סיפור חיים

ההתמדה מולידה שמחה

סיפורו של מריו רושַה דֶה סוֹזָה

‏”‏הסיכויים שמר רושַה ישרוד את הניתוח קלושים ביותר”‏.‏ למרות התחזית הקודרת הזו מפי הרופא,‏ חלפו מאז עשרים שנה בערך ועודני חי ומבשר בשירות המורחב.‏ מה עזר לי להתמיד בכל אותן שנים?‏

שנות ילדותי עברו עליי בחווה ליד סנטו אֵסְטֶבוֹ,‏ כפר במדינת באהִיה שבצפון־​מזרח ברזיל.‏ התחלתי לעזור לאבא בחווה כשהייתי בן שבע.‏ מדי יום אחרי הלימודים הוא הטיל עליי לעשות משהו,‏ ועם הזמן כשנסע לרגל עסקיו לסלבדור בירת המדינה,‏ הפקיד את החווה באחריותי.‏

לא היו לנו חשמל,‏ מים זורמים או את התנאים הנוחים שיש היום,‏ ובכל זאת היינו מאושרים.‏ הייתי מעיף עפיפונים או משחק במכוניות צעצוע שאני וחבריי גילפנו מעץ.‏ כמו כן,‏ ניגנתי בקלרנית בתהלוכות דתיות.‏ הייתי נער מקהלה בכנסייה המקומית ושם נתקלתי בספר ששמו היסטוריה קדושה (‏História Sagrada)‏, אשר עורר את סקרנותי במקרא.‏

בשנת 1932,‏ כשהייתי בן 20,‏ סבלה צפון־​מזרח ברזיל מבצורת קשה וממושכת.‏ ראשי הבקר שלנו מתו ולא היה לנו יבול.‏ לכן עברתי לסלבדור — שם מצאתי עבודה בתור נהג חשמלית.‏ מאוחר יותר שכרתי בית והבאתי את משפחתי לגור איתי.‏ אבי נפטר ב־​1944 והאחריות לטפל באימי,‏ בשמונה אחיותיי ובשלושת אחיי נפלה על כתפיי.‏

מנהג חשמלית למבשר

אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי לסלבדור היה לקנות ספר מקרא.‏ לאחר מספר שנים שנכחתי בכנסייה הבפטיסטית,‏ התיידדתי עם דוּרְבַל שגם היה נהג חשמלית.‏ שוחחנו ארוכות על המקרא.‏ יום אחד הביא לי דוּרְבַל את הספרון היכן המתים?‏a (‏לועזית)‏ למרות שהאמנתי בהישארות הנפש,‏ גברה עליי הסקרנות ובדקתי את הפסוקים המקראיים שהוזכרו בספרון.‏ להפתעתי הגמורה,‏ ראיתי במקרא שהנפש החוטאת תמות (‏יחזקאל י״ח:‏4‏)‏.‏

דוּרְבַל ראה שגיליתי עניין וביקש מאנטוניו אָנְדְרַדֶה,‏ עד־​יהוה המשרת בשירות מורחב,‏ לבקר בביתי.‏ לאחר ביקורו השלישי הזמין אותי אנטוניו להתלוות אליו כדי לחלוק עם אחרים את עיקרי האמונה המקראיים.‏ לאחר שדיבר בשני הבתים הראשונים,‏ אמר לי:‏ ”‏עכשיו תורך”‏.‏ מאוד חששתי,‏ אך לשמחתי הרבה משפחה אחת הקשיבה למסר בתשומת לב וקיבלה ממני את שני הספרים שהצעתי.‏ עד היום אני מרגיש את אותה השמחה כשאני פוגש מישהו המגלה עניין בָּאמת המקראית.‏

נטבלתי ב־19 באפריל 1943 באוקיינוס האטלנטי שבקרבת סלבדור.‏ באותו יום חל ערב הזיכרון למות המשיח.‏ לא היו אחים מנוסים רבים ולכן התבקשתי לתמוך בקבוצת עדים אשר התכנסה בביתו של אח אָנְדְרַדֶה,‏ באחד מהרחובות הצרים שחיברו בין סלבדור עילית לסלבדור תחתית.‏

תחילת ההתנגדות

בתקופת מלחמת העולם השנייה (‏1939–1945)‏ לא זכתה פעילותנו המשיחית לאהדה.‏ פקידי ממשל חשדו שאנו מרגלים אמריקנים,‏ מכיוון שרוב הפרסומים שלנו הגיעו מארצות־​הברית.‏ כתוצאה מכך,‏ הפכו המעצרים והחקירות לדבר שבשגרה.‏ כאשר אחד העדים לא חזר משירות השדה,‏ ידענו שהוא נעצר והלכנו לתחנת המשטרה לדאוג לשחרורו.‏

