מעוני מחפיר לעושר עצום

מפי מנואל דה ז׳זוּס אלמֵידה

נולדתי באוקטובר 1916,‏ הצעיר מבין 17 ילדים.‏ תשעה מאחיי ואחיותיי מתו ממחלות ומתת־תזונה,‏ ומעולם לא היכרתי אותם.‏ אני והשבעה שנותרו גרנו עם ההורים בכפר קטן ליד פורטו שבפורטוגל.‏

ביתנו היה צנוע — סלון קטן וחדר שינה אחד.‏ את מי השתייה שאבנו מבאר שהיתה מרוחקת כחצי קילומטר מן הבית,‏ והמטבח היה פרימיטיבי.‏

מייד כשהיו כשירים לעבודה,‏ החלו אחיי לעבוד בשדות התירס.‏ בכסף שהרוויחו קנינו קצת אוכל למשפחה.‏ בעזרתם הייתי הילד היחיד במשפחה שלמד קצת בבית־הספר.‏ למרות הקשיים,‏ היינו נאמנים מאוד לכנסייה הקתולית בתקווה שזה יעזור לנו בחיים.‏

בחודשי מאי קיימה הכנסייה את מנהג הנובֵנָה.‏ במשך תשעה ימים רצופים הלכנו אל הכנסייה השכם בבוקר כשעוד היה חשוך,‏ ונשאנו תפילות,‏ מתוך אמונה שהן יביאו עלינו את ברכת אלוהים.‏ האמנו גם שהכומר הוא אדם קדוש ונציג אלוהים.‏ אך עם הזמן שינינו את דעתנו.‏

חיפוש אחר דבר טוב יותר

כשלא שילמנו את מס הכנסייה,‏ לא התחשב הכומר במצבנו הכלכלי הדחוק.‏ זה תסכל אותנו,‏ והכנסייה החלה להצטייר בעיניי באור אחר לגמרי.‏ בגיל 18 החלטתי לעזוב את הבית ולחפש דבר טוב יותר מעבודה בשדות וסכסוכים עם הכנסייה.‏ ב־1936 הגעתי לליסבון,‏ עיר הבירה של פורטוגל.‏

שם היכרתי את אדמניה.‏ חשתי אומנם מרומה מצד הכנסייה,‏ ובכל זאת נהגנו על־פי המסורת והתחתנו בכנסייה הקתולית.‏ ב־1939 פרצה מלחמת העולם השנייה,‏ ופורטוגל לחמה לצד בעלות הברית.‏ במרוצת המלחמה הייתי אחראי על 18 מחסנים,‏ ושלחנו מדי יום עד 125 משאיות עמוסות בציוד מלחמתי.‏

זוועות המלחמה ומעורבותה הרבה של הכנסייה הקתולית הטביעו בי חותם בל יימחה.‏ שאלתי את עצמי,‏ ’‏האם אלוהים באמת דואג לבני אדם?‏ איך צריך לעבוד אותו?‏’‏ שנים אחר כך,‏ ב־1954,‏ שוחח עימי עד־יהוה מבוגר ונעים הליכות על השאלות שהיו לי.‏ שיחה זו שינתה את חיי מקצה לקצה.‏

נרגש מן התקווה המקראית

אדם אדיב זה,‏ ג׳ושוע שמו,‏ הסביר לי שמלכות אלוהים היא הפתרון הבלעדי לבעיות העולם,‏ וששלום וביטחון יושגו אך ורק באמצעות שלטונה (‏מתי ו׳:‏9,‏ 10;‏ כ״ד:‏14‏)‏.‏ דבריו שימחו אותי,‏ אבל לא היה לי קל לקבל את הסבריו בגלל ניסיוני המר עם הדת.‏ כשהציע שאלמד איתו את המקרא,‏ הסכמתי בתנאי שלא יבקש ממני כסף ושלא ידבר איתי על פוליטיקה.‏ הוא הסכים ואמר לי שהשיעורים ניתנים חינם אין כסף (‏ההתגלות כ״ב:‏17‏)‏.‏

