שירות יהוה כמשפחה מאוחדת
כפי שסופר מפי אנטוניו סנטולֵרי
אבא היה בן 17 כאשר עזב את איטליה בשנת 1919. הוא היגר לברזיל בחיפוש אחר חיים טובים יותר. עם הזמן, הוא רכש מספרה בעיירה קטנה בפנים הארץ, במדינת סאו פאולו.
באחד הימים בשנת 1938, כשהייתי בן שבע, אבא רכש את תרגום המקרא ברזילרה, מאיש שביקר במספרה. כעבור שנתיים אמי לקתה במחלה קשה, ונשארה נכה עד יום מותה. גם אבא חלה, ולכן כולנו — אמא, אבא, אחותי אנה ואני — עברנו להתגורר אצל קרובים בעיר סאו פאולו.
בשנות־לימודיי בסאו פאולו, הפכתי לקורא נלהב, במיוחד של כתבים היסטוריים. התרשמתי מכך שלפעמים מוזכר בהם המקרא. ברומן ששאלתי מן הספרייה העירונית של סאו פאולו, הוזכרה דרשת־ההר פעמים מספר. אז החלטתי להשיג ספר מקרא ולקרוא דרשה זו בעצמי. חיפשתי את המקרא שאבי רכש לפני שנים, ולבסוף מצאתי אותו בתחתית מזוודה גדולה, שם היה מונח במשך שבע שנים.
משפחתי היתה קתולית, לכן מעולם לא זכיתי לעידוד לקרוא את המקרא. אותה עת, למדתי בכוחות עצמי לחפש אחר הפרקים והפסוקים. קראתי בהנאה מרובה לא רק את דרשת־ההר אלא גם את ספר מתי כולו וספרים אחרים במקרא. הדבר שהרשים אותי יותר מכל, היה צליל האמת שנשמע מתיאור הוראת ישוע ונסיו.
כשהבנתי עד כמה רחוקה הדת הקתולית מן הכתוב במקרא, התחלתי לבקר בכנסייה הפרסביטרית, ואנה הצטרפה אלי. אך עדיין חשתי ריקנות בלבי. במשך שנים חיפשתי בלהט אחר אלוהים (מעשי־השליחים י״ז:27). בלילה זרוע כוכבים, בהיותי שקוע בהרהורים, חשבתי לעצמי, ’מדוע אני כאן? מהי תכלית החיים?’ חיפשתי פינה מבודדת בחצר האחורית, כרעתי ברך והתפללתי: ’אדני אלוהים! מי אתה? כיצד אוכל להכיר אותך?’ התשובה לא איחרה לבוא.
למידת אמת המקרא
באחד הימים בשנת 1949, ניגשה לאבי צעירה מייד לאחר שירד מהחשמלית. היא הציעה לו חוברות המצפה ועורו!, ואבא נעשה מנוי על חוברת המצפה. הוא ביקש ממנה לבקר בביתנו, והסביר ששני ילדיו מבקרים בכנסייה הפרסביטרית. במהלך ביקורה, נתנה הצעירה לאנה את הספר ילדים, ונוסד עם אנה שיעור־מקרא. מאוחר יותר, הצטרפתי לשיעור.
בנובמבר 1950, נכחנו לראשונה בכינוס של עדי־יהוה. שם יצא לאור הספר ”ויהי האל נאמן” (לועזית), והמשכנו ללמוד את המקרא בעזרת ספר זה כמדריך. כעבור זמן קצר הבנּו שמצאנו את האמת, ובאפריל 1951 סימלנו את הקדשתנו ליהוה בטבילה. אבא הקדיש עצמו כעבור שנים אחדות, ומת נאמן לאלוהים בשנת 1982.
