המשנה ותורת משה

‏”‏מלכתחילה מתקבל אצלנו הרושם שהצטרפנו לשיחה המתנהלת זה זמן רב ונסובה על נושאים נשגבים מבינתנו.‏.‏.‏ אנו.‏.‏.‏ חשים כאילו אנחנו באולם ההמתנה של נמל תעופה רחוק.‏ המילים אומנם מובנות,‏ אך אנו תוהים על המשמעויות ועל הנושאים המטרידים אותם,‏ ובמיוחד על הדחיפות שבקולם”‏.‏ כך מתאר הלמדן היהודי יעקב ניוזנר את ההרגשה שעשויה להיות למי שקוראים לראשונה את המשנה.‏ ניוזנר מוסיף:‏ ”‏אין למשנה התחלה הגיונית,‏ והיא מסתיימת בפתאומיות”‏.‏

בספר תולדות היהדות (‏A History of Judaism)‏,‏ דניאל ג׳רמי סילבר מכנה את המשנה ”‏החיבור הבסיסי ביותר של היהדות הרבנית”‏.‏ למעשה,‏ הוא ממשיך ואומר:‏ ”‏המשנה תפסה את מקום המקרא כספר הלימוד העיקרי בחינוך [‏היהודי]‏”‏.‏ מדוע ספר בעל סגנון כה מעורפל נעשה חשוב כל־כך?‏

התשובה נעוצה בחלקה בהצהרה המופיעה במשנה:‏ ”‏משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע,‏ ויהושע לזקנים,‏ וזקנים לנביאים,‏ ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה”‏ (‏אבות א,‏ א)‏.‏ המשנה מתיימרת לעסוק במידע שנמסר למשה בהר סיני — לחלק מתורת אלוהים לישראל שלא הועלה על הכתב.‏ אנשי כנסת הגדולה (‏שנקראה לאחר מכן סנהדרין)‏ נחשבו לחלק משושלת ארוכה של חכמים,‏ שהעבירו עיקרי אמונה מסוימים מדור לדור עד שהללו נכתבו לבסוף במשנה.‏ אך האם כך אכן אירע?‏ מי כתב למעשה את המשנה,‏ ומדוע?‏ האם תוכן המשנה ניתן במקור למשה בסיני?‏ האם משתמע ממנה משהו לגבינו כיום?‏

יהדות ללא בית־מקדש

האמונה שהתורה שבעל־פה ניתנה בנוסף לתורת משה,‏ התורה שבכתב,‏ לא נודעה בעת כתיבת כתבי־הקודש בהשראת אלוהיםa (‏שמות ל״ד:‏27‏)‏.‏ כעבור מאות רבות של שנים,‏ כת הפרושים ביהדות פיתחה ועודדה תפיסה זו.‏ במהלך המאה הראשונה לספירה,‏ הצדוקים ויהודים אחרים חלקו על הוראה בלתי מקראית זו.‏ ברם,‏ כל עוד מרכז הפולחן היהודי היה בית־המקדש שבירושלים,‏ המחלוקת בעניין התורה שבעל־פה היתה משנית.‏ עבודת אלוהים בבית־המקדש הקנתה מסגרת ומידה מסוימת של יציבות לחייו של כל יהודי.‏

אולם,‏ בשנת 70 לספירה,‏ עבר העם היהודי משבר דתי בקנה מידה בל־יתואר.‏ ירושלים נחרבה בידי צבאות רומא,‏ ויותר ממיליון יהודים נהרגו.‏ בית־המקדש,‏ מרכז החיים הרוחניים,‏ חדל להתקיים.‏ כבר לא ניתן היה לחיות על־פי תורת משה,‏ שדרשה הקרבת קורבנות ושירות כהונה בבית־המקדש.‏ אבן היסוד של היהדות חדלה להתקיים.‏ הלמדן התלמודי עדין שטיינזלץ כותב:‏ ”‏חורבן בית המקדש [‏בשנת 70 לספירה]‏ חייב אירגון מחדש של כל מערך החיים הדתי”‏.‏ וכך אכן היה.‏