הביטחון שלי בג׳ושוע גדל במהירות.‏ לכן,‏ ביקשתי ממנו דבר שרציתי עוד מנעוריי.‏ ”‏אפשר לקבל עותק אישי של המקרא?‏”‏ שאלתי,‏ והוא נתן לי ספר מקרא.‏ עד כמה שמחתי לקרוא לראשונה בחיי,‏ מתוך דבר הבורא,‏ הבטחות כגון:‏ ”‏האלוהים יהיה עימהם [‏עם בני האדם]‏,‏ וימחה כל דמעה מעיניהם והמוות לא יהיה עוד;‏ גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד,‏ כי הראשונות עברו”‏!‏ (‏ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏

מה שניחם אותי במיוחד היו ההבטחות המקראיות על הקץ לעוני ולחולי.‏ אליהוא הנאמן אמר שאלוהים ”‏יתן אוכל למכביר”‏ (‏איוב ל״ו:‏31‏)‏.‏ והמקרא מבטיח שתחת שלטונה הצודק של מלכות אלוהים ”‏בל יאמר שכן:‏ ’‏חליתי’‏”‏ (‏ישעיהו ל״ג:‏24‏)‏.‏ הגעתי למסקנה שיהוה אלוהים דואג לבני אדם,‏ והתעניינתי יותר ויותר בהבטחותיו.‏

ב־17 באפריל 1954 נכחתי לראשונה בחיי באסיפה של עדי־יהוה.‏ זו היתה אסיפה מיוחדת — ערב הזיכרון למות המשיח.‏ מאז ואילך נכחתי באסיפות בקביעות.‏ עד מהרה התחלתי לספר לאחרים על הדברים הטובים שלמדתי.‏ בימים ההם,‏ בפורטוגל,‏ ערכנו פיקניק כל חודש ליד החוף,‏ ואחרי כן קיימנו טבילות.‏ שבעה חודשים אחרי השיחה הראשונה שלי עם ג׳ושוע,‏ הקדשתי את חיי ליהוה אלוהים ונטבלתי בים כסמל להקדשתי.‏

ב־1954 היו כמאה עדים בלבד בכל פורטוגל.‏ ולכן,‏ היה צורך רב באחים שיעמדו בראש הטפת הבשורה.‏ התקדמתי מבחינה רוחנית בצעדי ענק,‏ ובתוך זמן קצר קיבלתי תפקידים בקהילה.‏ ב־1956 התמניתי בקהילה השנייה של עדי־יהוה בליסבון למשרת הקהילה,‏ כפי שכינו אז את המשגיח היושב־ראש.‏ כיום יש יותר ממאה קהילות בעיר ובפרבריה.‏

ברכות על גילוי הכנסת אורחים

אדמניה ואני היינו דלי אמצעים,‏ אך ביתנו היה תמיד פתוח לפני אחינו לאמונה.‏ חלוץ אחד,‏ כינוי לעד־יהוה המבשר בשירות מלא,‏ עשה ב־1955 חניית ביניים בפורטוגל כשהיה בדרכו מביתו שבברזיל לכינוס הבינלאומי ”‏המלכות המנצחת”‏ שהתקיים בגרמניה.‏ בגלל בעיות בתחבורה,‏ שהה בביתנו חודש שלם,‏ ואיזו תועלת רוחנית צמחה לנו מביקורו!‏

בביתנו התארחו גם אחים מן המשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק,‏ וביניהם הוגו ריימר ושותפו לחדר,‏ צ׳ארלס אייכר.‏ הם סעדו איתנו ונשאו נאומים שתורגמו לאחים הפורטוגזים.‏ כמו גוזלים שאך בקעו מן הביצה ופותחים את מקורם לרווחה,‏ בלענו בשקיקה את הפרטים הרוחניים המרתקים שמסרו האורחים.‏