מאושר בשירות המלא
בינואר 1954, בהיותי בן 22 בלבד, נתקבלתי לשירות במשרד־הסניף של עדי־יהוה, הנקרא בית־אל. כשהגעתי לשם, הופתעתי לגלות שגבר המבוגר ממני בשנתיים בלבד, ריצ׳רד מוקה, שירת כמשגיח הסניף. בשנת 1955, כאשר התעורר הצורך במשרתי נפה, כשם שנקראו באותם ימים המשגיחים הנודדים, הייתי אחד מן החמישה שנתמנו לתפקיד זה.
מקום־השליחות שלי היה מדינת ריאו גרנדֶה דוֹ סוּל. כאשר התחלתי לשרת שם, היו באיזור רק 8 קהילות של עדי־יהוה, אך בתוך 18 חודשים נוסדו שתי קהילות חדשות ו־20 קבוצות באזורים נידחים. באיזור זה כיום, יש 15 נפות של עדי־יהוה, וכל אחת מהן מורכבת מכ־20 קהילות! בשלהי שנת 1956, הוצע לחלק את הנפה שבאחריותי לארבע נפות קטנות יותר, שבהן ישרתו ארבעה משרתי נפה. אז הורו לי לשוב לבית־אל לקבלת משימה חדשה.
להפתעתי ולשמחתי, נשלחתי לצפון ברזיל בתפקיד של משרת מחוז, מבשר נודד המשרת במספר נפות. אותם ימים, היו בברזיל 000,12 עדי־יהוה והארץ נחלקה לשני מחוזות. ריצ׳רד ווטקה שירת בדרום, ואני שירתתי במחוז הצפוני. בבית־אל לימדו אותנו להפעיל מקרן כדי שנקרין את הסרטים שהפיקו עדי־יהוה: חברת העולם החדש בפעולה וכן אוֹשרה של חברת העולם החדש.
באותה תקופה, התנועה ממקום למקום היתה די שונה. לאיש מהעדים לא היה רכב, ולכן שטתי בקָנוּ, בסירת משוטים, רכבתי על סוסים, נסעתי בעגלה רתומה לשוורים, בעגלה עם סוסים, במשאית ופעם אחת אף טסתי במטוס. זה היה מלהיב לטוס מעל ליער האמזונס ולנחות בסַנְטַרֶם, עיר השוכנת באמצע הדרך בין בֶּלֶם שבשפך נהר האמזונס ובין מַנַאוּס, בירת מדינת אמזונס. משרתי המחוז דאז היו צריכים לשרת רק בכמה כינוסים נפתיים, ולכן הקדשתי את רוב זמני להקרנת סרטי החברה. בערים גדולות, נכחו מאות אנשים.
הדבר שהרשים אותי יותר מכל בצפון ברזיל היה חבל האמזונס. כששירתתי שם באפריל 1957, נהר האמזונס ויובליו עלו על גדותיהם. נפלה בחלקי הזכות להקרין את אחד הסרטים ביער, על מסך מאולתר שנפרש בין שני עצים. החשמל להפעלת המקרן הופק מסירת המנוע שעגנה בנהר בקרבת מקום. לרוב הנוכחים, זה היה הסרט הראשון שבו צפו מימיהם.
כעבור זמן קצר שבתי לשרת בבית־אל, ובשנה שלאחר מכן, ב־1958, היתה לי הזכות לנכוח במאורע היסטורי, הכינוס הבינלאומי של עדי־יהוה בשם ”רצון אלוהים” שנערך בעיר ניו־יורק. נציגים מ־123 מדינות היו בקרב 922,253 הנוכחים, שמילאו את האיצטדיון ינקי ואת מגרשי הפולו הסמוכים ביום האחרון של הכינוס שארך שמונה ימים.
שינויים חלים בחיי
זמן קצר לאחר ששבתי לבית־אל, הכרתי את קלרה ברנט, ובמרס 1959, נשאתי אותה לאשה. נשלחנו לשרת בנפה במדינת בַּאִיָה, ושם שירתנו כשנה. קלרה ואני עדיין זוכרים בשמחה את הענווה, הכנסת־האורחים, המסירות והאהבה שגילו אחינו שם; הם היו עניים מבחינה חומרית אך עשירים בפרי המלכות. אזי הועברנו למדינת סאו פאולו. שם, בשנת 1960, אשתי הרתה ונאלצנו להפסיק את השירות המלא.
