שירות יהוה כמשפחה מאוחדת

כפי שסופר מפי אנטוניו סנטולֵרי

אבא היה בן 17 כאשר עזב את איטליה בשנת 1919.‏ הוא היגר לברזיל בחיפוש אחר חיים טובים יותר.‏ עם הזמן,‏ הוא רכש מספרה בעיירה קטנה בפנים הארץ,‏ במדינת סאו פאולו.‏

באחד הימים בשנת 1938,‏ כשהייתי בן שבע,‏ אבא רכש את תרגום המקרא ברזילרה,‏ מאיש שביקר במספרה.‏ כעבור שנתיים אמי לקתה במחלה קשה,‏ ונשארה נכה עד יום מותה.‏ גם אבא חלה,‏ ולכן כולנו — אמא,‏ אבא,‏ אחותי אנה ואני — עברנו להתגורר אצל קרובים בעיר סאו פאולו.‏

בשנות־לימודיי בסאו פאולו,‏ הפכתי לקורא נלהב,‏ במיוחד של כתבים היסטוריים.‏ התרשמתי מכך שלפעמים מוזכר בהם המקרא.‏ ברומן ששאלתי מן הספרייה העירונית של סאו פאולו,‏ הוזכרה דרשת־ההר פעמים מספר.‏ אז החלטתי להשיג ספר מקרא ולקרוא דרשה זו בעצמי.‏ חיפשתי את המקרא שאבי רכש לפני שנים,‏ ולבסוף מצאתי אותו בתחתית מזוודה גדולה,‏ שם היה מונח במשך שבע שנים.‏

משפחתי היתה קתולית,‏ לכן מעולם לא זכיתי לעידוד לקרוא את המקרא.‏ אותה עת,‏ למדתי בכוחות עצמי לחפש אחר הפרקים והפסוקים.‏ קראתי בהנאה מרובה לא רק את דרשת־ההר אלא גם את ספר מתי כולו וספרים אחרים במקרא.‏ הדבר שהרשים אותי יותר מכל,‏ היה צליל האמת שנשמע מתיאור הוראת ישוע ונסיו.‏

כשהבנתי עד כמה רחוקה הדת הקתולית מן הכתוב במקרא,‏ התחלתי לבקר בכנסייה הפרסביטרית,‏ ואנה הצטרפה אלי.‏ אך עדיין חשתי ריקנות בלבי.‏ במשך שנים חיפשתי בלהט אחר אלוהים (‏מעשי־השליחים י״ז:‏27‏)‏.‏ בלילה זרוע כוכבים,‏ בהיותי שקוע בהרהורים,‏ חשבתי לעצמי,‏ ’‏מדוע אני כאן?‏ מהי תכלית החיים?‏’‏ חיפשתי פינה מבודדת בחצר האחורית,‏ כרעתי ברך והתפללתי:‏ ’‏אדני אלוהים!‏ מי אתה?‏ כיצד אוכל להכיר אותך?‏’‏ התשובה לא איחרה לבוא.‏

למידת אמת המקרא

באחד הימים בשנת 1949,‏ ניגשה לאבי צעירה מייד לאחר שירד מהחשמלית.‏ היא הציעה לו חוברות המצפה ועורו!‏,‏ ואבא נעשה מנוי על חוברת המצפה.‏ הוא ביקש ממנה לבקר בביתנו,‏ והסביר ששני ילדיו מבקרים בכנסייה הפרסביטרית.‏ במהלך ביקורה,‏ נתנה הצעירה לאנה את הספר ילדים,‏ ונוסד עם אנה שיעור־מקרא.‏ מאוחר יותר,‏ הצטרפתי לשיעור.‏

בנובמבר 1950,‏ נכחנו לראשונה בכינוס של עדי־יהוה.‏ שם יצא לאור הספר ‏”‏ויהי האל נאמן”‏ (‏לועזית)‏,‏ והמשכנו ללמוד את המקרא בעזרת ספר זה כמדריך.‏ כעבור זמן קצר הבנּו שמצאנו את האמת,‏ ובאפריל 1951 סימלנו את הקדשתנו ליהוה בטבילה.‏ אבא הקדיש עצמו כעבור שנים אחדות,‏ ומת נאמן לאלוהים בשנת 1982.‏

