סיפור חיים

חיים מלאי הפתעות בשירות יהוה

סיפורם של אריק והייזל בווריג׳‏

‏”‏הריני גוזר עליך שישה חודשי מאסר”‏.‏ כשמילים אלו מהדהדות באוזניי,‏ נלקחתי לכלא סטרנג׳ווייס שבמֶנְצֶ׳סְטֶר,‏ אנגליה.‏ זה היה בדצמבר 1950,‏ והייתי אז רק בן 19.‏ ניצבתי מול אחד המבחנים הקשים ביותר שידעתי בצעירותי עקב סירובי להתגייס לצבא (‏קורינתים ב׳.‏ י׳:‏​3–5‏)‏.‏

שירתתי כחלוץ,‏ מבשר בשירות מלא של עדי־יהוה,‏ והדבר צריך היה להקנות לי פטור משירות צבאי,‏ אך החוק הבריטי לא הכיר בנו כאנשי דת.‏ מצאתי את עצמי בודד בתא הכלא.‏ חשבתי על אבי.‏ הוא בעקיפין הסיבה לכך שישבתי בכלא.‏

אבי,‏ שעבד כסוהר,‏ היה יליד יוֹרְקְשֶר בעל דעות נחרצות ועקרונות ברזל.‏ בשל החוויות שחווה בצבא ובעבודתו בכלא,‏ סלד עמוקות מן הכנסייה הקתולית.‏ מגעו הראשון עם עדי־יהוה היה בתחילת שנות ה־30 של המאה שעברה כשצעד לעבר הדלת בכוונה לגרש אותם וחזר כשבידו מספר ספרים שנתנו לו.‏ לימים,‏ הצטרף למַנויי כתב העת נחמה (‏היום עורו!‏‏)‏.‏ מדי שנה באו העדים ועודדו אותו לחדש את המינוי.‏ כשהייתי בן 15,‏ שוחחו העדים עם אבי ואני צידדתי בהם.‏ מני אז התחלתי ללמוד את המקרא.‏

בגיל 17,‏ במרס 1949,‏ נטבלתי כסמל להקדשתי ליהוה.‏ באותה שנה פגשתי את ג׳ון ומייקל צ׳ארוק,‏ שזמן קצר קודם לכן סיימו את לימודיהם בגלעד,‏ בית־ספר להכשרת שליחים,‏ והיו בדרכם לניגריה.‏ התרשמתי עמוקות מן הנכונות שלהם לשרת כשליחים.‏ הם השרישו בי ביודעין או שלא ביודעין את אותה גישה.‏

במהלך לימודיי את המקרא,‏ איבדתי עניין בתוכניות ללמוד באוניברסיטה.‏ עזבתי את הבית והתחלתי לעבוד במשרד המכס בלונדון.‏ כעבור שנה חשתי שלא אוכל לממש את הקדשתי לאלוהים אם אמשיך לעבוד בשירות המדינה.‏ התפטרתי,‏ ואחד העובדים הוותיקים במקום בירך אותי על שעזבתי ”‏עבודה שהורסת את הנשמה”‏.‏

לפני כן עמדתי בפני מבחן נוסף — כיצד אבשר לאבי שאני מתכוון לפרוש מעבודתי החילונית כדי להיות מבשר בשירות מלא.‏ ערב אחד בחופשה בבית,‏ זרקתי את הפצצה.‏ ציפיתי להתפרצות מצד אבי.‏ להפתעתי הוא אמר לי בפשטות:‏ ”‏כפי שתציע את המיטה כך תישן בה.‏ אבל אם תיכשל,‏ אל תבוא אלי”‏.‏ ביומני האישי כתבתי ב־1 בינואר 1950:‏ ”‏סיפרתי לאבא על החלוציות.‏ הופתעתי מגישתו הסבירה.‏ לא יכולתי שלא לבכות מטוב לבו”‏.‏ התפטרתי משירות המדינה וקיבלתי על עצמי את התפקיד להיות חלוץ בשירות מלא.‏

