ביטחוני ביהוה היה לי למשען

כפי שסופר מפי אַזֶ’‏נור דה פַּיישַאוּ

פאול,‏ בננו היחיד,‏ נפטר מדלקת הסימפונות בגיל 11 חודשים בלבד.‏ לאחר שלושה חודשים,‏ ב־15 באוגוסט 1945,‏ נפטרה אשתי היקרה מדלקת ריאות.‏ הייתי בן 28,‏ ומהלומות אלו הותירו אותי עצוב וכואב.‏ אך,‏ הביטחון ביהוה ובהבטחותיו היה לי למשען.‏ ברשותכם,‏ אספר כיצד רכשתי ביטחון זה.‏

מיום היוולדי בסלבדור שבמדינת בַּאִיָה,‏ ברזיל,‏ ב־5 בינואר 1917,‏ לימדה אותי אמי לעבוד את ה”‏קדושים”‏ של הכנסייה הקתולית.‏ היא אפילו העירה את אחיי ואותי מוקדם בבוקר,‏ כדי שנתפלל יחד.‏ עם זאת,‏ הוריי גם נכחו באסיפות הקאנדוֹמבְּלַיי,‏ טקסי וודו אפריקניים־ברזילייניים.‏ רחשתי כבוד לאמונות אלה,‏ אבל לא בטחתי בקדושים המדומים של הקתוליות וגם לא בקאנדומבליי.‏ מה שאִכזב אותי במיוחד היה הדעות הקדומות הגזעניות בדתות אלה.‏

לימים,‏ עזבו שני אחיי הגדולים את הבית וחיפשו עבודה.‏ לאחר מכן,‏ נטש אבי את המשפחה.‏ לכן,‏ בגיל תשע,‏ היה עלי למצוא עבודה כדי לעזור לאמי ולאחותי הצעירה.‏ כעבור 16 שנה בערך,‏ שיחותיי עם עמית לעבודה בבית־החרושת,‏ היו לנקודת מִפנה בחיי.‏

רכישת ביטחון ביהוה

פגשתי את פרננדו טֶלֶז ב־1942.‏ הוא נהג לומר שאסור לעבוד ”‏קדושים”‏ (‏קורינתים א׳.‏ י׳:‏14;‏ יוחנן א׳.‏ ה׳:‏21‏)‏.‏ בתחילה,‏ לא שמתי לב אליו.‏ אבל כנותו והתעניינותו באנשים,‏ בלי קשר לצבע עורם,‏ משכו את לבי,‏ והתחלתי להתפעל עמוקות מהידע המקראי שלו,‏ ובעיקר מהדברים שאמר על מלכות אלוהים וגן־עדן ארצי (‏ישעיהו ט׳:‏5,‏ 6;‏ דניאל ב׳:‏44;‏ ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏ הוא הבחין בהתעניינותי,‏ ונתן לי ספר מקרא וספרות מקראית.‏

כעבור שבועות אחדים,‏ נעניתי להזמנה לשיעור־מקרא קהילתי.‏ הקבוצה למדה את הספר דת (‏אנג׳)‏,‏ שיצא לאור מטעם Watch Tower Bible and Tract Society‏.‏ נהניתי מהשיעור והתחלתי לנכוח בכל אסיפות הקהילה של עדי־יהוה.‏ התרשמתי במיוחד מהעדר הדעות הקדומות ומהאופן שבו קיבלו את פניי ללא היסוס.‏ בערך באותה תקופה,‏ התחלתי לחזר אחרי לִינְדָאוּרָה.‏ שוחחתי איתה על מה שלמדתי,‏ והיא התחילה לבוא איתי לאסיפות.‏

דבר נוסף שהרשים אותי באסיפות היה הדגש שהושם בפעילות ההטפה (‏מתי כ״ד:‏14;‏ מעשי־השליחים כ׳:‏20‏)‏.‏ בעידודם של החלוצים,‏ כפי שנקראים המשרתים בשירות המלא,‏ התחלתי לשוחח בהזדמנויות עם הנוסעים ברכבת בנסיעה אל העבודה ובדרך חזרה.‏ כשמצאתי אדם מעוניין,‏ הייתי רושם את כתובתו ומבקר אצלו כדי לנסות לטפח את התעניינותו.‏

