‏”‏למדֵנו להתפלל”‏

‏”‏אדוני,‏ למדֵנו להתפלל”‏.‏ בקשה זו נשמעה מפי אחד מתלמידי ישוע המשיח (‏לוקס י״א:‏1‏)‏.‏ אין ספק שתלמיד אלמוני זה העריך מאוד את התפילה.‏ בדומה לכך,‏ עובדי־אלוהים האמיתיים בימינו מכירים בחשיבותה.‏ אחרי ככלות הכל,‏ תפילה היא האמצעי שדרכו הישות הנעלה ביותר ביקום שומעת אותנו!‏ הרהר בכך!‏ ’‏שומע התפילה’‏ מקדיש תשומת־לב אישית לדאגותינו ולחרדותינו (‏תהלים ס״ה:‏3‏)‏.‏ ואף חשוב מכך,‏ באמצעות תפילה אנו מציגים בפני אלוהים את הודייתנו ומהללים אותו (‏פיליפים ד׳:‏6‏)‏.‏

למרות זאת,‏ המילים ”‏למדֵנו להתפלל”‏ מעוררות כמה שאלות כבדות־משקל.‏ בכל רחבי העולם,‏ לדתות השונות יש דרכים רבות לפנות לאלוהים.‏ אך,‏ היש דרך נכונה ודרך פסולה להתפלל?‏ בתשובה לכך,‏ הבה נבחן תחילה כמה מנהגים דתיים נפוצים הקשורים לתפילה.‏ נתמקד באלה הנהוגים באמריקה הלטינית.‏

צלמים ו”‏הקדושים הפטרונים”‏

על־פי־רוב,‏ ארצות אמריקה הלטינית דתיות מאוד.‏ למשל,‏ בכל רחבי מקסיקו ניתן להבחין בנוהג הרווח של תפילה ל”‏קדושים פטרונים”‏.‏ למעשה,‏ מקובל שלעיירות מקסיקניות יש ”‏קדושים פטרונים”‏,‏ אשר במועדים מסוימים נערכות לכבודם חגיגות.‏ הקתולים המקסיקנים אף מתפללים למגוון רב של צלמים.‏ אולם,‏ סוג הבקשה של המאמין הוא הקובע לאיזה ”‏קדוש”‏ לפנות.‏ אם מישהו מחפש בן־זוג לנישואין,‏ הוא ידליק נר לכבוד אנטוניוס ’‏הקדוש’‏.‏ אדם העומד לצאת למסע ברכב,‏ יפקיד עצמו בידיו של כריסטופורוס ’‏הקדוש’‏,‏ פטרונם של עוברי־האורח,‏ במיוחד פטרון הנהגים.‏

אך מאין צצו מנהגים אלה?‏ ההיסטוריה מראה שכאשר הספרדים הגיעו למקסיקו,‏ הם מצאו אוכלוסייה המסורה לפולחן אלילים.‏ בספרו Los Aztecas, Hombre y Tribu (‏האצטקים,‏ האדם והשבט)‏,‏ ויקטור וולפגנג וון־האגן אומר:‏ ”‏היו אלילים אישיים,‏ לכל צמח אל משלו,‏ לכל פעולה אל או אלה משלה ואפילו להתאבדות היה אל.‏ יָקַטֵקוּטְלִי היה אל הסוחרים.‏ בעולם פוליתיאיסטי זה,‏ לכל האלים הוגדרו בבירור נטיות ותפקודים”‏.‏

הדמיון בין אלים אלה ובין ”‏קדושים”‏ קתולים היה כה בולט,‏ עד כי כאשר הכובשים הספרדים ניסו ”‏לְנַצר”‏ את ילידי המקום,‏ הללו פשוט הסיטו את נאמנותם מאליליהם אל ה”‏קדושים”‏ של הכנסייה.‏ מאמר בעיתון וול סטריט ז׳ורנל הודה בשורשיה האליליים של הקתוליות באזורים מסוימים במקסיקו.‏ הוא ציין כי באיזור אחד,‏ מרביתם של 64 ה”‏קדושים”‏ הנערצים על־ידי הציבור הרחב,‏ תואמים ל”‏אלים אופייניים של המַיָה”‏.‏