ה”‏קוטג׳”‏

ואז התעורר מבחן נוסף שבחן את מסירותי לאלוהים.‏ הוצע לי לשרת כחלוץ בלַנְקְשֶר ולגור ב”‏קוטג׳”‏ יחד עם לויד גריפיתס,‏ משיחי מווילס.‏ אחוז אידיאלים וחלומות הגעתי לבּקְאַפּ,‏ עיירה אפרורית וגשומה.‏ עד מהרה נחתתי על קרקע המציאות:‏ התברר שהקוטג׳ אינו אלא מרתף!‏ התרוצצו שם עכברים ותיקנים שאירחו לנו חברה בלילה.‏ התכוונתי לסוב על עקביי ולחזור הביתה.‏ במקום זאת,‏ פניתי ליהוה בתפילה וביקשתי שיתן לי את הכוח לעמוד במבחן.‏ לפתע,‏ חשתי שנחה עלי שלווה,‏ והתחלתי לראות את המצב באופן אובייקטיבי.‏ הרי זה תפקיד שקיבלתי מארגון יהוה.‏ אבטח ביהוה והוא יעזור לי.‏ אני מאושר מאוד שהחזקתי מעמד,‏ כי אילו הייתי פורש היו חיי משתנים לנצח!‏ (‏ישעיהו כ״ו:‏​3,‏ 4‏)‏.‏

במשך תשעה חודשים בישרתי ברוסנדייל וַאלי,‏ שנחשב אז לאיזור עני,‏ ולאחר מכן השליכו אותי לכלא על שום סירובי לשרת בצבא.‏ כעבור שבועיים של מאסר בכלא סטרנג׳ווייס,‏ הועברתי לכלא לואיס השוכן בחופה הדרומי של אנגליה.‏ בסופו של דבר היינו חמישה עדים בכלא,‏ וערכנו באחד התאים את טקס הזיכרון למות המשיח.‏

אבי בא פעם אחת לביקור.‏ זה ודאי פגע בכבודו — סוהר ידוע מבקר את בנו האסיר!‏ תמיד אוקיר את ביקורו.‏ באפריל 1951 שוחררתי.‏

לאחר ששוחררתי מכלא לואיס,‏ נסעתי ברכבת לקַרדיף,‏ וֵילס,‏ שם שימש אבי כסוהר הראשי בכלא.‏ הייתי הבכור מבין ארבעה ילדים — שלושה בנים ובת.‏ היה עלי למצוא עבודה במשרה חלקית כדי שאוכל להתפרנס ולהמשיך בשירות החלוצי.‏ התחלתי לעבוד בחנות בגדים,‏ אבל חיי נסובו בעיקר סביב השירות המשיחי.‏ בערך באותה תקופה עזבה אותנו אמי.‏ זו היתה מהלומה קשה לאבי ולנו,‏ ילדים בגילים 8 עד 19.‏ לצערי,‏ הוריי בסופו של דבר התגרשו.‏

מצא אשה טובה.‏.‏.‏

היו מספר חלוצים בקהילה.‏ ביניהם היתה אחות שעשתה יום יום את הדרך מרוֹנְדָה ואלי אל העבודה ואל שטח ההטפה.‏ שמה היה הייזל גרין — חלוצה משכמה ומעלה.‏ הייזל הכירה את האמת שנים רבות לפניי — הוריה נהגו ללכת לאסיפות של תלמידי המקרא (‏כך נקראו אז עדי־יהוה)‏ בשנות ה־20 של המאה שעברה.‏ הרשו לה לספר את סיפורה.‏

‏”‏לא התייחסתי אל המקרא ברצינות עד 1944,‏ השנה שבה קראתי את הספרון דת קוצרת סופה (‏אנג׳)‏.‏ אמי שכנעה אותי ללכת לכינוס נפתי בקַרדיף.‏ עם ידע מוגבל מאוד במקרא מצאתי את עצמי במרכז המסחרי הראשי כשעל צווארי תלוי כרוז ועליו הודעה על הרצאה פומבית.‏ אנשי כמורה ואחרים הטרידו אותי אבל עברתי את החוויה בשלום.‏ ב־1946 נטבלתי ובדצמבר באותה שנה הצטרפתי לשורות החלוצים.‏ ב־1951 הגיע לקַרדיף חלוץ צעיר שזמן קצר קודם לכן שוחרר מן הכלא.‏ זה היה אריק.‏