בינתיים,‏ הלך וגבר ביטחוני ביהוה ובארגון שבו הוא משתמש.‏ לכן,‏ לאחר שהקשבתי לנאום מקראי על הקדשה משיחית,‏ נטבלתי באוקיינוס האטלנטי ב־19 באפריל 1943.‏ עוד באותו יום,‏ השתתפתי לראשונה בפעילות הסדירה של שירות מבית־לבית.‏

לאחר שבועיים,‏ ב־5 במאי,‏ לינדאורה ואני התחתנו.‏ היא נטבלה באוגוסט 1943,‏ בכינוס הראשון שערכו עדי־יהוה בעיר סלבדור.‏ ספר־השנה של עדי־יהוה ל־1973 (‏אנג׳)‏ אמר על אותו כינוס:‏ ”‏הכמורה הצליחה להפסיק את הנאום הפומבי בסלבדור,‏ אך לא לפני שמנה גדושה של פרסום מצוין.‏.‏.‏ ניתנה שם”‏.‏ הראיות להדרכתו של יהוה לנוכח רדיפות קשות חיזקה את ביטחוני בו.‏

כפי שציינתי בפתח דבריי,‏ שנתיים בלבד לאחר שלינדאורה נטבלה — ושלושה חודשים לאחר מות בננו — נפטרה אשתי היקרה.‏ היא היתה רק בת 22.‏ אך ביטחוני ביהוה היה לי למשען בחודשים קשים אלה.‏

מחוזק מפעילות רוחנית

ב־1946,‏ שנה לאחר מותם של אשתי ובני,‏ התמניתי למשרת שיעורי־מקרא בקהילה היחידה שהיתה בסלבדור.‏ באותה שנה,‏ התחילו לערוך את בית־הספר לשירות התיאוקרטי בקהילות בברזיל,‏ ואני הייתי המדריך הראשון של בית־הספר במדינת בַּאִיָה.‏ באוקטובר 1946,‏ הכינוס התיאוקרטי ”‏הרנינו גויים”‏ התקיים בעיר סַאוּ פאולו.‏ מעסיקי מזה עשר שנים אמר שהוא זקוק לי ולחץ עלי לוותר על הכינוס.‏ אבל לאחר שהסברתי לו עד כמה חשוב לי לנכוח בכינוס,‏ הוא נתן לי שי נדיב ואיחל לי דרך צלחה.‏

הנאומים בכינוס בתיאטרון העירוני של סאו פאולו ניתנו בפורטוגזית — השפה המדוברת בברזיל — וכן באנגלית,‏ גרמנית,‏ הונגרית,‏ פולנית ורוסית.‏ בכינוס זה הכריזו שכתב־העת עורו!‏ מתחיל לצאת לאור בפורטוגזית.‏ הכינוס הותיר בי רושם כה עז — כ־700,‏1 איש נכחו בהרצאה הפומבית — עד כי מילאתי טופס בקשה להתחיל בחלוציות ב־1 בנובמבר 1946.‏

בימים ההם הרבינו להשתמש בפונוגרף בפעילות החלוצית שלנו.‏ נהגנו להשמיע לבעלי־הבתים את הנאום ”‏הגנה”‏.‏ לאחר הנאום היינו אומרים:‏ ”‏כדי להגן על עצמנו מפני אויב בלתי נראה,‏ עלינו לדבוק בידיד שגם הוא סמוי מן העין.‏ יהוה הוא ידידנו הגדול ביותר ועוצמתו רבה בהרבה משל אויבנו,‏ השטן.‏ לכן,‏ אנחנו צריכים להישאר קרובים ליהוה כדי להתגונן מפני האויב”‏.‏ למידע נוסף הצענו את הספרון הגנה.‏

שירתתי כחלוץ במשך פחות משנה,‏ ואז הוזמנתי לשרת כחלוץ מיוחד בקהילת קַרִיאוקה ברִיוֹ דה ז’‏נֵירו.‏ שם נתקלנו לפעמים בהתנגדות עזה.‏ שותפי,‏ איוון ברנר,‏ הותקף פיסית פעם אחת על־ידי אחד מבעלי־הבתים.‏ השכנים הזעיקו את המשטרה,‏ וכולנו נלקחנו לתחנת המשטרה.‏

