מי ראוי להיקרא רב?‏

לתייר תמים לא היו הרבה סיכויים להגיע לנמל־התעופה בזמן.‏ מאות שוטרים ניסו לכוון את התנועה ובה בעת לשמור על יותר מ־000,‏300 האנשים שהשתתפו במסע ההלוויה,‏ ומילאו את רחובות ירושלים מפה אל פה.‏ הג׳רוסלם פוסט מכנה זאת ”‏מסע הלוויה בהיקף השמור בדרך־כלל לנשיאים,‏ למלכים או לרודנים טוטליטריים”‏.‏ מי יכול היה לגרום להשתפכות כזו של מסירות,‏ ולשתק את בירת ישראל למשך שעות?‏ רב בעל־שם.‏ מדוע מעמדו של רב זוכה לכבוד ולמסירות כה רבים אצל היהודים?‏ מתי החל השימוש בתואר ”‏רב”‏?‏ מי ראוי בצדק לתואר זה?‏

האם משה היה רב?‏

האישיות הנכבדה ביותר ביהדות היא משה,‏ מתווך ברית התורה עם ישראל.‏ יהודים דתיים מכנים אותו ”‏משה רבנו”‏.‏ אולם במקרא אין הוא מכונה ”‏רב”‏ ולו פעם אחת.‏ למעשה,‏ התואר ”‏רב”‏ אינו מופיע כלל בתנ״ך.‏ אם כן,‏ כיצד החלו היהודים לכנות כך את משה?‏

על־פי התנ״ך האחריות והסמכות להורות את התורה ולבארה ניתנו לבני אהרון,‏ הכוהנים משבט לוי (‏ויקרא י׳:‏8–11;‏ דברים כ״ד:‏8;‏ מלאכי ב׳:‏7‏)‏.‏ אולם,‏ במאה השנייה לפה״ס החלה ביהדות מהפכה שקטה שהשפיעה באופן מהותי על התפיסה היהודית מאז ואילך.‏

באשר לתמורה הרוחנית הזו,‏ כותב דניאל ג׳רמי סילבר בספרו A History of Judaism (‏תולדות היהדות)‏:‏ ”‏[‏באותה]‏ עת,‏ קבוצה של סופרים ולמדנים שאינם ממשפחת הכהונה,‏ החלה להטיל ספק בלגיטימיות של זכותם הבלעדית של הכוהנים על פרשנות התורה.‏ הכל הסכימו שהכוהנים היו נחוצים כעובדי המקדש,‏ אך מדוע יהיו הם הפוסקים האחרונים בענייני התורה?‏”‏ מי חלק על סמכות כיתת הכוהנים?‏ קבוצה חדשה בתוך היהדות בשם פרושים.‏ סילבר ממשיך ואומר:‏ ”‏הפרושים ביססו את תנאי הקבלה לבתי־המדרש שלהם על כישורים ולא על מוצא [‏ממשפחת הכהונה]‏,‏ והם הכניסו להנהגה הדתית קבוצה חדשה של יהודים”‏.‏

עד המאה הראשונה לספירה,‏ בוגרי בתי־המדרש של הפרושים נודעו כבעלי־התורה או כמורי התורה.‏ כאות כבוד,‏ יהודים אחרים החלו לפנות אליהם בתואר ”‏רבי”‏,‏ שמשמעו אדוני או מורי.‏

דבר לא יכול היה להקנות תוקף סמכותי רב יותר מייחוס תואר זה למשה,‏ שנחשב למורה הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית.‏ התוצאה היתה הקלה נוספת במעמד הכהונה,‏ ובה בעת הבלטת דמותה של ההנהגה הפרושית בעלת ההשפעה ההולכת וגוברת.‏ לפיכך,‏ יותר מ־500,‏1 שנה לאחר מותו,‏ זכה משה לתואר ’‏רב’‏.‏