‏”‏יצאנו לשירות ביחד.‏ הסתדרנו יפה.‏ היו לנו מטרות משותפות בחיים — לקדם את ענייני מלכות אלוהים.‏ התחתנו בדצמבר 1952.‏ שנינו שירתנו כחלוצים בשירות מלא,‏ והיתה לנו הכנסה זעומה,‏ ובכל זאת לא חסר לנו דבר.‏ לפעמים היינו מקבלים מתנות מעדת־יהוה שקנתה יותר מדי ריבה או סבון — וזה היה קורה בדיוק כשהיינו זקוקים להם!‏ הערכנו מאוד מחוות כאלו.‏ אך נכונו לנו הפתעות גדולות יותר”‏.‏

הפתעה ששינתה את חיינו

בנובמבר 1954 קיבלנו הייזל ואני הפתעה בלתי צפוייה — טופס בקשה ממשרד הסניף של עדי־יהוה בלונדון שאשרת כמשגיח נודד ואבקר בכל שבוע בקהילה אחרת.‏ היינו משוכנעים שנפלה טעות,‏ לכן לא סיפרנו על כך לאיש בקהילה.‏ בכל זאת,‏ מילאתי את הטופס ושלחתי חזרה.‏ המתנו בהתרגשות לראות מה יקרה.‏ כעבור מספר ימים הגיעה התשובה:‏ ”‏בוא ללונדון לקבל הכשרה”‏!‏

במשרד בלונדון התקשיתי להאמין שאני,‏ בגיל 23,‏ נמצא בחברת אחים בולטים שנראו בעיניי כמו ענקים רוחניים — פרייס היוז,‏ אמלין ווינס,‏ ארני ביבר,‏ ארני גייבר,‏ בוב גאוץ׳,‏ גלין פאר,‏ סטן ומרטין וודבורן ורבים אחרים,‏ שרובם כבר נפטרו.‏ הם הניחו בבריטניה יסודות מוצקים של קנאות לאמת ויושרה בשנות ה־40 וה־50.‏

שירות נפתי באנגליה — אף פעם לא משעמם

התחלנו את השירות הנפתי בחורף רווי השלגים של 1954/‏1955.‏ נשלחנו למזרח אנגליה,‏ איזור מישורי החשוף לרוחות הקרות הנושבות מן הים הצפוני.‏ בעת ההיא היו 000,‏31 עדים בבריטניה.‏ בסבב הראשון למדנו דברים רבים בדרך הקשה.‏ לא תמיד היה קל לאחים בקהילות שבהן ביקרנו.‏ בשל חוסר הניסיון שלי וגילוי הלב ’‏היורקשרי’‏ שאפיין אותי,‏ דרכתי להם על היבלות.‏ במרוצת השנים למדתי שטוּב לב חשוב פי כמה מיעילות ושאנשים יקרים בהרבה מהליכים.‏ אני עדיין משתדל,‏ אם כי לא תמיד בהצלחה מרובה,‏ ללכת בעקבות ישוע ולהיות מרגוע לנפשותיהם של אחרים (‏מתי י״א:‏​28–30‏)‏.‏

לאחר 18 חודשים במזרח אנגליה,‏ נשלחנו לשרת בנפה בצפון מזרח אנגליה,‏ בניוּקַסְל על נהר טיין ובנורתַמְבּרְלֶנד.‏ אהבתי את התושבים הלבביים באיזור זה המרהיב ביופיו.‏ משגיח המחוז,‏ דון וורד,‏ מסיאטל שבוושינגטון,‏ ארה״ב,‏ הושיט לי עזרה רבה.‏ הוא היה בוגר מחזור 20 של בית־ספר גלעד.‏ בעומדי על הבמה נהגתי לדלקם את החומר במהירות עצומה.‏ הוא לימד אותי להאט את הקצב,‏ לעשות הפסקות וללמד.‏