באוגוסט 1943 הגיע לסלבדור עד־​יהוה גרמני,‏ אדולף מֶסְמֶר,‏ כדי לעזור בארגון הכינוס הראשון שלנו.‏ לאחר שהרשויות אישרו לנו לערוך את הכינוס,‏ פירסמנו את נושא ההרצאה הפומבית ”‏חירות בעולם החדש”‏ בעיתונים המקומיים,‏ וכן הדבקנו מודעות על חלונות ראווה ועל צדי החשמליות.‏ ואולם,‏ ביום השני של הכינוס הודיעה לנו המשטרה שהרישיון שלנו בוטל.‏ הארכיבישוף של סלבדור לחץ על מפקד המשטרה להפסיק את הכינוס.‏ בחודש אפריל שלאחר מכן קיבלנו לבסוף אישור לשאת את ההרצאה הפומבית שפירסמנו.‏

מטרה ראויה

הוזמנתי לכינוס התיאוקרטי ”‏הרנינו גויים”‏ שנערך ב־​1946 בעיר סאו פאולו.‏ קברניטה של ספינת מטען בסלבדור הרשה לקבוצה שלנו להצטרף אליו להפלגה בתנאי שנישן על הסיפון.‏ כולנו סבלנו ממחלת ים בעקבות סערה שפקדה אותנו,‏ אבל לאחר ארבעה ימים בים הפתוח הגענו בשלום לריו דה ז’‏נֵירו.‏ עדים מקומיים אירחו אותנו בבתיהם למספר ימים כדי שננוח לפני שנמשיך במסע ברכבת.‏ כשהגענו לסאו פאולו קיבלו את פנינו מספר אחים שנשאו שלטים ועליהם המילים,‏ ”‏ברוכים הבאים עדי־יהוה”‏.‏

זמן קצר אחרי שחזרתי לסלבדור שוחחתי עם הארי בלאק,‏ שליח מארצות־​הברית,‏ אודות שאיפתי להיות חלוץ,‏ כינוי של עדי־​יהוה למבשר בשירות מורחב.‏ הארי הזכיר שיש לי אחריות משפחתית וייעץ לי להתאזר בסבלנות.‏ בסופו של דבר עד יוני 1952 היו אחיי ואחיותיי כבר עצמאיים מבחינה כלכלית והתמניתי לשרת כחלוץ בקהילה קטנה בעיר החוף אִילֵאוּס,‏ 210 ק״מ דרומית לסלבדור.‏

אנשים טובים באמצע הדרך

בשנה שלאחר מכן הועברתי לז׳יקיֶה,‏ עיר גדולה בפנים הארץ,‏ שלא היו בה עדים.‏ האדם הראשון שפגשתי היה הכומר המקומי.‏ הוא הסביר לי שהעיר היא השטח שלו ואסר עליי לבשר בה.‏ הוא גם הזהיר את צאן מרעיתו מפני ”‏נביא השקר”‏ שהגיע ושלח אנשים לכל העיר לרגל אחריי.‏ בכל זאת באותו היום חילקתי יותר מ־90 פריטי ספרות מקראית והתחלתי בארבע תוכניות ללימוד המקרא.‏ כעבור שנתיים היה בז׳יקיֶה אולם מלכות משלה ובו 36 עדים!‏ כיום יש בעיר שמונה קהילות ובערך 700 עדים.‏

במהלך החודשים הראשונים שלי בז׳יקיֶה גרתי בחדרון ששכרתי בפרוורי העיר.‏ יום אחד פגשתי את מיגל וַאז דֶה אוֹלִיברָה,‏ בעליו של ”‏מלון סוּדוֹאֶסְטֶה”‏ — אחד מבתי המלון היותר יוקרתיים בעיר הזו.‏ מיגל התחיל ללמוד את המקרא והתעקש שאעבור לגור במלון שלו.‏ לימים,‏ הפכו מיגל ואשתו לעדי־​יהוה.‏

זיכרון נעים נוסף מז׳יקיֶה קשור ללואיז קוֹטְרים,‏ מורֶה בתיכון אשר קיבל ממני שיעורי מקרא.‏ לואיז רצה לעזור לי לשפר את ידיעותיי בפורטוגזית ובמתמטיקה.‏ בקושי סיימתי בית־​ספר יסודי,‏ ולכן נעניתי להצעתו ברצון.‏ השיעורים השבועיים שנתן לי לואיז — לאחר שלימדתי אותו את המקרא — הכינו אותי לזכויות נוספות שקיבלתי כעבור זמן קצר מארגון יהוה.‏