חיקוי המורה

בשעה שההמונים ייחסו לעתים את התואר ”‏רבי”‏ (‏”‏מורי”‏)‏ למורים אחרים אשר להם חלקו כבוד,‏ המונח יוחס על־פי רוב אל המורים הידועים בקרב הפרושים,‏ ”‏החכמים”‏.‏ עם חורבן בית־המקדש בשנת 70 לספירה,‏ שלמעשה שם קץ לסמכות הכהונה,‏ הרבנים הפרושים נעשו למנהיגי היהדות וזאת ללא־עוררין.‏ מעמדם חסר המתחרים עודד את צמיחתו של מעין פולחן אישיות המתמקד בחכמים הרבניים.‏

פרופסור דב זלוטניק מעיר לגבי תקופת מעבר זו במאה הראשונה לספירה:‏ ”‏’‏שימוש חכמים’‏,‏ נעשה חשוב יותר מלימוד תורה”‏.‏ החוקר היהודי יעקב נויסנר הוסיף והסביר:‏ ”‏’‏תלמיד חכם’‏ הוא תלמיד שמסתפח לרב.‏ הוא עושה כן משום שברצונו ללמוד ’‏תורה’‏ .‏.‏.‏ תורה אינה נלמדת באמצעות תורת משה,‏ אלא באמצעות התגלמותה במחוות ובמעשים של החכמים החיים.‏ הללו אינם מלמדים את התורה רק בדבריהם,‏ אלא אף במעשיהם”‏.‏

הלמדן התלמודי עדין שטיינזלץ מאשר זאת בכותבו:‏ ”‏כך קובעים חכמים עצמם כי ’‏אפילו שיחת חולין — אמירה מבודחת או משפט שהושמע בדרך אגב — של תלמידי חכמים צריכים לימוד’‏ (‏עבודה זרה יט,‏ ב)‏”‏.‏ באילו תחומים חל עיקרון זה?‏ שטיינזלץ מציין:‏ ”‏דברים אלה מגיעים לעיתים עד לפינות האינטימיות ביותר שבחיים.‏ וכאשר מעירים לתלמידים על שהם מתבוננים בדברים אלה,‏ באה התשובה המשכנעת:‏ ’‏תורה היא ולימוד היא צריכה’‏ (‏ברכות סב,‏ א)‏ — תשובה שגם הרב וגם התלמידים מקבלים אותה”‏.‏

עקב הבלטת הרב במקום הבלטת התורה — לימוד תורה דרך הרב — מן המאה הראשונה לספירה ואילך הפכה היהדות לדת שהרבנים היו לה לציר מרכזי.‏ הפרט לא קרב אל אלוהים דרך דבר־אלוהים הכתוב בהשראה,‏ אלא דרך מופת אישי,‏ מורה — הרב.‏ לפיכך הדגש עבר באופן טבעי מדבר־אלוהים שבהשראה אל התורה שבעל־פה ואל המסורות שלימדו רבנים אלה.‏ מאז ואילך,‏ הספרות היהודית,‏ כגון התלמוד,‏ התמקדה בדיוניהם,‏ באנקדוטותיהם ובהתנהגותם של הרבנים ולא בהצהרות אלוהים.‏

הרבנים במהלך הדורות

אף שהיו בידי הרבנים הראשונים סמכות והשפעה כבירות,‏ פעילותם הדתית לא היתה מקור פרנסתם.‏ האנציקלופדיה יודאיקה (‏אנג׳)‏ מציינת:‏ ”‏הרב בתקופת התלמוד.‏.‏.‏ היה שונה לחלוטין מאלה הנושאים תואר זה כיום.‏ הרב התלמודי היה פרשן ומבאר של המקרא ושל התורה שבעל־פה,‏ וכמעט תמיד היה לו משלח־יד אשר ממנו הוציא לחמו.‏ רק בימי הביניים נעשה הרב.‏.‏.‏ למורה,‏ למטיף,‏ ולראש הרוחני של הקהילה היהודית”‏.‏