במהלך החקירה,‏ האשים אותנו בעל־הבית הזועם בהפרת סדר.‏ מפקד המשטרה הורה לו לשתוק.‏ אז פנה אלינו מפקד המשטרה,‏ ובנועם אמר לנו שאנחנו חופשיים.‏ הוא לא שחרר את מאשימנו,‏ והאשים אותו בתקיפה.‏ מקרים כאלה חיזקו את ביטחוני ביהוה.‏

הרחבת חלקי בשירות המלא

ב־1 ביולי 1949,‏ שמחתי מאוד לקבל הזמנה לשרת בבית־אל,‏ כשם שמכוּנה המרכז העיקרי של עדי־יהוה במדינה.‏ בית־אל בברזיל שכן אז ברחוב ליסיניוֹ קארדוסו 330 ברִיוֹ דה ז’‏נֵירו.‏ באותם ימים,‏ משפחת בית־אל מנתה רק 17 חברים.‏ שירתתי תקופה מסוימת בקהילה המקומית אֶנזֶ’‏ניוֹ דה דֶנטרוּ,‏ ולאחר מכן נתמניתי למשגיח היושב־ראש בקהילה היחידה בבלפורד רוֹשוֹ,‏ עיר במרחק של קילומטרים אחדים מרִיוֹ דה ז’‏נֵירו.‏

סופי־השבוע היו עמוסים מאוד.‏ בשבתות הייתי נוסע ברכבת לבלפורד רושו,‏ אחר־הצהריים יוצא לשירות ובערב הולך לבית־הספר לשירות התיאוקרטי ואסיפת־השירות.‏ בלילה נהגתי ללון בבתי האחים,‏ ולמחרת בבוקר להשתתף בשירות־השדה.‏ לאחר מכן,‏ בשעות אחר־הצהריים,‏ נכחתי בהרצאה הפומבית המקראית ובשיעור המצפה וחזרתי לבית־אל בערך בשעה תשע וחצי בלילה.‏ כיום יש 18 קהילות בבלפורד רושו.‏

ב־1954,‏ לאחר שלוש שנים וחצי שקיימתי תוכנית זו,‏ הוחזרתי לרִיוֹ דה ז’‏נֵירו לשרת כמשגיח היושב־ראש בקהילת סַאוּ קריסטַוַאוּ.‏ שירתתי 10 שנים בקהילה זו.‏

עבודותיי בבית־אל

עבודתי הראשונה בבית־אל היתה לבנות מוסך חנייה עבור הרכב היחידי של החברה,‏ דודג’‏ מסחרית משנת 1949,‏ שכונתה ”‏שוקולד”‏ בגלל צבעה החום.‏ משהושלמה בניית המוסך,‏ נתבקשתי לעבור למטבח,‏ ושם עבדתי שלוש שנים.‏ אז הועברתי למחלקת דפוס פֶּרֶט,‏ ובה אני עובד כבר יותר מ־40 שנה.‏

רוב ציוד ההדפסה שלנו היה משומש.‏ למשל,‏ שנים רבות עבדנו במכבש דפוס ישן,‏ ושֵם החיבה שנתַנו לו היה שרה,‏ על שם אשת אברהם.‏ הוא עבד שנים בבית־הדפוס של המרכז הראשי של חברת המצפה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ בשנות ה־50’‏ הועבר באונייה לברזיל.‏ שם,‏ בדומה לאשת אברהם,‏ היה כבר זקן ועם זאת הניב פירות — כתבי־העת המצפה ועורו!‏

תמיד התפעלתי מהגידול במספר הפרסומים שהודפסו בציוד הדפוס בברזיל.‏ בשנת 1953 כולה,‏ הדפסנו 400,‏324 כתבי־עת,‏ אך היום נדפסים יותר משלושה מיליון עותקים מדי חודש!‏

