מהו התלמוד?‏

‏”‏התלמוד הוא ללא ספק אחת היצירות הספרותיות המרשימות ביותר בכל הזמנים”‏ (‏האנציקלופדיה האוניברסלית ליהדות‏)‏.‏

‏”‏[‏התלמוד הוא]‏ מגדולי ההישגים האינטלקטואליים של המין האנושי,‏ מסמך דחוס מאוד,‏ עשיר מאוד ומחוכם מאוד המעסיק מוחות מעולים יותר מאלף וחמש מאות שנה”‏ (‏יעקב ניוזנר,‏ למדן וסופר יהודי‏)‏.‏

‏”‏התלמוד הוא עמוד־התווך [‏של היהדות]‏ התומך עליו את כל הבניין הרוחני והאינטלקטואלי של חיי עם ישראל”‏ (‏עדין שטיינזלץ,‏ למדן תלמודי ורב‏)‏.‏

אין עוררין כי לתלמוד נודעת זה מאות שנים השפעה עצומה על העם היהודי.‏ אך בניגוד לשבחים שצוטטו לעיל,‏ היו שהשמיצו את התלמוד וכינוהו ”‏ים של ערפול ועכירות”‏.‏ הוא הוּקע כיצירת שטן המחללת שם שמים.‏ לא אחת,‏ במצוות אפיפיורים שונים,‏ צונזר התלמוד,‏ הוחרם ונשרף בכמויות גדולות בכיכרות ערי אירופה.‏

מהי בדיוק יצירה זו שעמדה במוקד מחלוקת כה סוערת?‏ מה מייחד את התלמוד משאר החיבורים היהודיים?‏ מדוע נכתב התלמוד?‏ כיצד צבר השפעה כה רבה ביהדות?‏ היש לו משמעות עבור העולם הלא־יהודי?‏

במהלך 150 השנים שלאחר חורבן המקדש בירושלים ב־70 לספירה,‏ חיפשו בדחיפות בתי מדרש של חכמים רבנים בישראל בסיס חדש לשמירת אורח החיים היהודי.‏ הם התדיינו וגיבשו מסורות שונות מתוך התורה שבעל־פה.‏ על בסיס זה קבעו גבולות ודרישות חדשים ליהדות,‏ שידריכו את העם כיצד לשמור על חיי קדושה ללא בית־מקדש.‏ מסגרת רוחנית חדשה זו הוגדרה במשנה,‏ שערך יהודה הנשיא בראשית המאה השלישית לספירה.‏a

המשנה עמדה בזכות עצמה ולא נעשו בה ניסיונות למצוא לה סימוכין במקרא.‏ שיטת הדיונים במשנה והעברית שלה ייחודיות ושונות משל המקרא.‏ פסיקות הרבנים שצוטטו במשנה השפיעו על חיי היומיום של היהודים בכל מקום.‏ יעקב ניוזנר אומר:‏ ”‏המשנה כוננה את חוקת ישראל.‏ .‏.‏.‏ היא דרשה כניעה וציות לחוקיה”‏.‏

אך מה אם יערערו על סמכות החכמים שצוטטו במשנה ויאמרו שהיא נופלת מסמכות התנ״ך?‏ הרבנים נאלצו להוכיח שדברי התַנָאִים (‏מורי התורה שבעל־פה)‏ הכתובים במשנה תואמים את התנ״ך התאמה מושלמת.‏ נוצר הכרח בפרשנות נוספת.‏ הם הבינו שיש להבהיר ולהצדיק את המשנה ולהמציא הוכחות שהיא נמסרה למשה בסיני יחד עם התורה שבכתב.‏ הרבנים ראו חובה לעצמם להוכיח שהתורה שבעל־פה והתורה שבכתב הן בעלות אותה רוח ואותה תכלית.‏ על כן,‏ במקום לשמש סוף פסוק ביהדות,‏ הפכה המשנה בסיס חדש לדיונים וויכוחים בענייני דת.‏

התלמוד בהתהוותו

הרבנים שנרתמו למשימה חדשה זו נקראו אמוראים — ”‏מתורגמנים”‏ או ”‏מסבירים”‏ של המשנה.‏ בראש כל ישיבה עמד רב בעל שם.‏ חוג מצומצם של למדנים ותלמידים קיימו דיונים כל השנה.‏ עם זאת,‏ ההתכנסויות החשובות מכל נערכו פעמיים בשנה בחודשים אדר ואלול,‏ שבהם היתה העבודה החקלאית מועטה והנוכחות התאפשרה למאות ואף לאלפים נוספים.‏

