סיפור חיים

היענות להזמנות יהוה מניבה גמול

סיפורה של מריה דוֹ סאוּ זַנארדי

‏”‏יהוה יודע מה הוא עושה.‏ אם הוא שלח לך את ההזמנה,‏ עליך להיענות לה בענווה”‏.‏ דברים אלה שאמר לי אבי לפני כ־45 שנה,‏ עזרו לי להיענות להזמנה הראשונה שקיבלתי מארגון יהוה — להתחיל בשירות מלא.‏ עד היום אני מעריכה מאוד את עצתו של אבי,‏ משום שכאשר נעניתי להזמנות כאלה,‏ זכיתי לגמול רב.‏

בשנת 1928 נרשם אבא כמנוי על חוברת המצפה והתחיל להתעניין במקרא.‏ הואיל והוא גר אז במרכז פורטוגל,‏ הקשר היחיד שלו עם הקהילה היה באמצעות הפרסומים שנשלחו אליו בדואר ומקרא שהיה שייך לאביו.‏ ב־1949,‏ כאשר הייתי בת 13,‏ היגרה משפחתנו לברזיל,‏ ארץ הולדתה של אמא,‏ והשתקעה במבואות ריו דה ז’‏נֵירו.‏

שכנינו החדשים הזמינו אותנו לכנסייה שלהם,‏ והלכנו לשם כמה פעמים.‏ אבא אהב לבחון אותם ולשאול שאלות על אש גיהינום,‏ הנפש ועתיד כדור־הארץ — אבל לא היו תשובות בפיהם.‏ ”‏אם כן,‏ פשוט נצטרך להמתין לתלמידי המקרא האמיתיים”‏,‏ נהג אבא לומר.‏

יום אחד,‏ הגיע איש עיוור לביתנו והציע את חוברות המצפה ועורו!‏ אבא הציג לו את אותן השאלות,‏ והאיש נתן תשובות המבוססות על המקרא.‏ בחלוף שבוע,‏ שוב ביקרו אצלנו עדי־יהוה,‏ והפעם הייתה זו אשה.‏ היא השיבה על כמה משאלותיו הנוספות של אבי,‏ אך אמרה בנימוס שעליה לעזוב כדי ללכת לשירות השדה,‏ ובעזרת הכתוב במתי י״ג:‏38 הסבירה שפעילות זו צריכה להתבצע ברחבי העולם.‏ אבא שאל:‏ ”‏האם גם אני יכול לבוא?‏”‏ ”‏בטח”‏,‏ היא השיבה.‏ כל כך שמחנו למצוא שוב את האמת המקראית!‏ אבא נטבל בכינוס הקרוב,‏ ואני נטבלתי זמן קצר לאחר מכן,‏ בנובמבר 1955.‏

היענות להזמנה הראשונה

כעבור שנה וחצי,‏ קיבלתי מעטפה גדולה וחומה ממשרד הסניף של עדי־יהוה בריו דה ז׳נירו.‏ היתה בה הזמנה עבורי להתחיל לשרת כמבשרת במלוא זמני.‏ המצב הבריאותי של אמא לא היה כל כך טוב,‏ ולכן ביקשתי את עצתו של אבי.‏ ”‏יהוה יודע מה הוא עושה”‏,‏ השיב בהחלטיות.‏ ”‏אם הוא שלח לך את ההזמנה,‏ עליך להיענות לה בענווה”‏.‏ דבריו עודדו אותי,‏ ומילאתי את טופס הבקשה.‏ התחלתי בשירות מלא ב־1 ביולי 1957 ושטח ההטפה הראשון שלי היה טְרֶס רִיאוֹס,‏ עיירה במדינת ריו דה ז׳נירו.‏

בהתחלה,‏ תושבי טרס ריאוס סירבו להקשיב למסר שבפינו מכיוון שלא השתמשנו בגִרסה קתולית של המקרא.‏ אך אדם שהתחלנו ללמד אותו את המקרא,‏ ז׳ראלדוּ רמאליוּ,‏ שהיה קתולי אדוק,‏ בא לעזרתנו.‏ הוא השיג לנו מקרא הנושא את חתימתו של הכומר המקומי.‏ מאז ואילך,‏ בכל פעם שהיו למישהו טענות כלשהן,‏ הראיתי את חתימת הכומר,‏ ולא נשאלו יותר שאלות.‏ ז׳ראלדו נטבל מאוחר יותר.‏