בנייני בית־אל

היה מרגש לראות במשך השנים את ההתרחבות של מבני בית־אל בברזיל.‏ ב־1952 בנינו בית־דפוס דו־קומתי מאחורי בתי־המגורים של בית־אל ברִיוֹ דה ז’‏נֵירו.‏ ב־1968 הועבר בית־אל לבניין חדש בעיר סאוּ פאולו.‏ כשעברנו לשם,‏ הכל נראה גדול ומרוּוח יחסית למשפחת בית־אל שלנו בת 42 החברים.‏ חשבנו שבניין זה ישמש אותנו תמיד,‏ ככל שנגדל.‏ אך ב־1971 נבנו שני אגפים בני חמש קומות,‏ ובית־חרושת סמוך לבית־אל נקנה,‏ שופץ וחובר לקומפלקס.‏ בתוך כמה שנים,‏ הגידול המתמשך במספר מכריזי המלכות — ב־1975 עברנו את ה־000,‏100 — דרש יותר מקום.‏

לכן,‏ מכלול חדש של בניינים נבנה במרחק של כ־140 קילומטר מסאוּ פאולו,‏ ליד העיירה סַזַרִיוֹ לאנז׳ה.‏ ב־1980,‏ משפחת בית־אל,‏ שמנתה 170 חברים,‏ עברה לבניינים החדשים.‏ מאז,‏ פעילות המלכות גברה במידה מרשימה ביותר.‏ עתה יותר מ־000,‏410 איש משתתפים בקביעות בפעילות ההטפה בברזיל!‏ כדי לספק את צורכיהם הרוחניים של כל מכריזי המלכות הללו,‏ היה עלינו להמשיך לבנות בתי־דפוס לספרות מקראית ובתי־מגורים למתנדבי בית־אל.‏ היום יש כ־100,‏1 חברים במשפחת בית־אל!‏

זכויות יקרות מפז

אני מוקיר את השירות בבית־אל כזכות יקרה.‏ לפיכך,‏ אף שבשנים עברו שקלתי להתחתן שוב,‏ בחרתי להתמקד כל־כולי בזכויותיי בשירות בית־אל ובפעילות ההטפה.‏ כאן היה לי העונג לשרת לצד צעירים רבים מספור בבית־הדפוס ולהכשירם בעבודותיהם.‏ השתדלתי להתייחס אליהם כאילו היו בניי.‏ להיטותם ואי־אנוכיותם היו לי למקור עידוד רב עוצמה.‏

היתה לי גם הזכות ליהנות מחברת שותפיי הנפלאים לחדר במשך השנים.‏ אמת,‏ הבדלי אופי היוו לעתים אתגר.‏ אבל למדתי שלא לצפות לשלימות מאחרים.‏ התאמצתי להימנע מלהפוך זבוב לפיל או מלהפריז בערכי.‏ דבר נוסף שעזר לי להשלים עם משגים של אחרים הוא לצחוק על טעויותיי.‏

עוד זכות שנפלה בחלקי היתה לנכוח בכינוסים בינלאומיים גדולים בארצות־הברית.‏ אחד מהם היה הכינוס ”‏בשורת עולם”‏,‏ באיצטדיון ינקי,‏ ניו־יורק,‏ ב־1963,‏ וגם הכינוס הבינלאומי ”‏שלום עלי־אדמות”‏,‏ שנערך שם בשנת 1969.‏ המקום אינו רחוק מברוקלין,‏ ניו־יורק,‏ ולכן היה לי העונג לבקר במרכז העולמי של עדי־יהוה השוכן שם!‏

זכות נוספת שהיתה לי במשך עשר שנים היא לנהל — בתורנות קבועה בין כמה אחים — את תוכנית הבוקר הרוחנית של משפחת בית־אל.‏ על כל פנים,‏ הזכות הגדולה ביותר,‏ שתרמה רבות לאושרי ועודדה אותי מאוד,‏ היא הבאת בשורת המלכות אל ישרי־הלב,‏ כשם שעשה אדוננו,‏ ישוע המשיח.‏

בשנים האחרונות,‏ אני מתמודד עם מחלת פַּרקינסון.‏ הטיפול האוהב של האחים והאחיות במרפאת בית־אל הוא מקור לעזרה ולנחמה קבועות עבורי.‏ בביטחון מלא,‏ אני מתפלל שיהוה יתן לי את הכוח להמשיך לעשות כמיטב יכולתי בעבודתו האמיתית.‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

הסניף בברזיל — מקום מגוריי הנוכחי

‏[‏תמונות בעמוד 23]‏

עם אשתי,‏ שנפטרה ב־1945