קושי חדש

בשנת 1956 הוזמנתי למשרד הסניף שלנו,‏ שהיה ממוקם בזמנו בריו דה ז’‏נֵירו,‏ במטרה לקבל הכשרה כמשגיח נפה — כינוי של עדי־​יהוה למשגיח נודד.‏ הקורס,‏ בהשתתפות שמונה אחים נוספים,‏ ארך קצת יותר מחודש ימים.‏ לקראת סיום הקורס התמניתי לעבור לסאו פאולו,‏ מה שמעט הדאיג אותי.‏ שאלתי את עצמי:‏ ’‏מה אני,‏ אדם שחור,‏ הולך לעשות שם בין כל האיטלקים?‏ האם הם יקבלו אותי?‏’‏b

בקהילה הראשונה שביקרתי במחוז סַנטוֹ אַמַרוֹ התעודדתי מאוד כשראיתי שאולם המלכות מלא באחים לאמונה ובמעוניינים.‏ מה ששכנע אותי שדאגתי לשווא היה שכל 97 המבשרים באותה קהילה יצאו איתי לשירות באותו סופשבוע.‏ הרגשתי שהם באמת האחים שלי.‏ החמימות שהקרינו אחים ואחיות יקרים אלה היא שנסכה בי את האומץ להתמיד בשירות הנפתי.‏

חמורים,‏ סוסים ודובי נמלים

אחד הקשיים הגדולים ביותר של המשגיחים הנודדים באותם הימים היה המסעות הארוכים לקהילות ולקבוצות קטנות של עדים בשטחים כפריים.‏ באותם אזורים התחבורה הציבורית הייתה מסוכנת — או שלא הייתה כלל תחבורה ציבורית — והדרכים היו בעצם שבילי עפר צרים.‏

כמה נפות פתרו את הבעיה וקנו סוס או חמור לשימושו של משגיח הנפה.‏ וכך יצא שפעמים רבות בתחילת השבוע הנחתי את האוכף על הסוס או החמור,‏ קשרתי את מטלטליי ויצאתי לרכיבה של לפחות 12 שעות עד לקהילה הבאה.‏ בעיר סנטה פֶה דוֹ סוּל היה לאחים חמור בשם דוֹרָדוֹ (‏גולדי)‏ שהכיר את הדרך לקבוצות שבכפרים.‏ דוֹרָדוֹ היה עוצר ליד שערי החווה וממתין בסבלנות שאפתח אותם.‏ אחרי הביקור המשכנו אני ודוֹרָדוֹ את מסענו לקבוצה הבאה.‏

קושי נוסף בשירות הנפתי היה מחסור באמצעי תקשורת אמינים.‏ לדוגמא,‏ על מנת להגיע לקבוצת עדים קטנה שהתאספה בחווה במדינת מָטוֹ גְרוֹסוֹ,‏ הייתי צריך לחצות בסירה את נהר אָרגְוּאָיָה ולהמשיך ברכיבה של כ־25 קילומטרים ביער.‏ פעם אחת כתבתי לאותה קבוצה על ביקורי,‏ אבל הואיל ואף אחד לא חיכה לי בצדו השני של הנהר הבנתי שכנראה המכתב לא הגיע ליעדו.‏ היה זה בשעות אחר הצהריים המאוחרות ולכן ביקשתי מבעל מסבאה קטנה לשמור על המזוודות שלי.‏ מצויד בתיק מסמכים בלבד התחלתי לצעוד ברגל.‏

עד מהרה ירד הלילה.‏ צעדתי בחשיכה ומדי פעם מעדתי.‏ לפתע שמעתי קול נחרה של דוב נמלים.‏ לפי מה שסיפרו לי,‏ דוב נמלים מסוגל לעמוד על רגליו ולהנחית בזרועותיו החזקות מכת מוות.‏ לכן בכל פעם ששמעתי איזשהו רחש מבין השיחים התקדמתי בזהירות והחזקתי את התיק לפניי לשם הגנה.‏ אחרי צעידה של מספר שעות הגעתי לנחל קטן.‏ לצערי בשל החשיכה לא ראיתי שהייתה גדר תיל בצדו השני.‏ בניתור אחד הגעתי לצדו השני של הנחל,‏ אלא שנחתתי היישר על הגדר ונחתכתי!‏

סוף כל סוף הגעתי לחווה — שם התקבלתי בנביחות כלבים מחרישות אוזניים.‏ גנבי הכבשים נהגו לתקוף בלילה,‏ ולכן מייד כשנפתחה הדלת הצגתי את עצמי.‏ המראה שלי עורר בוודאי רחמים,‏ בגדיי היו קרועים ומוכתמים בדם,‏ אבל האחים שמחו לראות אותי.‏