כאשר הרבנים הפכו את מעמדם לעיסוק בשכר,‏ היו ביניהם אשר יצאו נגד התופעה.‏ הרמב”‏ם,‏ רב מפורסם בן המאה ה־12,‏ אשר התפרנס כרופא,‏ הוקיע רבנים אלה.‏ ”‏וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהלות,‏ ועשו את השררות התורתיות חוקי מוכסים,‏ והשגו את בני אדם בהטעאה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן.‏ וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגלים להשען עליהם כלל”‏ (‏הפירוש למשנה,‏ אבות ד,‏ ה)‏.‏ אך דברי הגינוי של הרמב”‏ם נפלו על אוזניים ערלות בדורות הבאים של הרבנים.‏

עם כניסת היהדות לעידן המודרני,‏ היא נתפלגה לזרמים — הרפורמי,‏ הקונסרבטיבי והאורתודוקסי.‏ עבור יהודים רבים,‏ האמונה הדתית וקיומה הלכה למעשה קיבלו חשיבות משנית לעומת דברים אחרים.‏ בעקבות זאת,‏ נפגע מעמדו של הרב.‏ בעיקרו של דבר,‏ הרב הפך לראש הקהילה המוסמך,‏ ופעל תמורת תשלום כמורה מקצועי וכיועץ של חברי קהילתו.‏ אולם,‏ בקרב קבוצות החסידים החרדים,‏ התפיסה שהרב הוא אדון ומופת התפתחה אף יותר.‏

שים לב להערותיו של אדוארד הופמן בספרו הדן בתנועה החסידית חב”‏ד־לובביץ’‏:‏ ”‏החסידים הראשונים אף הדגישו שבכל דור קיים מנהיג יהודי אחד,‏ צדיק,‏ שהוא ה’‏משה’‏ של דורו,‏ אחד אשר למדנותו ומסירותו לזולת יחידות במינן.‏ כל קבוצת חסידים חשה,‏ שהרֶעבֶּע [‏”‏רבי”‏ ביידיש]‏ שלה יכול אף להשפיע באמצעות יראת השמים העצומה שלו,‏ על החלטות הקב”‏ה.‏ לא זו בלבד שהוא נערץ כמופת באמצעות הרצאותיו מלאות ההתגלות,‏ אלא אופי חייו (‏כנאמר,‏ ’‏כיצד הוא שורך את נעליו’‏)‏ נועד לרומם את האנושות ולהקנות רמזים דקים לגבי הנתיב לאלוהות”‏.‏

‏”‏אל ייקרא לכם ’‏רבי’‏”‏

ישוע,‏ יהודי בן המאה הראשונה לספירה אשר יסד את המשיחיות,‏ חי בתקופה שבה התפיסה הפרושית בנושא הרב החלה להשתלט על היהדות.‏ הוא לא היה פרוש ואף לא למד בבתי־המדרש של הפרושים,‏ אך גם הוא נקרא רבי (‏מרקוס ט׳:‏5;‏ יוחנן א׳:‏38;‏ ג׳:‏2‏)‏.‏

ישוע גינה את הנטייה הרבנית ביהדות באומרו:‏ ”‏הסופרים והפרושים יושבים על כיסא משה.‏ אוהבים הם את מושב הראש בסעודות ואת המושבים הראשונים בבתי הכנסת וברכות שלום בשווקים ולהיקרא ’‏רבי’‏ על־ידי אנשים.‏ אך אתם אל ייקרא לכם ’‏רבי’‏,‏ כי אחד הוא רבכם ואתם אחים כולכם”‏ (‏מתי כ״ג:‏2,‏ 6–8‏)‏.‏

ישוע הזהיר מפני ההבחנה בין ההנהגה הדתית ובין צאן מרעיתה,‏ שהחלה להתפתח ביהדות.‏ הוא הוקיע הקניית חשיבות מופרזת לבני־אדם.‏ ”‏אחד הוא רבכם”‏,‏ הכריז באומץ.‏ מי היה אחד זה?‏