שמחתי מאוד שב־1959 התקיים כינוס נפתי ממש במרכז טרס ריאוס.‏ קצין המשטרה,‏ שלמד את המקרא באותה עת,‏ אפילו ארגן שייתלו כרזות בעיר כדי להודיע על התוכנית.‏ אחרי שלוש שנים בטרס ריאוס,‏ הוזמנתי לעבור לשטח חדש באִיטוּ,‏ כ־110 קילומטר מערבית לעיר סאו פאולו.‏

ספרים אדומים,‏ כחולים וצהובים

אחרי חיפוש קצר,‏ שותפתי לחלוציות ואני מצאנו מקום מגורים נוח במרכז העיר בביתה של מריה,‏ אלמנה טובת־לב.‏ מריה נהגה בנו כאילו היינו בנותיה.‏ עם זאת,‏ לא חלף זמן רב והבישוף הקתולי של אִיטוּ ביקר בביתה ואמר לה לגרש אותנו.‏ אך מריה לא ויתרה:‏ ”‏כשבעלי נפטר,‏ לא עשית דבר כדי לנחם אותי.‏ ואלה,‏ עדי־יהוה,‏ עוזרים לי למרות שאינני שייכת לדתם”‏.‏

בערך באותם ימים,‏ אשה אחת הודיעה לנו שהכמרים הקתולים של אִיטוּ אסרו על צאן מרעיתם לקבל את ”‏הספר האדום על השטן”‏.‏ הם התכוונו לספר ‏”‏יהי האל נאמן”‏ [‏לועזית]‏,‏ הפרסום המקראי שהצענו לציבור במהלך אותו שבוע.‏ הואיל והכמרים ”‏החרימו”‏ את הספר האדום,‏ הכנו דברי פתיחה כדי להציע את הספר הכחול (‏‏”‏שמים חדשים וארץ חדשה”‏,‏ [‏לועזית]‏)‏.‏ לאחר מכן,‏ כאשר הכמורה שמעה על השינוי,‏ עברנו לספר הצהוב (‏מה עשתה הדת למען האנושות?‏ [‏לועזית]‏)‏,‏ וכן הלאה.‏ כמה טוב שהיה לנו מגוון ספרים עם כריכות בצבעים שונים!‏

אחרי כשנה באִיטוּ,‏ קיבלתי מברק ובו הזמנה לעבוד באופן זמני בבית־אל,‏ משרד הסניף של עדי־יהוה בריו דה ז׳נירו,‏ כדי לעזור בהכנות לכינוס הארצי.‏ נעניתי בשמחה.‏

זכויות ואתגרים נוספים

לא חסרה עבודה בבית־אל,‏ ושמחתי לעזור בכל מה שיכולתי.‏ הפקתי כל כך הרבה תועלת כשנכחתי כל בוקר בדיון בפסוק היומי ובשיעור המצפה המשפחתי בערבי שני!‏ תפילותיו העמוקות של אוֹטוֹ אסטלמן ושל חברים ותיקים אחרים במשפחת בית־אל הטביעו בי את חותמם.‏

אחרי הכינוס הארצי,‏ ארזתי את חפציי כדי לחזור לאִיטוּ.‏ אך להפתעתי,‏ משרת הסניף,‏ גרנט מילר,‏ הושיט לי מכתב הזמנה לשרת כחברה קבועה במשפחת בית־אל.‏ שותפתי לחדר היתה אחות הוֹזָה יַזֶדזיאן,‏ והיא עדיין משרתת בבית־אל בברזיל.‏ באותם ימים משפחת בית־אל היתה קטנה — מנינו רק 28 איש — ושררה בינינו ידידות טובה.‏

ב־1964,‏ ז׳וּאַן זְנארדי,‏ צעיר בשירות מלא,‏ הגיע לבית־אל כדי לקבל הכשרה.‏ באותה עת הוא היה משרת נפה,‏ או משגיח נודד,‏ לא רחוק מהסניף.‏ נפגשנו לפעמים כשהוא בא לבית־אל למסור את הדו״ח שלו.‏ משרת הסניף אישר לז׳וּאַן לנכוח בשיעור המשפחתי בערבי שני,‏ וכך התראינו לעתים תכופות יותר.‏ ז׳וּאַן ואני התחתנו באוגוסט 1965 ונעניתי ברצון להזמנה להצטרף לבעלי בשירות הנפתי.‏