יוחנן בן זכאי היה תלמיד בעל־שם של מנהיג הפרושים,‏ הִלל.‏ בטרם נחרב בית־המקדש,‏ קיבל יוחנן רשות מאספסיינוס (‏מי שנעשה זמן קצר לאחר מכן קיסר)‏ להעביר את המרכז הרוחני של היהדות ואת הסנהדרין מירושלים ליבנה.‏ שטיינזלץ מסביר שעם חורבן ירושלים,‏ היה על יוחנן בן זכאי ”‏לא רק להקים מרכז חדש לאומה,‏ אלא אף להרגיל את העם למצב חדש,‏ כאשר המקדש שוב איננו קיים יותר,‏ וכאשר יש לכוון את המתח הדתי לצדדים אחרים”‏.‏ המוקד החדש היה התורה שבעל־פה.‏

המקדש היה חרב,‏ והצדוקים וכתות יהודיות אחרות לא הציעו שום חלופה משכנעת.‏ הפרושים הפכו לזרם המרכזי של היהדות,‏ וצירפו לשורותיהם את מתנגדיהם.‏ הרבנים הבולטים רצו לשים דגש באחדות,‏ ולכן חדלו לקרוא לעצמם פרושים,‏ מונח חדור רמזים לכיתתיות ופלגנות.‏ הם החלו להיקרא פשוט רבנים,‏ ”‏חכמי ישראל”‏.‏ החכמים יצרו מבנה לשכן בו את תפיסתם לגבי התורה שבעל־פה.‏ מדובר במבנה רוחני,‏ עמיד בהרבה מבית־המקדש בפני מתקפת אדם.‏

גיבוש התורה שבעל־פה

הגם שבית המדרש הרבני ביבנה (‏40 קילומטר מערבית לירושלים)‏ היה באותה עת המרכז העיקרי,‏ החלו לצוץ בתי מדרש נוספים להוראת התורה שבעל־פה בכל רחבי ישראל ואף במקומות רחוקים כבבל ורומא.‏ אולם,‏ התעוררה עקב כך בעיה.‏ שטיינזלץ מסביר:‏ ”‏כל עוד ישבו כל החכמים יחד ועיקרי הלימוד נעשו בחבורה אחת [‏בירושלים]‏,‏ נשמרה אחדות המסורות.‏ אולם עם ההתפלגות לאסכולות ואל המורים נוצר.‏.‏.‏ שפע גדול של צורות ודרכי הבעה”‏.‏

מורי התורה שבעל־פה נקראו תנאים,‏ מונח הגזור משורש בארמית שמשמעו ”‏ללמוד”‏,‏ ”‏לשנן”‏ או ”‏ללמד”‏.‏ הדבר הבליט את שיטת הלימוד וההוראה של התורה שבעל־פה,‏ והיא חזָרה ושינון במרץ.‏ כדי להקל על שינון המסורות שבעל־פה,‏ כל פסיקה או הלכה צומצמה לאימרה קצרה וקולעת.‏ כל הממעיט במילים הרי זה משובח.‏ המטרה היתה גיבוש צורת ביטוי מסוגננת ופיוטית,‏ וברוב המקרים האמרות הללו הושרו כזמירות.‏ אולם,‏ ההלכות לא היו ערוכות בסדר שיטתי,‏ והיו שונות מאוד ממורה למורה.‏

הרב הראשון שסידר את המסורות הרבות והשונות שבעל־פה בצורה מוגדרת ובמסגרת מסוימת היה עקיבא בן יוסף (‏50–135 לספירה בערך)‏.‏ שטיינזלץ כותב עליו:‏ ”‏חכמים מבני דורו תיארו בדרך השאלה את פעילותו כעבודתו של פועל היוצא לשדה ומכניס לסלו כל מה שהוא מוצא,‏ ללא כל סדר ושיטה.‏ ואילו בשובו לביתו הוא מסדר כל מין לעצמו ומקצה לו פינה מיוחדת.‏ הוא שעשה רבי עקיבא להלכה שבעל פה.‏ רבי עקיבא למד את הנושאים המרובים ככל שהגיעו אליו,‏ ולאחר מכן הוא מיינם כל אחד במסגרתו שלו”‏.‏