משה,‏ ”‏אשר יְדעוֹ יהוה פנים אל פנים”‏ ואשר נקרא ”‏רבנו”‏ בפי החכמים עצמם,‏ היה אדם לא־מושלם.‏ אפילו הוא שגה (‏דברים ל״ב:‏48–51;‏ ל״ד:‏10;‏ קהלת ז׳:‏20‏)‏.‏ יהוה לא הבליט את משה כמופת הנעלה מכל,‏ אלא אמר לו:‏ ”‏נביא אקים להם מקרב אחיהם,‏ כמוך;‏ ונתתי דבריי בפיו,‏ ודיבר אליהם את כל אשר אצוונו.‏ והיה האיש אשר לא ישמע את דבריי אשר ידבר בשמי,‏ אנוכי אדרוש מעימו”‏ (‏דברים י״ח:‏18,‏ 19‏)‏.‏

נבואות המקרא מוכיחות כי מילים אלה התגשמו בישוע המשיח.‏a לא זו בלבד שישוע היה ’‏כמו’‏ משה;‏ הוא אף היה גדול ממשה (‏עברים ג׳:‏1–3‏)‏.‏ כתבי־הקודש מגלים כי ישוע נולד כאדם מושלם,‏ ושלא כמשה הוא שירת את אלוהים ”‏מבלי חטא”‏ (‏עברים ד׳:‏15‏)‏.‏

חקה את המופת

הלימוד השקדני של כל מילה וכל פעולה של הרב לא קירב את היהודים אל אלוהים.‏ אומנם אדם לא־מושלם עשוי להוות דוגמה לנאמנות,‏ אך אם אנו למדים ומחקים כל פעולה שלו,‏ נחקה את המשגים ואת הפגמים שלו בד־בבד עם מעלותיו.‏ נעניק כבוד מופרז לנברא במקום לבורא (‏רומים א׳:‏25‏)‏.‏

אך יהוה אכן סיפק מופת לאנושות.‏ על־פי כתבי־הקודש,‏ לישוע היה קיום קדם־אנושי.‏ למעשה,‏ הוא מכונה ”‏צלם של האלוהים הבלתי נראה,‏ בכור כל בריאה”‏ (‏קולוסים א׳:‏15‏)‏.‏ מאחר שישוע שירת בשמים במשך אין־ספור שנים כ”‏אמון”‏ של אלוהים,‏ מעמדו הוא הטוב ביותר כדי לעזור לנו לדעת את יהוה (‏משלי ח׳:‏22–30;‏ יוחנן י״ד:‏9,‏ 10‏)‏.‏

לפיכך,‏ יכול היה פטרוס לכתוב:‏ ”‏המשיח סבל בעדכם והשאיר לכם מופת כדי שתלכו בעקבותיו”‏ (‏פטרוס א׳.‏ ב׳:‏21‏)‏.‏ השליח פאולוס עודד את המשיחיים ’‏להביט אל ישוע מכונן האמונה ומשלימה’‏.‏ הוא אף הסביר כי ”‏צפונים בו כל אוצרות החוכמה והדעת”‏ (‏עברים י״ב:‏2;‏ קולוסים ב׳:‏3‏)‏.‏ אין ולו איש אחד מלבדו — בין אם משה ובין אם חכם רבני כלשהו — הראוי לתשומת־לב מעין זו.‏ אם יש ללכת בעקבות מישהו,‏ הרי זה ישוע.‏ משרתי אלוהים אינם זקוקים לתואר כגון רב,‏ במיוחד לאור משמעות הלוואי של תואר זה בימינו,‏ אך אם היה מישהו הראוי לתואר רבי,‏ הרי היה זה ישוע.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏שלמי תודה בעמוד 28]‏

כל הזכויות שמורות.‏ 1995 Brian Hendler ©