באותם ימים,‏ השירות הנפתי בפנים הארץ היה הרפתקה.‏ לעולם לא אשכח את ביקורינו אצל קבוצת המבשרים בעיירה אַרָיין שבמדינת מִינַס זֶ’‏רַיְס.‏ היה עלינו לנסוע ברכבת ואז לעשות את שאר הדרך ברגל — כשאנו סוחבים מזוודות,‏ מכונת כתיבה,‏ מקרן שקופיות,‏ תיקי שירות וספרות.‏ כל כך שמחנו למצוא את לוּריבָל שאנטל,‏ אח מבוגר שתמיד המתין בתחנה כדי לעזור לנו לשאת את המטען.‏

האסיפות באַרָיין נערכו בבית שכור וחדר השינה הקטן שלנו היה מאחור.‏ בצד אחד של החדר היתה אח שהבערנו בה עצים.‏ השתמשנו בה לבישול וגם כדי לחמם מים שהאחים הביאו בדליים.‏ בור שנחפר באדמה באמצע מטע במבוק לא רחוק משם שימש כשירותים.‏ כל הלילה דלקה מנורת גז כדי להרחיק פשפשים מסוג טריאטומה אשר מעבירים את מחלת הצ׳אגאס,‏ ולכן בבוקר הנחיריים שלנו תמיד היו מפויחות בגלל העשן.‏ זו היתה חוויה די מעניינת!‏

כאשר שירתנו במדינת פַּרַנָה,‏ שוב הגיעה לידינו אחת מהמעטפות החומות והגדולות ממשרד הסניף.‏ עוד הזמנה מארגון יהוה — והפעם לשרת בפורטוגל!‏ במכתב נאמר שמוטב שנשקול את העיקרון בלוקס י״ד:‏28 ונחשב את ההוצאות בטרם נצא למשימה,‏ זאת משום שהוטל חרם על פעילותנו בארץ זו והממשלה בפורטוגל כבר עצרה אחים רבים.‏

האם נעבור לארץ שבה נירדף כך?‏ ”‏אם אחינו הפורטוגלים מסוגלים לחיות שם ולשרת את יהוה בנאמנות,‏ מדוע שלא נוכל אנחנו?‏”‏ אמר ז׳וּאַן.‏ נזכרתי במילים המעודדות של אבי והסכמתי:‏ ”‏אם יהוה שלח לנו את ההזמנה,‏ עלינו להיענות לה ולבטוח בו”‏.‏ לא חלף זמן רב,‏ והגענו לבית־אל בסאו פאולו.‏ שם קיבלנו הוראות נוספות וסידרנו את כל המסמכים הדרושים למסע.‏

ז’‏וּאַן מריה ומריה ז׳וּאַן

האונייה שלנו,‏ אֶוּזֵ’‏ניוּ.‏ ק.‏,‏ יצאה מנמל סנטוס שבמדינת סאו פאולו ב־6 בספטמבר 1969.‏ אחרי תשעה ימים בים,‏ הגענו לפורטוגל.‏ בהתחלה בישרנו מספר חודשים עם אחים מנוסים ברחובות הצרים של הרובעים אלפאמה ומוראריה בעיר העתיקה של ליסבון.‏ הם לימדו אותנו להיות עירניים כדי שהמשטרה לא תתפוס אותנו בקלות.‏

אסיפות הקהילה התקיימו בבתי העדים.‏ כאשר שמנו לב שהשכנים מתחילים לחשוד,‏ מייד העברנו את האסיפות למקום אחר כדי שלא יפשטו על הבית או יעצרו את האחים.‏ הפיקניקים,‏ כפי שכינינו את הכינוסים שלנו,‏ נערכו במוֹנסָנטוּ פארק שבמבואות ליסבון,‏ ובקוסט דה קפריק,‏ איזור מיוער על החוף.‏ לבושנו באירועים אלה היה פשוט,‏ וקבוצה של סדרנים דרוכים שמרו במקומות אסטרטגיים.‏ אם מישהו חשוד התקרב,‏ היה לנו מספיק זמן לאלתר איזשהו משחק,‏ לארגן פיקניק או לפצוח בשיר עם.‏

כדי להקשות על המשטרה החשאית לזהותנו,‏ לא השתמשנו בשמותינו האמיתיים.‏ האחים זיהו אותנו בתור ז׳וּאַן מריה ומריה ז׳וּאַן.‏ שמותינו לא הופיעו בתכתובת או במסמכים כלשהם.‏ במקום זאת היו לנו מספרים קבועים.‏ התאמצתי מאוד לא לזכור בעל־פה את כתובות האחים,‏ כדי שאם המשטרה תעצור אותי,‏ לא אוכל להסגיר אותם.‏

