתים לתחייה. כמו־כן, הם היו זקוקים לרוח־הקודש כדי לכתוב בהשראה את ספרי המקרא (שופטים י״ג:24, 25; י״ד:5, 6; מלכים א׳. י״ז:17–24; מלכים ב׳. ד׳:17–37; ה׳:1–14). בחוברת המצפה נאמר: ”אף שלא היו מכיתת המשוחים, התמלאו רוח־הקודש”.
מהיבט נוסף, תן דעתך לגברים ולנשים בני המאה הראשונה לספירה אשר נמשחו ברוח־הקודש והפכו לבני־אלוהים רוחניים בעלי התקווה השמימית. כולם נמשחו ברוח־הקודש, אך אין משמע הדבר שהרוח פעלה בכולם באופן שווה. הדבר עולה בבירור מן הכתוב בקורינתים א׳. פרק י״ב. שם השליח פאולוס דן במתנות הרוח. אנו קוראים בפסוקים 8, 9 ו־11: ”לזה ניתן על־ידי הרוח דבר חוכמה; לזה ניתן דבר דעת על־פי אותה רוח; לזה ניתנת אמונה על־ידי אותה רוח; לזה מתנות הריפוי על־ידי אותה רוח... ואת כל הדברים הללו פועלת אותה רוח אחת החולקת כרצונה לכל איש ואיש”.
חשוב לציין כי לא כל המשוחים דאז זכו למתנות הרוח הפלאיות. בקורינתים א׳. פרק י״ד, פאולוס הזכיר אסיפת קהילה שבה אחד הנוכחים זכה למתת הדיבור בלשונות, אך לא כל הנוכחים זכו למתת התרגום. בכל זאת, באחד המקרים הקודמים, כל אחד מהם נמשח ברוח־הקודש. האם הגיוני לומר שהאח שזכה למתת הדיבור בלשונות קיבל יותר מרוח־הקודש לעומת שאר הנוכחים? לא. יתר המשוחים לא הופלו לרעה. גם הם יכלו להבין כמוהו את המקרא או להתמודד כמותו עם ניסיונות. הרוח פעלה באופן מיוחד באח שיכול היה לדבר בלשונות. אך הן ממנו והן מהם נדרש להישאר קרובים ליהוה ו’להימלא ברוח’, כשם שכתב פאולוס (אפסים ה׳:18).
אשר לחברי השארית כיום, הם בהחלט זוכים לרוח אלוהים. בשלב מסוים הרוח פעלה בהם בדרך מיוחדת — ברגע שנעשו למשוחים ואומצו כבנים רוחניים. לאחר מכן הם ’נמלאים ברוח’, זוכים לעזרתה, כשהם מבקשים להבין את המקרא ביתר בהירות, להוביל בפעילות ההטפה או לעמוד בניסיונות — אישיים או ארגוניים.
אף שאינם נמשחים ברוח, במובנים אחרים חברי ’הצאן האחרות’ אכן זוכים לרוח־הקודש. המצפה מ־15 באפריל 1952 ציין:
”בדומה לשארית, ’הצאן האחרות’ בנות־זמננו מבצעות אותה פעילות הטפה באותם תנאים קשים ומגלות אותם נאמנות ותום. הן אוכלות מאותו שולחן רוחני ומאותו מזון, הן סופגות אותן אמיתות. חברי הכיתה הארצית, בעלי תקווה ארצית המגלים עניין כן בדברים הארציים, עשויים להתעניין יותר בפסוקים הקשורים לתנאים הארציים בעולם החדש; ואילו חברי השארית המשוחה, בעלי תקווה שמימית המגלים עניין אישי עז בדברים השייכים לרוח, עשויים ללמוד ביתר שקדנות את הדברים האלה מדבר־אלוהים... אולם, העובדה עומדת בעינה, לרשות שתי הכיתות אותן אמיתות והבנה, ורק הדרך שבה היחידים משקיעים עצמם בלימוד היא הקובעת את הבנתם את הדברים הרוחניים והארציים. רוח האדון ניתנת במידה שווה לשתי הכיתות, והדעת וההבנה מוצעות לשתיהן במידה שווה, ולשתיהן הזדמנות שווה לקבלה”.