עדין שטיינזלץ מסביר:‏ ”‏ראש־הישיבה נהג לשבת בראש האולם אם על כסא או על מצעות מיוחדים.‏ לפניו היו יושבים בשורות הראשונות החכמים החשובים,‏ מהם חבריו של ראש־הישיבה או תלמידיו הגדולים,‏ ואחריהם כל שאר תלמידי־החכמים.‏ .‏.‏.‏ סדר מקומות הישיבה [‏היה]‏ עניין של היארארכיה מוגדרת היטב [‏לפי חשיבותם]‏”‏.‏ קטע מן המשנה הועלה לדיון.‏ אותו היו משווים עם חומר מקביל או חומר נוסף שהביאו התַנָאים ושלא נכלל במשנה.‏ תהליך הניתוח יצא לדרך.‏ הועלו שאלות ויושבו סתירות כדי למצוא הרמוניה פנימית בין האמירות השונות.‏ תרו אחר פסוקים מן התנ״ך שישמשו כאסמכתא לדברי הרבנים.‏

הדיונים הללו,‏ אף שאורגנו בקפידה,‏ היו חריפים ולעתים התלהטו בהם הרוחות.‏ חכם אחד,‏ שצוטט בתלמוד,‏ דיבר על ”‏זיקוקין דנור”‏ [‏ניצוצות אש]‏ הניתזים בין פיותיהם של הרבנים בעיצומו של ויכוח (‏חולין קלז,‏ ב,‏ תלמוד בבלי)‏.‏ בדבר הליכי הדיון מוסר שטיינזלץ:‏ ”‏ראש־הישיבה,‏ או החכם הדורש,‏ היה מציג את ביאורו שלו לבעיות הללו.‏ לעיתים קרובות היו תלמידי־חכמים המצויים באותו מקום מתקיפים אותו בשאלות,‏ יהא זה על סמך מקורות אחרים,‏ על־פי דעותיהם של פרשנים שונים,‏ או בשאלות הגיוניות שונות.‏ לפעמים היה הוויכוח קצר מאוד ומצטמצם בתשובה חד־משמעית ומספקת לשאלה ידועה.‏ במקרים אחרים היו חכמים נוספים מציעים פתרונות אלטרנטיביים.‏ וכך התפתח ויכוח רב־משתתפים”‏.‏ ההשתתפות היתה פתוחה בפני כל הנוכחים.‏ סוגיות שלובנו בדיונים הועברו לישיבות אחרות לעיונם של תלמידי־חכמים אחרים.‏

אך,‏ דיונים אלו לא היו רק ויכוחים אינסופיים בעניינים משפטיים.‏ מכלול הדינים הדתיים החלים על היהודי מכונה הלכה.‏ מקור המונח בשורש הלך‏,‏ לציון ’‏דרך החיים שיש ללכת בה’‏.‏ כל שאר הנושאים — סיפורים על רבנים ועל דמויות מקראיות,‏ אימרי חוכמה,‏ עיקרי אמונה ופילוסופיה — נקראים אגדה,‏ מן המילה להגיד,‏ לספר.‏ ההלכה והאגדה נמזגו יחדיו בוויכוחי הרבנים.‏

בספרו עולם התלמוד (‏The World of the Talmud)‏ מציין מוריס אדלר:‏ ”‏מורה חכם יקטע ויכוח משפטי ארוך ומייגע ויסטה לתחום פחות מכביד ויותר מאיר עיניים.‏ .‏.‏.‏ לפיכך,‏ מוצאים אנו אגדה והיסטוריה,‏ מדע קדום ופולקלור,‏ פירושים לתנ״ך וביוגרפיות,‏ דרשות ותיאולוגיה שזורים יחדיו במכלול,‏ שבעיני מי שדרכי הישיבות זרות לו,‏ מצטייר כתערובת מוזרה של מידע בלתי מסודר”‏.‏ תלמידי הישיבות הבינו שסטיות אלו אינן בעלמא והן קשורות לנושא הנידון.‏ ההלכה והאגדה היו אבני הבניין של מבנה חדש שקרם עור וגידים בישיבות הרבניות.‏