האנציקלופדיה קתולית חדשה טוענת כי ”‏בין הקדושים ובין האנשים עלי־אדמות נוצר קשר של קִרבה ואמון.‏.‏.‏ קשר שאינו גורע מן היחסים עם המשיח ועם אלוהים,‏ אלא מעשיר ומעמיק אותם”‏.‏ אך כיצד יכול קשר בעל זיקה ברורה לעבודת־אלילים להעמיק את יחסי האדם עם אלוהי האמת?‏ האם תפילות המופנות ל”‏קדושים”‏ אלה באמת יכולות לשאת חן בעיני אלוהים?‏

מוצאה של מחרוזת התפילה

מנהג נפוץ אחר קשור לשימוש במחרוזת תפילה.‏ Diccionario Enciclopédico Hispano–Americano (‏המילון האנציקלופדי הספרדי־אמריקני)‏ מתאר את מחרוזת התפילה כ”‏חוט שהושחלו בו חמישים או מאה וחמישים חרוזים,‏ המופרדים לעשרות על־ידי חרוזים גדולים יותר,‏ ובקצותיו מחובר על־ידי צלב,‏ שנכון להיום מושחלים לפניו שלושה חרוזים”‏.‏

כהסבר לאופן השימוש במחרוזת התפילה,‏ פרסום קתולי אחד מציין:‏ ”‏סדר התפילה הקדוש [‏שבו משתמשים במחרוזת התפילה]‏ הוא צורה של תפילה בקול ותפילה אילמת על פרשות הקשורות בפדות שלנו.‏ הוא מורכב מ־15 קטעים.‏ כל קטע מכיל את תפילת האדון,‏ עשר אמירות של אוֶה מאריה וכן גלוריה.‏ במהלך קריאת כל קטע מהרהרים בפרשה”‏.‏ הפרשות הן עיקרי־דת או תורות שעל הקתולים לדעת,‏ ובמקרה זה מדובר בפרשות מחייו,‏ מסבלו וממותו של ישוע המשיח.‏

האנציקלופדיה מטעם וורלד בּוּק אומרת:‏ ”‏צורות קדומות של תפילה באמצעות סדר תפילה החלו בנצרות בימי־הביניים,‏ אך נעשו נפוצות רק במאות ה־15 וה־16”‏.‏ האם השימוש במחרוזת תפילה בלעדי לקתוליות?‏ לא.‏ המילון האנציקלופדי הספרדי־אמריקני מציין:‏ ”‏קיים שימוש בחרוזים דומים בפולחנם של האיסלאם,‏ הלמאיזם והבודהיזם”‏.‏ למעשה,‏ Diccionario de Religiones (‏מילון לדתות)‏ מציין:‏ ”‏הועלתה הסברה שהמוסלמים אימצו את מחרוזת התפילה מן הבודהיסטים,‏ והנוצרים אימצו אותה מן המוסלמים בתקופת מסעי־הצלב”‏.‏

יש הטוענים שמחרוזת התפילה נועדה רק לסייע לזכור בשעת החזרה על מספר התפילות הדרושות.‏ אך האם אלוהים שבע רצון מן השימוש בה?‏

אין צורך שנשער השערות או שנתווכח האם מנהגים אלה הולמים או תקפים.‏ ישוע ענה תשובה מהימנה לבקשת תלמידיו ללמדם להתפלל.‏ הדברים שאמר מאירי עיניים ואולי אף יפתיעו חלק מן הקוראים.‏

‏[‏תמונות בעמוד 3]‏

הקתולים נוהגים בדרך־כלל להשתמש במחרוזות תפילה.‏ מה מוצאן?‏