החלטנו לעקור למדינת סנטה קַטַרִינָה, מקום הולדתה של אשתי. בני, גֵרְזוֹן, היה הבכור בין חמשת ילדינו. אחריו נולדו גִילְסַן ב־1962, טָלִיטַה ב־1965, טַרְסְיוֹ ב־1969 וזָ’נִיסִי ב־1974. תודות ליהוה ולעצתו הנפלאה, הצלחנו להתמודד עם האתגרים שבגידול ילדינו ”במוסר יהוה ובתוכחתו” (אפסים ו׳:4).
כל אחד מילדינו יקר בעינינו. מחבר־התהלים היטיב לבטא את רגשותינו: ”הנה נחלת יהוה בנים” (תהלים קכ״ז:3). חרף הבעיות, דאגנו לכל ילדינו כשם שהיינו דואגים ל”נחלת יהוה”, בזוכרנו את ההדרכות שבדברו. גמולנו היה רב. זכינו לאושר בל־יתואר, כאשר כל אחד מחמשת ילדינו, בשעתו ומיוזמתו האישית, הביע רצון להיטבל כסמל להקדשתו ליהוה (קהלת י״ב:1).
הבחירה של ילדינו
שמחנו מאוד כאשר גרזון, זמן קצר לאחר שהשלים קורס עיבוד־נתונים, אמר שברצונו לשרת בבית־אל, וכך בחר בשירות המלא במקום בקריירה מקצועית. אך בתחילה היה קשה לגרזון להסתגל לחיי בית־אל. לאחר שביקרנו אצלו בבית־אל, כאשר שירת שם רק ארבעה חודשים, הופתעתי מן העצב שנשקף מעיניו כשעזבנו. דרך המראה הפנימית שבמכונית, ראיתי אותו מביט בנו עד אשר עברנו את עיקול הכביש הראשון. עיניי היו כה מצועפות בדמעות, עד כי נאלצתי לעצור בשולי הדרך בטרם המשכנו במסענו הביתה, מרחק של 700 קילומטר.
גרזון למד לאהוב את בית־אל. לאחר ששירת שם כמעט שש שנים, נשא לאשה את היידי בֶּסֶר והם שירתו יחד בבית־אל שנתיים נוספות. אז הרתה היידי, והם נאלצו לעזוב. בתם, סינתיה, כיום בת שש, מתלווה אליהם לפעילויות הקשורות למלכות.
זמן קצר לאחר שביקרנו את גרזון בבית־אל, גילסן, שזה לא כבר השלים את שנת־הלימודים הראשונה שלו במינהל עסקים, הביע גם הוא רצון לשרת שם. הוא תכנן לסיים את לימודיו בתחום מינהל עסקים אחרי שירות של שנה בבית־אל. אך תוכניותיו השתנו, והוא נשאר בבית־אל. בשנת 1988, נשא לאשה את ויויאן גונסלוויס, ששירתה כחלוצה, כשם שמכונים המבשרים בשירות מלא. מאז, הם משרתים יחד בבית־אל.
אושרנו נמשך כאשר השלישית בין ילדינו, טליטה, בחרה להצטרף לשירות החלוצי בשנת 1986, לאחר שסיימה קורס שרטוט. כעבור שלוש שנים, הוזמנה גם היא לשרת בבית־אל. בשנת 1991, נישאה לחוזה קוסי, ששירת בבית־אל עשר שנים. הם ממשיכים לשרת שם כזוג נשוי.
אשתי ואני התרגשנו שוב כאשר טרסיו, הילד הבא בתור, חזר על אותו פזמון ששמענו שלוש פעמים קודם לכן, ”אבא, אני רוצה לעבוד בבית־אל”. בקשתו נתקבלה, ובשנת 1991, החל גם הוא לשרת בבית־אל, עד לשנת 1995. אנו מאושרים שהוא ניצל כך את מרץ הנעורים שלו במשך יותר מ־3 שנים, לקידום ענייניה של מלכות יהוה.