שני תלמודים

המרכז הרבני הראשי בארץ ישראל עבר לטבריה.‏ ישיבות חשובות נוספות שכנו בציפורי,‏ קיסריה ולוד.‏ אלא שהמצב הכלכלי הקשה‏,‏ האי־יציבות הפוליטית ולבסוף הלחצים והרדיפות מצד הנוצרים הובילו להגירה המונית מזרחה,‏ אל מרכז אחר של אוכלוסייה יהודית גדולה — בבל.‏

מאות שנים נהגו תלמידים מבבל לנהור אל ארץ ישראל כדי ללמוד בישיבות מפי הרבנים הגדולים.‏ אחד התלמידים היה אבא בן איבו,‏ שנקרא גם אבא אריכא — אבא הגבוה — ולימים נודע בכינוי ”‏רב”‏.‏ ב־219 לספירה בערך,‏ לאחר שהתחנך לרגלי יהודה הנשיא,‏ שב אל בבל ומאז חל מפנה בחשיבות הרוחנית של המרכז היהודי בבבל.‏ רב הקים ישיבה בסורא,‏ איזור שבו ישבו הרבה יהודים אך מעט תלמידי־חכמים.‏ המוניטין שיצאו לו משכו לישיבתו 200,‏1 תלמידים קבועים,‏ ואלפים נוספים פקדו את הישיבה בחודשים אדר ואלול.‏ שמואל,‏ מהבולטים בבני דורו של רב,‏ ייסד ישיבה בנהרדעא.‏ ישיבות חשובות נוספות הוקמו בפומבדיתא ובמחוזא.‏

בשלב זה לא היה צורך לעבור לארץ ישראל,‏ משום שניתן היה ללמוד מפי חכמים גדולים בבבל.‏ גיבוש המשנה כחיבור ספרותי נפרד סלל את הדרך לעצמאות מוחלטת של הישיבות בבבל.‏ התפתחו אומנם סגנונות שונים ושיטות לימוד שונות בארץ ישראל ובבבל,‏ אבל קשר תדיר וחילופי מורים בין הישיבות שמרו על אחדותן.‏

לקראת סוף המאה הרביעית ותחילת המאה החמישית לספירה חלה הרעה ניכרת במצב היהודים בארץ ישראל.‏ גלים של הגבלות ורדיפות,‏ בניצוחה של הנצרות שהלכה והתעצמה,‏ הובילו למכה הסופית בדמות ביטול הסנהדרין ומוסד הנשיאות בשנת 425 לספירה בערך.‏ אמוראי ארץ ישראל החלו לקבץ את סיכומי הוויכוחים שקוימו בישיבות ביצירה אחידה להבטחת הישמרותם.‏ יצירה זו,‏ שנערכה בסוף המאה הרביעית לספירה,‏ נודעה בשם תלמוד ארץ ישראל.‏b

קרנן של הישיבות בארץ ישראל הלכה וירדה ואילו אמוראי בבל הגיעו לשיא כושרם.‏ אביֵי ורבא העלו את רמת הוויכוח להנמקה מורכבת ומחוכמת שהפכה לדגם הקלאסי של הניתוח התלמודי.‏ בהמשך,‏ אשי,‏ ראש ישיבת סורא (‏371–427 לספירה)‏ החל באיסוף סיכומי הוויכוחים ובעריכתם.‏ לדברי שטיינזלץ,‏ כך עשה מתוך ”‏הרגשה כי חומר הלימודים העצום שבעל פה מפוזר יתר על המידה ובלתי מאורגן,‏ ולכן עלול להישכח ולהיאבד במרוצת השנים”‏.‏

לא די היה באדם אחד ואף בדור שלם לארגן חומר לימודים עצום זה.‏ תקופת האמוראים תמה בבבל במאה החמישית לספירה,‏ אולם מלאכת העריכה הסופית של התלמוד הבבלי נמשכה במאה השישית לספירה בידי קבוצה שכונתה הסָבוֹרָאִים,‏ מארמית:‏ ”‏המסבירים”‏,‏ או ”‏בעלי הסברות”‏.‏ עורכים סופיים אלו קשרו את כל אלפי הקצוות ואגדו מאות שנות דיונים רבניים,‏ ובכך הקנו לתלמוד הבבלי סגנון ומבנה המבדילים אותו מכל חיבור יהודי שקדם לו.‏