במאה השנייה לספירה — יותר מ־60 שנה לאחר חורבן ירושלים — הנהיג בר כוכבא את המרד הגדול השני של היהודים ברומאים.‏ גם הפעם,‏ המרד המיט אסון.‏ בין כמיליון הקורבנות היהודים היו גם עקיבא ורבים מתלמידיו.‏ כל התקוות לבנות את בית־המקדש מחדש נופצו,‏ כשבפקודת הקיסר הרומי אדריאנוס,‏ הכּניסה לירושלים נאסרה לחלוטין על היהודים,‏ למעט ביום השנה לחורבן המקדש.‏

דור התנאים שלאחר ימי עקיבא מעולם לא ראה את המקדש בירושלים.‏ אך דפוסי הלימוד של מסורות התורה שבעל־פה היו ל’‏מקדשם’‏,‏ למרכז פולחנם.‏ עקיבא ותלמידיו החלו במלאכת גיבוש התורה שבעל־פה,‏ ויהודה הנשיא,‏ אחרון התנאים,‏ הוא שהמשיכהּ.‏

מרכיבי המשנה

יהודה הנשיא היה מצאצאי הלל וגמליאל.‏b הוא נולד בתקופת מרד בר כוכבא,‏ ובשלהי המאה השנייה וראשית המאה השלישית לספירה,‏ נעשה לראש הקהילה היהודית בישראל.‏ התואר ”‏הנשיא”‏ מעיד על מעמדו בעיני בני העם.‏ לא אחת נקרא שמו ”‏רבי”‏ בלבד.‏ יהודה הנשיא עמד בראש בית מדרשו ובראש הסנהדרין,‏ ראשית בבית שערים ולאחר מכן בציפורי שבגליל.‏

יהודה הנשיא הבין שמאבקים עתידיים ברומאים עלולים לסכן את עצם מסירתה של התורה שבעל־פה,‏ ולכן החליט לערוך אותה כדי להבטיח שלא תשתכח.‏ הוא קיבץ לבית מדרשו את גדולי חכמי הדור.‏ כל עניין וכל הלכה של התורה שבעל־פה עלו לדיון.‏ סיכומי הדיונים תומצתו למשפטים קצרים וקולעים ביותר,‏ בעלי מבנה מדוקדק של פרוזה עברית פיוטית.‏

סיכומים אלה מויינו לשש חטיבות עיקריות,‏ לשישה סדרים,‏ לפי ענייניהם המרכזיים.‏ יהודה חילק את הסדרים למסכתות,‏ שמספרן 63.‏ בזה הושלם המבנה הרוחני.‏ עד אותה עת,‏ המסורות הללו נמסרו תמיד בעל־פה.‏ אך כאמצעי הגנה נוסף,‏ ננקט הצעד המהפכני הסופי — העלאת הכל על הכתב.‏ קובץ כתוב חדש ומרשים זה,‏ שהכיל את התורה שבעל־פה,‏ נקרא המשנה.‏ השם משנה גזור מן השורש שנה,‏ שמשמעו ”‏לשנן”‏,‏ ”‏ללמוד”‏ או ”‏ללמד”‏.‏ הוא מקביל לתנא בארמית,‏ שממנו נגזר השם תנאים,‏ כינויָם של מורי המשנה.‏

תכלית המשנה לא היתה יצירת ספר חוקים סופי.‏ היא דנה יותר במקרים היוצאים מן הכלל,‏ בהנחה שהקורא מכיר את העקרונות הבסיסיים.‏ היא למעשה סיכמה את אשר נידון ונלמד בבתי המדרש הרבניים בתקופת יהודה הנשיא.‏ המשנה נועדה לשרטט את התורה שבעל־פה בקווים כלליים לשם דיון נוסף,‏ להוות שלד או מבנה בסיסי שיש לבנות עליו.‏

המשנה אינה חושפת דברים מסוימים שניתנו למשה בהר סיני,‏ אלא עוזרת להבין כיצד התפתחה התורה שבעל־פה,‏ מושג שראשיתו בפרושים.‏ מידע הכתוב במשנה שופך אור מסוים על התבטאויות בכתבי־הקודש המשיחיים ועל דיונים מסוימים שנערכו בין ישוע המשיח ובין הפרושים.‏ אולם,‏ יש צורך בשיקול דעת זהיר שכן הרעיונות המופיעים במשנה משקפים דעות של היהדות בת המאה השנייה לספירה.‏ המשנה מגשרת בין ימי בית שני ובין התלמוד.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 26]‏