למרות ההגבלות,‏ ז׳וּאַן ואני היינו נחושים לנצל כל הזדמנות לתת עדות,‏ מפני שידענו שבכל רגע חירותנו עלולה להילקח מאיתנו.‏ למדנו להישען על אבינו שבשמים,‏ יהוה.‏ כמגיננו,‏ הוא השתמש במלאכיו עד שהרגשנו כאילו אנו ’‏רואים את מי שאיננו נראה’‏ (‏עברים י״א:‏27‏)‏.‏

פעם,‏ כאשר בישרנו מבית לבית בפוֹרטוֹ,‏ פגשנו אדם שהתעקש שניכנס לביתו.‏ האחות שיצאתי עימה לשירות הסכימה ללא היסוס,‏ ולא היתה לי ברירה אלא להיכנס איתה.‏ אך פחד התגנב ללבי כשהבחנתי במסדרון בתמונה של מישהו במדי צבא.‏ מה עושים עכשיו?‏ המארח ביקש מאיתנו לשבת ואז שאל אותי:‏ ”‏אם היו קוראים לבנך לשרת בצבא,‏ היית מרשה לו?‏”‏ היה זה מצב רגיש.‏ אחרי שהתפללתי חרישית השבתי ברוגע:‏ ”‏אין לי ילדים,‏ ואני בטוחה שאילו הייתי שואלת אותך שאלה היפותיטית כזו,‏ תשובתך היתה זהה”‏.‏ הוא שתק.‏ לכן המשכתי:‏ ”‏אבל אם תשאל אותי איך זה לאבד אח או אב,‏ אוכל להשיב,‏ מפני שגם אחי וגם אבי אינם בין החיים”‏.‏ עיניי נתמלאו דמעות בשעה שדיברתי,‏ ושמתי לב שגם הוא על סף בכי.‏ הוא הסביר שאשתו מתה לא מזמן והקשיב היטב כשהסברתי לו את תקוות תחיית המתים.‏ לאחר מכן נפרדנו לשלום ועזבנו את ביתו בנימוס ובביטחה,‏ כשאנו משאירות את העניין בידי יהוה.‏

חרף החרם,‏ אנשים ישרי־לב זכו לעזרה לרכוש ידע מדויק על האמת.‏ בפורטו,‏ התחיל בעלי לנהל שיעורי מקרא עם הוֹראציוּ,‏ איש עסקים שהתקדם מהר בלימודיו.‏ כעבור זמן מה,‏ גם בנו אמיליוּ,‏ רופא מעולה,‏ נקט עמדה לצד יהוה ונטבל.‏ אכן,‏ אין דבר היכול לעמוד בדרכה של רוח קודשו של יהוה.‏

‏”‏אי אפשר לדעת מה ירשה יהוה”‏

ב־1973,‏ ז׳וּאַן ואני הוזמנו לנכוח בכינוס הבינלאומי ”‏ניצחון אלוהי”‏ בבריסל,‏ בלגיה.‏ אלפי אחים בלגים וספרדים נכחו,‏ והגיעו גם נציגים ממוזמביק,‏ אנגולה,‏ איי כף וֵרדה,‏ מַדֵירָה ומהאיים האֲזוֹריים.‏ אח נור,‏ מהמשרדים הראשיים שבניו־יורק,‏ קרא למאזינים בדברי הסיום:‏ ”‏המשיכו לשרת את יהוה בנאמנות.‏ אי אפשר לדעת מה ירשה יהוה.‏ מי יודע,‏ אולי הכינוס הבינלאומי הבא שלכם יהיה בפורטוגל!‏”‏

שנה לאחר מכן,‏ פעילות ההטפה זכתה להכרה חוקית בפורטוגל.‏ וכפי שאמר אח נור,‏ ב־1978 ערכנו את הכינוס הבינלאומי הראשון בליסבון.‏ איזו זכות היתה לנו לצעוד בחוצות ליסבון,‏ לתת עדות באמצעות כרזות וחוברות ולחלק הזמנות להרצאה הפומבית!‏ היינו כחולמים.‏