מאושר בשירות המלא

בינואר 1954,‏ בהיותי בן 22 בלבד,‏ נתקבלתי לשירות במשרד־הסניף של עדי־יהוה,‏ הנקרא בית־אל.‏ כשהגעתי לשם,‏ הופתעתי לגלות שגבר המבוגר ממני בשנתיים בלבד,‏ ריצ׳רד מוקה,‏ שירת כמשגיח הסניף.‏ בשנת 1955,‏ כאשר התעורר הצורך במשרתי נפה,‏ כשם שנקראו באותם ימים המשגיחים הנודדים,‏ הייתי אחד מן החמישה שנתמנו לתפקיד זה.‏

מקום־השליחות שלי היה מדינת ריאו גרנדֶה דוֹ סוּל.‏ כאשר התחלתי לשרת שם,‏ היו באיזור רק 8 קהילות של עדי־יהוה,‏ אך בתוך 18 חודשים נוסדו שתי קהילות חדשות ו־20 קבוצות באזורים נידחים.‏ באיזור זה כיום,‏ יש 15 נפות של עדי־יהוה,‏ וכל אחת מהן מורכבת מכ־20 קהילות!‏ בשלהי שנת 1956,‏ הוצע לחלק את הנפה שבאחריותי לארבע נפות קטנות יותר,‏ שבהן ישרתו ארבעה משרתי נפה.‏ אז הורו לי לשוב לבית־אל לקבלת משימה חדשה.‏

להפתעתי ולשמחתי,‏ נשלחתי לצפון ברזיל בתפקיד של משרת מחוז,‏ מבשר נודד המשרת במספר נפות.‏ אותם ימים,‏ היו בברזיל 000,‏12 עדי־יהוה והארץ נחלקה לשני מחוזות.‏ ריצ׳רד ווטקה שירת בדרום,‏ ואני שירתתי במחוז הצפוני.‏ בבית־אל לימדו אותנו להפעיל מקרן כדי שנקרין את הסרטים שהפיקו עדי־יהוה:‏ חברת העולם החדש בפעולה וכן אוֹשרה של חברת העולם החדש‏.‏

באותה תקופה,‏ התנועה ממקום למקום היתה די שונה.‏ לאיש מהעדים לא היה רכב,‏ ולכן שטתי בקָנוּ,‏ בסירת משוטים,‏ רכבתי על סוסים,‏ נסעתי בעגלה רתומה לשוורים,‏ בעגלה עם סוסים,‏ במשאית ופעם אחת אף טסתי במטוס.‏ זה היה מלהיב לטוס מעל ליער האמזונס ולנחות בסַנְטַרֶם,‏ עיר השוכנת באמצע הדרך בין בֶּלֶם שבשפך נהר האמזונס ובין מַנַאוּס,‏ בירת מדינת אמזונס.‏ משרתי המחוז דאז היו צריכים לשרת רק בכמה כינוסים נפתיים,‏ ולכן הקדשתי את רוב זמני להקרנת סרטי החברה.‏ בערים גדולות,‏ נכחו מאות אנשים.‏

הדבר שהרשים אותי יותר מכל בצפון ברזיל היה חבל האמזונס.‏ כששירתתי שם באפריל 1957,‏ נהר האמזונס ויובליו עלו על גדותיהם.‏ נפלה בחלקי הזכות להקרין את אחד הסרטים ביער,‏ על מסך מאולתר שנפרש בין שני עצים.‏ החשמל להפעלת המקרן הופק מסירת המנוע שעגנה בנהר בקרבת מקום.‏ לרוב הנוכחים,‏ זה היה הסרט הראשון שבו צפו מימיהם.‏

כעבור זמן קצר שבתי לשרת בבית־אל,‏ ובשנה שלאחר מכן,‏ ב־1958,‏ היתה לי הזכות לנכוח במאורע היסטורי,‏ הכינוס הבינלאומי של עדי־יהוה בשם ”‏רצון אלוהים”‏ שנערך בעיר ניו־יורק.‏ נציגים מ־123 מדינות היו בקרב 922,‏253 הנוכחים,‏ שמילאו את האיצטדיון ינקי ואת מגרשי הפולו הסמוכים ביום האחרון של הכינוס שארך שמונה ימים.‏

שינויים חלים בחיי

זמן קצר לאחר ששבתי לבית־אל,‏ הכרתי את קלרה ברנט,‏ ובמרס 1959,‏ נשאתי אותה לאשה.‏ נשלחנו לשרת בנפה במדינת בַּאִיָה,‏ ושם שירתנו כשנה.‏ קלרה ואני עדיין זוכרים בשמחה את הענווה,‏ הכנסת־האורחים,‏ המסירות והאהבה שגילו אחינו שם;‏ הם היו עניים מבחינה חומרית אך עשירים בפרי המלכות.‏ אזי הועברנו למדינת סאו פאולו.‏ שם,‏ בשנת 1960,‏ אשתי הרתה ונאלצנו להפסיק את השירות המלא.‏