גם משגיחים נודדים של עדי־יהוה התארחו בצל קורתנו.‏ אחד הביקורים הבלתי נשכחים היה ביקורו של אלברו ברקוצ׳אה,‏ משגיח הסניף במרוקו,‏ שנשלח לפורטוגל כדי לעודד את האחים.‏ הוא נכח בשיעור־הספר שנערך בביתנו,‏ והפצרנו בו שבכל תקופת שהותו בפורטוגל יתארח בביתנו.‏ זכינו לברכות רבות ולמזון רוחני עשיר במהלך החודש שעשה אצלנו.‏ הוא,‏ לעומת זאת,‏ עלה במשקל בגלל התבשילים הטעימים של אשתי היקרה.‏

עוני מחפיר,‏ כמו זה שהתנסיתי בו בילדותי,‏ עלול להותיר צלקות.‏ אבל למדתי שככל שניתֵּן ליהוה ולמשרתיו הנאמנים,‏ נבורך.‏ שוב ושוב,‏ כשאירחנו אורחים,‏ נוכחתי באמיתות הדבר.‏

בכינוס בפורטו שהתקיים ב־1955,‏ נמסרה הודעה על כינוס בינלאומי של עדי־יהוה שייערך ב־1958 באיצטדיון ינקי בניו־יורק סיטי.‏ בכל אולמי־המלכות שבמדינה — והיו אז מעט אולמי־מלכות — הוצבה קופסת תרומות לאיסוף כספים,‏ שיעזרו לאחים מפורטוגל להגיע לכינוס.‏ התוכל לתאר לעצמך את השמחה של אשתי ושלי כשנבחרנו להיות בין הנשלחים לכינוס?‏ עד כמה שמחנו לבקר במשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין כשהיינו בארצות־הברית לרגל הכינוס!‏

עמידה ברדיפות

ב־1962 הוטל חרם על פעילות ההטפה של עדי־יהוה בפורטוגל,‏ והשליחים — ביניהם אריק בריטן,‏ דומיניק פיקונה,‏ אריק בבריז’‏ ונשותיהם — גורשו מן המדינה.‏ אחרי כן,‏ נאסר עלינו לקיים אסיפות באולמי־המלכות,‏ וערכנו אותם בחשאי בבתים פרטיים;‏ לא יכולנו לערוך עוד כינוסים גדולים בפורטוגל.‏ הוטל עלי לדאוג להסעה עבור האחים והאחיות כדי שינכחו בכינוסים בארצות אחרות.‏

לא היה קל לארגן עבור מספר רב של עדים נסיעות לחוץ לארץ.‏ אבל המאמץ היה כדאי,‏ בהתחשב בתועלת הרוחנית הרבה שהפיקו האחים מפורטוגל.‏ נוכחותם בכינוסים שהתקיימו בשווייץ,‏ אנגליה,‏ איטליה וצרפת בנתה אותם מבחינה רוחנית.‏ כינוסים אלו גם אפשרו להם להביא עימם ספרות לפורטוגל.‏ בשנים האלו,‏ הגשנו אינספור בקשות להירשם כארגון דתי בפורטוגל,‏ אבל בקשותינו נדחו על הסף.‏

אחרי שגורשו השליחים ב־1962,‏ הגבירה המשטרה החשאית את מאמציה להשבית את פעילות ההטפה.‏ המוני אחים ואחיות נעצרו והועמדו לדין.‏ דיווחים מתועדים על חלק ממעצרים אלו פורסמו בכתב־עת זה וכתב־העת הנלווה,‏ עורו!‏a

מבין אלו שנעצרו בעוון הטפת הבשורה היה חלוץ ששמע ממני את בשורת המלכות.‏ המשטרה מצאה את כתובתי בין חפציו,‏ וזימנה אותי לחקירה.‏

מאוחר יותר ביקרו בביתי שני סוכני משטרה.‏ הם החרימו לי ספרות עזר ללימוד המקרא ו־13 ספרי מקרא.‏ שוב ושוב הטרידו אותנו,‏ וערכו חיפוש בביתי שבע פעמים.‏ בכל פעם חקרו אותנו חקירת שתי וערב.‏

