שיבה אל העפר — כיצד?
”עפר אתה ואל עפר תשוב”. כאשר אדם, האיש הראשון, שמע מילים אלה, הוא ידע לְמה לצפות. הוא היה עשוי עפר מן האדמה ועתיד היה לשוב ולהיות עפר ותו לא. סופו היה למות משום שהמרה את פי בוראו, יהוה אלוהים (בראשית ב׳:7, 15–17; ג׳:17–19).
המקרא מראה כי בני־האדם עשויים עפר. כמו־כן נאמר בו: ”הנפש החוטאת היא תמות” (יחזקאל י״ח:4; תהלים ק״ג:14). המוות הסב צער למיליונים רבים, ושוב ושוב עורר שאלות לגבי הדרך שבה יש לנהוג בגופת האדם.
מנהגים בעבר ובימינו
כיצד נהגו משרתי אלוהים בימי־קדם בגופות המתים? דפיו הראשונים של המקרא מזכירים דרכים שונות של טיפול במת, לרבות קבורה באדמה (בראשית ל״ה:8). האב אברהם ואשתו שרה, בנם יצחק ונכדם יעקב נקברו במערת המכפלה (בראשית כ״ג:2, 19; כ״ה:9; מ״ט:30, 31; נ׳:13). גדעון ושמשון, משופטי ישראל, נקברו ’בקבר אביהם’ (שופטים ח׳:32; ט״ז:31). הדבר מרמז על כך שמשרתי אלוהים הקדומים העדיפו חלקות קבר משפחתיות. כאשר ישוע המשיח מת במאה הראשונה לספירה, הונחה גופתו בקבר חדש אשר נחצב בסלע (מתי כ״ז:57–60). אם כן, בדרך־כלל, האנשים נקברו באדמה או במערות קבר. במרבית המקומות בעולם, זה עדיין הנוהג המקובל.
אולם, באזורים מסוימים בעולם כיום, מחסור חמור במקום ועלותן הגבוהה של קרקעות מקשים במידה הולכת וגדלה על רכישת חלקות קבר. לפיכך, יש אשר שוקלים דרכי טיפול אחרות בגופת המת.
פיזור האפר לאחר שריפת גופתו של הנפטר הולך ונעשה נפוץ. באנגליה כך נוהגים כיום, בכ־40 אחוז מן המתים. בשבדיה, שבה שורפים את גופותיהם של יותר מ־80 אחוז מן הנפטרים באזורים עירוניים, יש חורשות המיועדות לפיזור האפר. וכן, בשנחאי ובערים אחרות השוכנות לחוף הים בסין, השלטון העירוני מממן פעמים אחדות בשנה פיזור המוני של אפר בים.
היכן ניתן לפזר את האפר? לא בכל מקום. יש החוששים כי פיזור האפר מזיק לסביבה. אך למעשה, כל סכנה של מגיפות אפשריות מתבטלת עם שריפת הגופה. בתי־קברות מסוימים באנגליה וגני זיכרון בארצות־הברית מקצים לפיזור אפר כרי דשא או גני פרחים. כמובן, את המשיחיים מעניינת במיוחד נקודת־המבט המקראית באשר לשריפת הגופות ולפיזור האפר.
מהי נקודת־המבט המקראית?
בהצהרה נגד ”מלך בבל” אמר הנביא ישעיהו: ”הָשְלכת מקברך” (ישעיהו י״ד:4, 19). האם ניתן לדמות את פיזור האפר להשפלה זו? לא, משום שבפסוקים אלה אין כל התייחסות לשריפת הגופה, לשימור האפר שנותר ממנה או לפיזורו.
ישוע המשיח הזכיר את תחיית־המתים שתתרחש עלי־אדמות במהלך אלף שנות מלכותו ואמר: ’כל שוכני קבר ישמעו את קולי ויֵצאו’ (יוחנן ה׳:28, 29). אולם, תיאור נבואי אחר של תחיית־המתים מעיד על כך שקבר אינו הכרחי לתקומת האדם. ההתגלות כ׳:13 מציין: ”הים נתן את המתים אשר בו, מוות ושאול נתנו את מתיהם, ואיש איש נשפטו לפי מעשיהם”. אם כן, אין זה חשוב היכן או כיצד האדם ’שב אל העפר’, אלא העיקר הוא אם אלוהים זוכר את האדם ויקימוֹ לתחייה (איוב י״ד:13–15; השווה לוקס כ״ג:42, 43). יהוה בוודאי אינו זקוק לעזרתם של קברים מרשימים כדי להיזכר באנשים. שריפת הגופה לא תסכל את תחיית האדם. ואם פיזור האפר נעשה מתוך מניע נכון וללא טקסים של דת־כזב, הרי שאין הוא סותר את הכתוב במקרא.
על המחליטים לפזר את האפר לתת את הדעת לחוקי המדינה. כמו־כן, יהא הולם מצדם להתחשב ברגשותיהם של האבלים ושל הזולת. משרתי יהוה ייטיבו לעשות אם ינצלו בזהירות את החירות שמקנה להם המקרא בנושא, כדי שלא ימיטו חרפה על שמם הטוב של המשיחיים. הדבר חשוב במיוחד בארצות שבהן שריפת הגופה ופיזור האפר חוקיים, אך עדיין אינם מקובלים לגמרי על הציבור. כמובן, המשיחי יתרחק מכל טקס פולחני או מנהג המבוססים על אמונה בהישארות־הנפש.
שחרור מוחלט מן הקבר!
יש התומכים בפיזור האפר ואומרים כי משמעו שחרור מקבורה. אולם, התגשמות הבטחת המקרא כי ”האויב האחרון שימוגר הוא המוות” היא שתביא את ההקלה הגדולה מכל (קורינתים א׳. ט״ו:24–28).
משמע הדבר שהקברים, מערות הקבר ואפילו שריפת הגופה ופיזור האפר יהיו נחלת העבר. אכן כן, המוות לא יהיה עוד. השליח יוחנן כתב בהשראת אלוהים: ”הנה משכן האלוהים עם בני אדם וישכון עימהם; המה יהיו לו לעם והוא האלוהים יהיה עימהם, וימחה כל דמעה מעיניהם והמוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד, כי הראשונות עברו” (ההתגלות כ״א:3, 4).
כל הדברים הללו יתרחשו כאשר מות האנשים, הנובע מחטאו של אדם, יחוסל לחלוטין תחת שלטון מלכות אלוהים. אותה עת, תוחלתם של בני־האדם הצייתנים לא תהיה עוד שיבה אל העפר.
[תמונות בעמוד 29]
שיטות נפוצות לטיפול בגופת האדם
[תמונה בעמוד 31]
פיזור אפר במפרץ סַגַמִי שביפן
[שלמי תודה]
באדיבות Koueisha, Tokyo