חלוקת המשנה

המשנה נחלקת לשישה סדרים.‏ הללו נחלקים ל־63 ספרים קטנים יותר,‏ מסכתות.‏ המסכתות מחולקות לפרקים,‏ והפרקים למעין פסקאות (‏ולא פסוקים)‏ הנקראים משניות‏.‏

1.‏ זרעים (‏חוקים חקלאיים)‏

מסכתות אלה דנות בברכות המזון ובברכות הקשורות לעבודת האדמה.‏ הן גם מכילות כללים בנושא מעשרות,‏ תרומות לכוהנים,‏ לְקָטים ושנות שמיטה.‏

2.‏ מועד (‏חגים,‏ מועדים)‏

המסכתות בסדר מועד דנות בהלכות שבת,‏ יום הכיפורים וחגים אחרים.‏

3.‏ נשים (‏ענייני נשים,‏ חוקי נישואין)‏

מסכתות אלה דנות בנישואין ובגירושין,‏ בנדרים,‏ בנזירים ובמקרים של חשד לניאוף.‏

4.‏ נזיקין (‏נזקים ודין אזרחי)‏

המסכתות בסדר נזיקין סוקרות נושאים הקשורים לדין אזרחי ולדיני רכוש,‏ לסמכויות בתי דין ולעונשים,‏ לתפקוד הסנהדרין,‏ לעבודה זרה,‏ לשבועות ולהורות (‏אבות)‏.‏

5.‏ קודשים (‏קורבנות)‏

מסכתות אלה דנות בדיני קורבנות ומנחות וגם במידות בית־המקדש.‏

6.‏ טוהרות (‏טקסי טוהרה)‏

סדר זה מכיל מסכתות הנסובות על טקסי טוהרה,‏ טבילה,‏ נטילת ידיים,‏ נגעי עור וטומאת חפצים שונים.‏

‏[‏תיבה בעמוד 28]‏

המשנה וכתבי־הקודש המשיחיים

מתי י״ב:‏1,‏ 2‏:‏ ”‏באותה העת עבר ישוע בשבת בשדה קמה;‏ תלמידיו היו רעבים והחלו לקטוף שיבולים ולאכול.‏ ראו זאת הפרושים ואמרו לו:‏ ’‏הנה תלמידיך עושים מה שאסור לעשות בשבת’‏”‏.‏ בתנ״ך אין איסור לעשות את שעשו תלמידי ישוע.‏ ברם,‏ במשנה יש רשימה של 39 מלאכות,‏ שאסרו הרבנים לעשות בשבת (‏שבת ז,‏ ב)‏.‏

מתי ט״ו:‏3‏:‏ ‏”‏השיב [‏ישוע‏]‏ ואמר להם:‏ ’‏מדוע גם אתם עוברים על מצוות אלוהים למען המסורת שלכם?‏’‏”‏ המשנה מאמתת גישה זו.‏ אנו קוראים:‏ ”‏חומר [‏חומרה]‏ בדברי סופרים מבדברי תורה.‏ האומר:‏ אין תפִלין כדי לעבור על דברי תורה — פטור;‏ [‏אך האומר]‏ חמש טוטפות,‏ להוסיף על דברי סופרים — חיָב”‏ (‏סנהדרין יא,‏ ג)‏.‏

אפסים ב׳:‏14‏,‏ דל’‏:‏ ”‏הוא [‏ישוע‏]‏ שלומנו אשר עשה השניים לאחד והרס מחיצת הגדר”‏.‏ במשנה נאמר:‏ ”‏לפנים ממנו [‏מהר הבית]‏ — סורג גבוה עשרה טפחים”‏ (‏מידות ב,‏ ג)‏.‏ אסור היה לנוכרים לעבור את הסורג ולהיכנס לחצרות הפנימיות.‏ ייתכן שהשליח פאולוס רמז על מחיצה זו בלשון משל,‏ בכותבו אל האפסים בשנת 60 או 61 לספירה,‏ בעוד מחיצה זו עומדת על תילה.‏ המחיצה הסמלית היתה ברית התורה,‏ שהפרידה במשך שנים בין היהודים לנוכרים.‏ אולם,‏ על יסוד מות המשיח בשנת 33 לספירה,‏ נהרסה מחיצה זו.‏