לא אחת זומנתי לבית־המשפט להעיד לטובת אחיי לאמונה.‏ לא רכשתי השכלה חילונית רבה,‏ אבל יהוה נתן לי ’‏חוכמה אשר כל המתנגדים לא יוכלו לעמוד נגדה או לסותרה’‏ (‏לוקס כ״א:‏15‏)‏.‏ פעם אחת התרשם השופט מעדותי ושאל אותי כמה שנים למדתי.‏ כל הנוכחים באולם בית־המשפט פרצו בצחוק כשאמרתי שלמדתי ארבע כיתות בלבד.‏

ככל שהתגברו הרדיפות,‏ גדל מספר הנענים לבשורת המלכות,‏ ומספר העדים בפורטוגל עלה מפחות מ־300,‏1 ב־1962 ליותר מ־000,‏13 ב־1974!‏ במאי 1967 הוזמנתי לשרת כמשגיח נודד.‏ במסגרת תפקיד זה ביקרתי בקהילות של עדי־יהוה כדי לחזק אותן מבחינה רוחנית.‏

עושר עצום מאין כמוהו

בדצמבר 1974 נפלה בחלקי הזכות להשתתף ברישום שנתן תוקף חוקי לפעילות של עדי־יהוה בפורטוגל.‏ כעבור שנה הצטרפנו אשתי ואני למשפחת בית־אל שבעיירה אישטריל.‏ נתמניתי גם לחבר בוועד הסניף של פורטוגל.‏

מה רבה השמחה לראות את פעילות ההטפה פורחת בפורטוגל ובאזורים שבהשגחת הסניף שלנו!‏ אזורים אלו כוללים את אנגולה,‏ האיים האַזוֹריים,‏ כֵּף וֶרְדֶה,‏ מַדֵירָה וסַאוּ טוֹמֶה־פְּרינְסִיפֶּה.‏ זה מרגש לראות במשך השנים שליחים הנשלחים מפורטוגל לשרת באזורים אלו שבהם קיימת התעניינות עצומה בבשורת המלכות.‏ תאר לעצמך את השמחה בלבנו על שיש במקומות אלו יותר מ־000,‏88 מבשרי מלכות,‏ כולל יותר מ־000,‏47 בפורטוגל!‏ הנוכחות בערב הזיכרון באותן ארצות היתה ב־1998 מעל 000,‏245 איש,‏ בהשוואה ל־200 הנוכחים שהיו ב־1954 כשנעשיתי עד־יהוה.‏

אדמינה ואני מצרפים קולנו למחבר התהלים שאמר כי ”‏טוב יום בחצריך [‏חצרות יהוה]‏ מאלף [‏במקום אחר]‏”‏ (‏תהלים פ״ד:‏11‏)‏.‏ כשאני חושב על התחלתי הדלה ומשווה אותה לעושר הרוחני שיש לי מאז,‏ אני חש כמו ישעיהו הנביא:‏ ”‏יהוה,‏ אלוהַי אתה.‏ ארומימך אודה שמך,‏ כי עשית פלא.‏.‏.‏ כי היית מעוז לדל,‏ מעוז לאביון”‏ (‏ישעיהו כ״ה:‏1,‏ 4‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 24]‏

למעלה:‏ אח אלמידה בליסבון מודיע על התוכנית לשלוח נציגים לכינוס בניו־יורק שהתקיים ב־1958

באמצע:‏ הדגמה של ישיבת זקני־קהילה בכינוס הבינלאומי ”‏שלום עלי־אדמות”‏ שהתקיים בפריז

למטה:‏ אוטובוסים שכורים נערכים לצאת לדרך לכינוס מחוזי בצרפת

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

מנהל תוכנית בוקר רוחנית בסניף שבפורטוגל

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

הסניף בפורטוגל,‏ נחנך ב־1988

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

אשתי ואני

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

נאומיו של אח הוגו ריימר,‏ שבא לביקור מבית־אל שבברוקלין,‏ חיזקו את ידינו