החלטנו לעקור למדינת סנטה קַטַרִינָה,‏ מקום הולדתה של אשתי.‏ בני,‏ גֵרְזוֹן,‏ היה הבכור בין חמשת ילדינו.‏ אחריו נולדו גִילְסַן ב־1962,‏ טָלִיטַה ב־1965,‏ טַרְסְיוֹ ב־1969 וזָ’‏נִיסִי ב־1974.‏ תודות ליהוה ולעצתו הנפלאה,‏ הצלחנו להתמודד עם האתגרים שבגידול ילדינו ”‏במוסר יהוה ובתוכחתו”‏ (‏אפסים ו׳:‏4‏)‏.‏

כל אחד מילדינו יקר בעינינו.‏ מחבר־התהלים היטיב לבטא את רגשותינו:‏ ”‏הנה נחלת יהוה בנים”‏ (‏תהלים קכ״ז:‏3‏)‏.‏ חרף הבעיות,‏ דאגנו לכל ילדינו כשם שהיינו דואגים ל”‏נחלת יהוה”‏,‏ בזוכרנו את ההדרכות שבדברו.‏ גמולנו היה רב.‏ זכינו לאושר בל־יתואר,‏ כאשר כל אחד מחמשת ילדינו,‏ בשעתו ומיוזמתו האישית,‏ הביע רצון להיטבל כסמל להקדשתו ליהוה (‏קהלת י״ב:‏1‏)‏.‏

הבחירה של ילדינו

שמחנו מאוד כאשר גרזון,‏ זמן קצר לאחר שהשלים קורס עיבוד־נתונים,‏ אמר שברצונו לשרת בבית־אל,‏ וכך בחר בשירות המלא במקום בקריירה מקצועית.‏ אך בתחילה היה קשה לגרזון להסתגל לחיי בית־אל.‏ לאחר שביקרנו אצלו בבית־אל,‏ כאשר שירת שם רק ארבעה חודשים,‏ הופתעתי מן העצב שנשקף מעיניו כשעזבנו.‏ דרך המראה הפנימית שבמכונית,‏ ראיתי אותו מביט בנו עד אשר עברנו את עיקול הכביש הראשון.‏ עיניי היו כה מצועפות בדמעות,‏ עד כי נאלצתי לעצור בשולי הדרך בטרם המשכנו במסענו הביתה,‏ מרחק של 700 קילומטר.‏

גרזון למד לאהוב את בית־אל.‏ לאחר ששירת שם כמעט שש שנים,‏ נשא לאשה את היידי בֶּסֶר והם שירתו יחד בבית־אל שנתיים נוספות.‏ אז הרתה היידי,‏ והם נאלצו לעזוב.‏ בתם,‏ סינתיה,‏ כיום בת שש,‏ מתלווה אליהם לפעילויות הקשורות למלכות.‏

זמן קצר לאחר שביקרנו את גרזון בבית־אל,‏ גילסן,‏ שזה לא כבר השלים את שנת־הלימודים הראשונה שלו במינהל עסקים,‏ הביע גם הוא רצון לשרת שם.‏ הוא תכנן לסיים את לימודיו בתחום מינהל עסקים אחרי שירות של שנה בבית־אל.‏ אך תוכניותיו השתנו,‏ והוא נשאר בבית־אל.‏ בשנת 1988,‏ נשא לאשה את ויויאן גונסלוויס,‏ ששירתה כחלוצה,‏ כשם שמכונים המבשרים בשירות מלא.‏ מאז,‏ הם משרתים יחד בבית־אל.‏

אושרנו נמשך כאשר השלישית בין ילדינו,‏ טליטה,‏ בחרה להצטרף לשירות החלוצי בשנת 1986,‏ לאחר שסיימה קורס שרטוט.‏ כעבור שלוש שנים,‏ הוזמנה גם היא לשרת בבית־אל.‏ בשנת 1991,‏ נישאה לחוזה קוסי,‏ ששירת בבית־אל עשר שנים.‏ הם ממשיכים לשרת שם כזוג נשוי.‏