למרות הקשיים היו אלה ימים מאושרים.‏ נהניתי ממסעותיי הארוכים על גבי סוסים או ברגל.‏ לפעמים נחתי בצִלם של העצים,‏ הקשבתי לשירת הציפורים והתבוננתי בשועלים שחצו את אותן הדרכים המיותמות.‏ מקור שמחה נוסף היה הידיעה שביקוריי באמת עזרו לאנשים.‏ רבים שלחו לי מכתבי תודה.‏ אחרים הודו לי פנים אל פנים כשנפגשנו בכינוסים.‏ זה היה פשוט נהדר לראות כיצד אנשים מתגברים על בעיות אישיות ומתקדמים מבחינה רוחנית!‏

עזר כנגדי,‏ סוף סוף

בשנים ששירתתי כמשגיח נודד הייתי רוב הזמן לבד והדבר לימד אותי להישען על יהוה כ”‏סלעי ומצודתי”‏ (‏תהלים י״ח:‏​3‏)‏.‏ בנוסף,‏ התאפשר לי בימי רווקותי להתמסר כל כולי לענייני המלכות.‏

והנה,‏ בשנת 1978 פגשתי את ז׳וליה טַקַאָשִי ששירתה כחלוצה.‏ היא ויתרה על משרתה כאחות בבית־​חולים גדול בסאו פאולו כדי לשרת היכן שהיה צורך רב יותר במבשרי מלכות.‏ זקני־​קהילה שהכירו אותה דיברו בשבחה על מעלותיה הרוחניות וכישוריה כחלוצה.‏ כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם,‏ היו שהופתעו שלאחר כל כך הרבה שנות רווקות החלטתי להינשא.‏ אחד מחבריי הטובים לא יכול היה להאמין והבטיח לתת לי שור במשקל 270 קילו אם באמת אתחתן.‏ הוא קיים את הבטחתו ובמסיבת החתונה שערכנו ב־1 ביולי 1978 נהנינו מבשר שור על האש.‏

מתמיד חרף בריאות לקויה

ז׳וליה הצטרפה אליי לשירות הנפתי ויחדיו ביקרנו קהילות בדרום ובדרום־​מזרח ברזיל במשך שמונה השנים הבאות.‏ באותה תקופה סבלתי מבעיות בלב.‏ התעלפתי פעמיים בעודי מבשר מבית לבית.‏ בהתחשב במגבלותיי נשלחנו לשרת כחלוצים מיוחדים בבּיריגְווי שבמדינת סאו פאולו.‏

בשלב זה הציעו העדים מבּיריגְווי להסיע אותי ברכב לעיר גוֹיאַנְיָה,‏ מרחק של כ־500 קילומטר,‏ כדי לקבל ייעוץ רפואי.‏ כשמצבי התייצב עברתי ניתוח להשתלת קוצב לב.‏ זה קרה לפני 20 שנה בערך.‏ עברתי שני ניתוחי לב נוספים,‏ אבל עודני עסוק בפעילות עשיית התלמידים.‏ בדומה לנשים משיחיות נאמנות רבות אחרות,‏ ז׳וליה מהווה תמיד מקור חיזוק ועידוד עבורי.‏

אומנם בעיות הבריאות מגבילות את פעילותי ולעתים מְרפות את ידיי,‏ אך אני עדיין משרת כחלוץ.‏ אני מזכיר לעצמי שיהוה מעולם לא הבטיח לנו שהחיים בסדר הזמני הזה יהיו גן של שושנים.‏ אם נדרש מהשליח פאולוס ומנאמנים קדומים אחרים להתמיד ולהחזיק מעמד,‏ איך אפשר לצפות שהיום זה יהיה אחרת?‏ (‏מעשי השליחים י״ד:‏22‏)‏.‏

לאחרונה נתקלתי בספר המקרא הראשון שקניתי בשנות ה־30 של המאה הקודמת.‏ בכריכה הפנימית רשמתי את המספר 350 — מספר מבשרי המלכות שהיו בברזיל כאשר התחלתי לנכוח באסיפות ב־​1943.‏ לא יאומן שיש כיום בברזיל יותר מ־​000,‏600 עדים.‏ איזו זכות לדעת שתרמתי במקצת לצמיחה זו!‏ ללא ספק,‏ יהוה גמל לי על התמדתי.‏ אני מצרף קולי למחבר התהלים שאמר:‏ ”‏הגדיל יהוה לעשות עימנו,‏ היינו שמחים”‏ (‏תהלים קכ״ו:‏3‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 9]‏

עדים מפרסמים את ההרצאה הפומבית בכינוס הראשון שנערך בסלבדור,‏ 1943

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

עדים המגיעים לכינוס ”‏הרנינו גויים”‏ שנערך בסאו פאולו,‏ 1946

‏[‏תמונות בעמודים 10,‏ 11]‏

בשירות הנפתי בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

עם אשתי,‏ ז׳וליה