עוד הפתעה ששינתה את חיינו

ב־1958 קיבלנו מכתב ששינה את חיינו.‏ הוזמנו ללמוד בבית־ספר גלעד בסַאוּת לַנְסִינְג,‏ ניו־יורק,‏ ארה״ב.‏ מכרנו את מכונית האוסטין 7 הקטנה שלנו מודל 1935 וקנינו כרטיסי הפלגה לניו־יורק.‏ תחילה נכחנו בכינוס הבינלאומי של עדי־יהוה שנערך בניו־יורק סיטי.‏ משם נסענו לפִּיטֶרְבּוֹרוֹ,‏ אונטֶריו,‏ לשרת כחלוצים במשך שישה חודשים לפני שנסענו דרומה לבית־ספר גלעד.‏

סגל המורים כלל את אלברט שרודר,‏ המשמש כיום חבר בגוף המנהל,‏ ואת מקסוול פרינד וג׳ק רדפורד שנפטרו זה מכבר.‏ ההתרועעות עם 82 התלמידים מ־14 ארצות היתה חוויה בונה מאוד.‏ התחלנו להתוודע לתרבויות אחרות.‏ כשהסתובבנו בחברת תלמידים מארצות זרות שנאבקו עם האנגלית ראינו בזעיר אנפין מה צפוי לנו כשנלמד שפה חדשה.‏ בתוך חמישה חודשים הסתיימו הלימודים והתלמידים נשלחו ל־27 ארצות יעד.‏ מספר ימים לאחר טקס הסיום נסענו לניו־יורק סיטי וחיכינו לספינה,‏ קווין אליזבת,‏ שתחזיר אותנו לאירופה.‏

שליחותנו הראשונה

לאן נשלחנו?‏ לפורטוגל!‏ הגענו לליסבון בנובמבר 1959.‏ כעת ניצבנו בפני מבחן ההסתגלות לשפה ולתרבות חדשות.‏ ב־1959 היו 643 עדים פעילים בפורטוגל,‏ בתוך אוכלוסייה של 9 מיליון איש בקירוב!‏ באותה עת,‏ לא זכתה פעילותנו להכרה חוקית.‏ היו לנו אולמי־מלכות,‏ אך ללא שלטים חיצוניים.‏

לאחר שלמדנו פורטוגזית בסיועה של שליחה ששמה אלזה פיקוני,‏ ביקרנו הייזל ואני בקהילות ובקבוצות שבליסבון,‏ פַרוֹ,‏ אֶבוֹרָה ובֶּזָ׳ה.‏ ב־1961 חל שינוי במצב.‏ נתתי שיעורי־מקרא לבחור ששמו ז׳וואו גונסלביש מטאוס.‏ והוא החליט לנקוט עמדה ניטרלית בעניין השירות הצבאי.‏ כעבור זמן קצר זומנתי לחקירה במשטרה.‏ הפתעה!‏ לא חלפו ימים רבים והודיעו לנו רשמית שבתוך 30 יום עלינו לעזוב את הארץ!‏ כך קרה גם לשליחים אריק וכריסטינה בריטן ולדומיניק ואלסה פיקוני.‏

ערערתי,‏ והותר לנו להיפגש עם ראש המשטרה החשאית.‏ הוא אמר לנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים מדוע אנו מתבקשים לעזוב והזכיר שם — ז׳וואו גונסלביש מטאוס — תלמיד המקרא שלי!‏ הוא אמר שפורטוגל,‏ להבדיל מבריטניה,‏ אינה יכולה להרשות לעצמה סרבנות מצפונית.‏ לכן נאלצנו לעזוב את פורטוגל ונותק הקשר עם ז׳וואו.‏ עד כמה שמחנו כעבור 26 שנה לראות אותו ואת אשתו עם שלוש בנותיו בחנוכת בית־אל החדש בפורטוגל.‏ פעילותנו בפורטוגל נשאה פרי (‏קורינתים א׳.‏ ג׳:‏​6–9‏)‏.‏

מה היתה ארץ היעד הבאה?‏ הפתעה!‏ נשלחנו לספרד השכנה.‏ בעיניים דומעות עלינו בפברואר 1962 על רכבת בליסבון לכיוון מדריד.‏