אשתי ואני התרגשנו שוב כאשר טרסיו,‏ הילד הבא בתור,‏ חזר על אותו פזמון ששמענו שלוש פעמים קודם לכן,‏ ”‏אבא,‏ אני רוצה לעבוד בבית־אל”‏.‏ בקשתו נתקבלה,‏ ובשנת 1991,‏ החל גם הוא לשרת בבית־אל,‏ עד לשנת 1995.‏ אנו מאושרים שהוא ניצל כך את מרץ הנעורים שלו במשך יותר מ־3 שנים,‏ לקידום ענייניה של מלכות יהוה.‏

בת־הזקונים שלנו,‏ ז׳ניסי,‏ החליטה לשרת את יהוה ונטבלה בגיל 13.‏ במהלך לימודיה,‏ היא שירתה במשך שנה כחלוצה־עוזרת.‏ אזי,‏ ב־1 בספטמבר 1993,‏ החלה לשרת כחלוצה רגילה בקהילה המקומית בעיר גספר.‏

סוד ההצלחה

מהו סוד השמירה על משפחה מאוחדת בעבודת יהוה?‏ אינני סבור שקיימת נוסחת פלא.‏ יהוה סיפק בדברו עצות עבור הורים משיחיים,‏ לכן הוא ראוי לכל השבח על התוצאות הטובות שקצרנו.‏ פשוט השתדלנו לפעול על־פי הדרכותיו (‏משלי כ״ב:‏6‏)‏.‏ כל ילדינו ירשו ממני את הרגשנות הלטינית,‏ ומאמם את הגישה המעשית הגרמנית.‏ אך הדבר החשוב מכל שקיבלו מאיתנו היה המורשת הרוחנית.‏

החיים בבית התמקדו בענייני המלכות.‏ לא היתה זו משימה קלה להקפיד שעניינים אלה יהיו תמיד במקום הראשון.‏ למשל,‏ התקשינו להתמיד בשיעור משפחתי קבוע,‏ אך מעולם לא ויתרנו.‏ כבר מינקותם,‏ הבאנו את כל הילדים לאסיפות הקהילה ולכינוסים.‏ רק מחלה או מקרה־חירום אחר כלשהו מנעו מאיתנו לנכוח בהם.‏ זאת ועוד,‏ הילדים הצטרפו אלינו בגיל צעיר לשירות המשיחי.‏

כאשר הילדים היו בני עשר בערך,‏ הם החלו לתת שיחות בבית־הספר לשירות התיאוקרטי.‏ עזרנו להם להכין את השיחות הראשונות שלהם,‏ ועודדנו אותם לא לכתוב את כל השיחה אלא להשתמש בראשי־פרקים.‏ לאחר מכן,‏ כל ילד הכין בעצמו את השיחה שלו.‏ כמו־כן,‏ כשהיו בני 10 עד 12 בערך,‏ כל אחד מהם החל להשתתף בשירות־השדה.‏ הם לא הכירו דרך חיים אחרת.‏

קלרה אשתי מילאה תפקיד חשוב בגידול הילדים.‏ מדי לילה,‏ כשהיו קטנים מאוד — התקופה שהילד סופג כספוג את כל מה שהוא לומד — קלרה הקריאה להם סיפור והתפללה עם כל אחד מהם.‏ היא ניצלה היטב את הספרים מגן־העדן האבוד לגן־העדן שיוחזר (‏לועזית)‏‏,‏ הקשב למורה הגדול,‏ וסיפורי המקרא שלי‏.‏a כאשר יצאו לאור אמצעי־עזר מטעם עדי־יהוה בצורת קלטות וקלטות וידיאו,‏ השתמשנו גם בהם.‏

הניסיון שלנו כהורים משיחיים נותן משנה תוקף לכך שילדים זקוקים לתשומת־לב יומיומית.‏ אהבה עזה,‏ התעניינות אישית ושפע של זמן נמנים עם צורכיהם הבסיסיים של הצעירים.‏ בעינינו,‏ לא היתה זו רק חובה המוטלת עלינו כהורים לספק צרכים אלה כמיטב יכולתנו,‏ אלא עשיית הדבר הסבה לנו הנאה מרובה.‏

אמת,‏ הורים הרואים בהתגשמות דברי תהלים קכ״ז:‏3–5 מפיקים סיפוק רב:‏ ”‏הנה נחלת יהוה בנים,‏ שכר פרי הבָּטֶן.‏ כחצים ביד גיבור,‏ כן בני הנעורים.‏ אשרי הגבר אשר מילא אשפתו מהם”‏.‏ שירות יהוה כמשפחה מאוחדת בהחלט הסב לנו שמחה רבה!‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

אנטוניו סנטולרי עם בני־משפחתו