אהבנו את אחינו הפורטוגלים,‏ אשר רבים מהם היו במאסר והוכו מכיוון ששמרו על ניטרליות משיחית.‏ מאוד רצינו להמשיך לשרת בפורטוגל,‏ אבל זה לא הסתדר.‏ ב־1982,‏ אובחנו אצל ז׳וּאַן בעיות רציניות בלב,‏ ומשרד הסניף הציע שנחזור לברזיל.‏

תקופה קשה

האחים בסניף בברזיל תמכו בנו מאוד ושלחו אותנו לשרת בקהילת קירירים בעיר טַאוּבַּטֶה שבמדינת סאו פאולו.‏ בריאותו של ז׳וּאַן הידרדרה במהירות והוא כבר לא היה מסוגל לצאת מהבית.‏ אנשים מעוניינים באו לביתנו ללמוד את המקרא,‏ ומדי יום נערכו אצלנו פגישות לשירות השדה בנוסף לשיעור־הספר השבועי.‏ תוכניות אלה עזרו לנו לשמור על מצב רוחני טוב.‏

ז׳וּאַן המשיך לעשות כל שביכולתו בשירות יהוה עד שנפטר ב־1 באוקטובר 1985.‏ הייתי עצובה ומדוכדכת,‏ אך נחושה בדעתי להתמיד בשירותי.‏ מהלומה נוספת ניחתה עלי באפריל 1986 כאשר גנבים פרצו אל ביתי וגנבו כמעט את הכול.‏ בפעם הראשונה בחיי חשתי בודדה ומפוחדת.‏ זוג אחד גילו כלפיי אהבה והזמינו אותי לגור עימם לזמן מה.‏ הייתי אסירת תודה על כך.‏

מותו של ז׳וּאַן והפריצה השפיעו גם על שירותי ליהוה.‏ לא היה לי אותו הביטחון בשירות.‏ לאחר שכתבתי למשרד הסניף ותיארתי את הבעיה,‏ קיבלתי הזמנה לשהות לזמן מה בבית־אל כדי שאוכל להתאזן מבחינה רגשית.‏ עד כמה התחזקתי באותה תקופה!‏

מייד כאשר חל שיפור במצבי,‏ הסכמתי לשרת בעיירה אַפִּיאַה במדינת סאו פאולו.‏ הייתי די עסוקה בפעילות ההטפה,‏ אך לעתים נפלה רוחי.‏ כשזה קרה,‏ נהגתי להתקשר לאחים מקהילת קירירים,‏ ואז משפחה אחת באה להתארח אצלי למשך מספר ימים.‏ ביקורים אלה היו מאוד מעודדים!‏ במהלך שנתי הראשונה באַפִּיאַה,‏ 38 אחים ואחיות עשו את הדרך הארוכה כדי לבקרני.‏

ב־1992,‏ שש שנים לאחר שנפטר ז׳וּאַן,‏ קיבלתי הזמנה נוספת מארגונו של יהוה.‏ הפעם נתבקשתי לעבור לפְרַנקַה במדינת סאו פאולו,‏ ואני עדיין משרתת שם כמבשרת במלוא זמני.‏ השטח כאן מאוד פורה.‏ ב־1994 התחלתי לנהל שיעורי מקרא עם ראש העיר.‏ באותה עת הוא רץ למשרה בקונגרס ברזיל,‏ אך למרות לוח הזמנים העמוס שלו,‏ למדנו כל יום שני אחר הצהריים.‏ כדי שלא יפריעו לנו,‏ הוא נהג לנתק את הטלפון שלו.‏ כמה שמחתי לראות כיצד הוא פרש בהדרגה מהזירה הפוליטית,‏ ושיקם את נישואיו בעזרת האמת!‏ הוא ואשתו נטבלו ב־1998.‏

במבט לאחור,‏ אוכל לומר שזכיתי לשפע של ברכות וזכויות בשירות המלא.‏ כאשר נעניתי להזמנות שהושיט לי יהוה באמצעות ארגונו,‏ התברכתי בגמול רב.‏ ואם אקבל הזמנות נוספות כלשהן בעתיד,‏ עודי נחושה כתמיד להיענות להן.‏

‏[‏תמונות בעמוד 25]‏

ב־1957,‏ כשהתחלתי בשירות המלא,‏ וכיום

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם משפחת בית־אל בברזיל ב־1963

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

החתונה שלנו באוגוסט 1965

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

כינוס בפורטוגל בתקופה שהפעילות היתה תחת חרם

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

הטפה ברחובות ליסבון במהלך הכינוס הבינלאומי ”‏האמונה המנצחת”‏ ב־1978