מה השיג התלמוד?‏

רבני התלמוד שמו להם למטרה להוכיח כי המשנה והתנ״ך מקורם אחד.‏ מדוע?‏ יעקב ניוזנר מציין:‏ ”‏על הפרק עמד מעמד המשנה.‏ אבל מתברר כי העיקר היה סמכות החכם עצמו”‏.‏ לחיזוק סמכותו,‏ כל שורה במשנה,‏ ולעתים כל מילה,‏ נבחנה,‏ הועמדה בספק,‏ לובנה והובאה בדרך כלשהי לידי הרמוניה.‏ ניוזנר אומר שכך ”‏שינו [‏הרבנים]‏ את מסלול המשנה מנתיב אחד למשנהו”‏.‏ המשנה חוברה כיצירה שלימה שעמדה בזכות עצמה,‏ אך היא נותחה ניתוח עמוק ויסודי.‏ בתהליך זה היא נוצרה והוגדרה מחדש.‏

יצירה חדשה זו — התלמוד — שירתה את מטרת הרבנים.‏ הרבנים קבעו את כללי הניתוח,‏ ולכן התלמוד הנחיל לעם את דפוסי החשיבה שלהם.‏ הרבנים סברו שדרכי הלימוד ודרכי הניתוח שאימצו לעצמם שיקפו את דרכי החשיבה של אלוהים.‏ הלימוד התלמודי הפך ליעד בפני עצמו,‏ לצורת פולחן — הפעלת השכל כדוגמת אלוהים לכאורה.‏ בחלוף הדורות נותח התלמוד באותה שיטה.‏ והתוצאה?‏ ההיסטוריון ססיל רוֹת כותב:‏ ”‏התלמוד.‏.‏.‏ הטביע [‏ביהודים]‏ חותם מאפיין שהבדיל אותם משאר העמים.‏ הוא הקנה להם כושר עמידות אדיר וגיבש אותם לגוף אחד.‏ הדיאלקטיקה שלו חידדה את שכלם והעניקה להם חריפות שכלית.‏ .‏.‏.‏ התלמוד נתן ליהודי הנרדף של ימי הביניים עולם נוסף שאליו יוכל להימלט.‏ .‏.‏.‏ הוא נתן לו מולדת,‏ שאותה נשא איתו כשאבדה ארצו”‏.‏

התלמוד מלמד את דרכי החשיבה של הרבנים ועל כן יש לו עוצמה רבה.‏ השאלה שראוי שכל אדם — יהודי ולא־יהודי — ישאל היא האם התלמוד באמת משקף את דרכי החשיבה של אלוהים?‏ (‏קורינתים א׳.‏ ב׳:‏11–16‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 31]‏

מה ההבדל בין שני התלמודים?‏

המילה ”‏תלמוד”‏ נגזרת מן השורש למד‏.‏ אמוראי ארץ ישראל ואמוראי בבל שמו להם למטרה ללמוד,‏ או לנתח,‏ את המשנה.‏ שני התלמודים (‏הארץ־ישראלי והבבלי)‏ עושים כן,‏ אך מה ההבדל ביניהם?‏ יעקב ניוזנר כותב:‏ ”‏התלמוד הראשון מנתח ראיות,‏ השני בודק הנחות;‏ הראשון נותר בגבולות השאלות שנידונו,‏ השני חוצה אותם במידה ניכרת”‏.‏

עריכת התלמוד הבבלי מרוכזת ויסודית יותר ולכן הוא מקיף בהרבה ועמוק יותר בחשיבה ובניתוח.‏ המונח ”‏תלמוד”‏ משמש בדרך כלל לציון התלמוד הבבלי.‏ זהו התלמוד שזה מאות שנים משמש כחומר הלימודים העיקרי מבין השניים,‏ והיקף הפירושים שנכתבו עליו גדול בהרבה.‏ לדעת ניוזנר,‏ התלמוד הארץ־ישראלי הוא ”‏מעשה כישרון”‏ והבבלי הוא ”‏יצירת גאונות”‏.‏