בת־הזקונים שלנו, ז׳ניסי, החליטה לשרת את יהוה ונטבלה בגיל 13. במהלך לימודיה, היא שירתה במשך שנה כחלוצה־עוזרת. אזי, ב־1 בספטמבר 1993, החלה לשרת כחלוצה רגילה בקהילה המקומית בעיר גספר.
סוד ההצלחה
מהו סוד השמירה על משפחה מאוחדת בעבודת יהוה? אינני סבור שקיימת נוסחת פלא. יהוה סיפק בדברו עצות עבור הורים משיחיים, לכן הוא ראוי לכל השבח על התוצאות הטובות שקצרנו. פשוט השתדלנו לפעול על־פי הדרכותיו (משלי כ״ב:6). כל ילדינו ירשו ממני את הרגשנות הלטינית, ומאמם את הגישה המעשית הגרמנית. אך הדבר החשוב מכל שקיבלו מאיתנו היה המורשת הרוחנית.
החיים בבית התמקדו בענייני המלכות. לא היתה זו משימה קלה להקפיד שעניינים אלה יהיו תמיד במקום הראשון. למשל, התקשינו להתמיד בשיעור משפחתי קבוע, אך מעולם לא ויתרנו. כבר מינקותם, הבאנו את כל הילדים לאסיפות הקהילה ולכינוסים. רק מחלה או מקרה־חירום אחר כלשהו מנעו מאיתנו לנכוח בהם. זאת ועוד, הילדים הצטרפו אלינו בגיל צעיר לשירות המשיחי.
כאשר הילדים היו בני עשר בערך, הם החלו לתת שיחות בבית־הספר לשירות התיאוקרטי. עזרנו להם להכין את השיחות הראשונות שלהם, ועודדנו אותם לא לכתוב את כל השיחה אלא להשתמש בראשי־פרקים. לאחר מכן, כל ילד הכין בעצמו את השיחה שלו. כמו־כן, כשהיו בני 10 עד 12 בערך, כל אחד מהם החל להשתתף בשירות־השדה. הם לא הכירו דרך חיים אחרת.
קלרה אשתי מילאה תפקיד חשוב בגידול הילדים. מדי לילה, כשהיו קטנים מאוד — התקופה שהילד סופג כספוג את כל מה שהוא לומד — קלרה הקריאה להם סיפור והתפללה עם כל אחד מהם. היא ניצלה היטב את הספרים מגן־העדן האבוד לגן־העדן שיוחזר (לועזית), הקשב למורה הגדול, וסיפורי המקרא שלי.a כאשר יצאו לאור אמצעי־עזר מטעם עדי־יהוה בצורת קלטות וקלטות וידיאו, השתמשנו גם בהם.
הניסיון שלנו כהורים משיחיים נותן משנה תוקף לכך שילדים זקוקים לתשומת־לב יומיומית. אהבה עזה, התעניינות אישית ושפע של זמן נמנים עם צורכיהם הבסיסיים של הצעירים. בעינינו, לא היתה זו רק חובה המוטלת עלינו כהורים לספק צרכים אלה כמיטב יכולתנו, אלא עשיית הדבר הסבה לנו הנאה מרובה.
אמת, הורים הרואים בהתגשמות דברי תהלים קכ״ז:3–5 מפיקים סיפוק רב: ”הנה נחלת יהוה בנים, שכר פרי הבָּטֶן. כחצים ביד גיבור, כן בני הנעורים. אשרי הגבר אשר מילא אשפתו מהם”. שירות יהוה כמשפחה מאוחדת בהחלט הסב לנו שמחה רבה!
[הערת שוליים]
a כל אלה יצאו לאור מטעם .Watchtower Bible and Tract Society of New York, Inc
[תמונה בעמוד 26]
אנטוניו סנטולרי עם בני־משפחתו