הסתגלות לתרבות אחרת

בספרד היינו חייבים להתרגל לבשר ולערוך אסיפות במחתרת.‏ בפעילות ההטפה מעולם לא ביקרנו בשני בתים סמוכים.‏ לאחר שבישרנו בבית אחד,‏ היינו עוברים לרחוב אחר ולבניין אחר.‏ כך התקשו השוטרים — או הכמרים — לתפוס אותנו.‏ הרי חיינו תחת משטר פשיסטי קתולי,‏ ופעילות ההטפה היתה אסורה על־פי חוק.‏ מאחר שהיינו זרים,‏ אימצנו שמות ספרדיים כדי שלא יזהו אותנו.‏ אני הפכתי לפבלו והייזל לחואנה.‏

אחרי מספר חודשים במדריד,‏ נשלחנו לשרת בשירות הנפתי בברצלונה.‏ ביקרנו במספר קהילות בעיר,‏ ובילינו שבועיים שלושה בכל קהילה.‏ הביקורים היו ארוכים משום שבכל ביקור היה עלינו לבקר בכל קבוצת שיעור־ספר כמו בקהילה,‏ ובדרך כלל מדובר היה בשתי קבוצות כל שבוע.‏

קושי בלתי צפוי

ב־1963 הוזמנו לשרת בשירות המחוזי בספרד.‏ כדי לשרת קרוב ל־000,‏3 מבשרים פעילים,‏ היה עלינו לנסוע בכל רחבי המדינה ולבקר בתשע הנפות שהיו קיימות אז.‏ הכינוסים הנפתיים שערכנו באותה תקופה במחתרת היו מן הבלתי נשכחים שידענו.‏ קיימנו אותם ביערות סמוך לסביליה,‏ בחווה ליד חִיחוֹן,‏ ועל גדות הנהרות שבקרבת מדריד,‏ ברצלונה ולוֹגְרוֹנְיוֹ.‏

כאמצעי זהירות בפעילות מבית לבית נהגתי לבדוק את האיזור ברחובות הסמוכים כדי למצוא נתיב מילוט במקרה שיתעוררו בעיות.‏ יום אחד כשבישרתי במדריד,‏ הייתי עם מבשר נוסף בקומה עליונה ושמענו לפתע צעקות וצרחות מלמטה.‏ ירדנו במדרגות,‏ וראינו חבורה של נערות השייכות לקבוצה קתולית שנקראה אִיחַס דֶה מַריה (‏בנות מרים)‏.‏ הן הזהירו את השכנים מפנינו.‏ לא יכולנו לפנות אל ההיגיון שלהן,‏ וידעתי שאם לא נעזוב מייד המשטרה תתפוס אותנו.‏ אז ברחנו — ומהר!‏

אלו היו שנים מרגשות בספרד.‏ השתדלנו לעודד את האחים והאחיות הטובים שם,‏ כולל החלוצים המיוחדים.‏ תמיד ריחפה מעליהם הסכנה להישלח לכלא,‏ והם סבלו מחסור כדי לבשר את הבשורה הטובה של מלכות אלוהים וכדי להקים קהילות.‏

בתקופה ההיא הגיעו לאוזנינו גם בשורות רעות.‏ הייזל מספרת:‏ ”‏ב־1964 נפטרה אמי,‏ עדת־יהוה נאמנה.‏ זו היתה מכה כואבת לאבד אותה מבלי שיכולתי להיפרד ממנה.‏ זה אחד הדברים ששליחים רבים מקריבים”‏.‏

חירות סוף סוף

לאחר שנים של רדיפות זכתה פעילותנו ביולי 1970 להכרה חוקית מצד ממשלת פרנקו.‏ הייזל ואני התרגשנו לנוכח פתיחתם של אולמי־מלכות,‏ הראשון במדריד והשני בלֶסֶפְּס שבברצלונה.‏ ניתלו בחזיתם שלטים גדולים,‏ וחלקם מוארים.‏ רצינו שאנשים ידעו שאנו חוקיים ושאין לנו כוונה לעזוב!‏ בשנה ההיא,‏ שנת 1972,‏ היו קרוב ל־000,‏17 עדים בספרד.‏

בערך באותו זמן הגיעו לאוזניי חדשות מעודדות מאנגליה.‏ אבי ביקר אצלנו בספרד ב־1969.‏ הוא כל כך התרשם מן היחס שנתנו לו האחים הספרדים,‏ שבשובו לאנגליה החל ללמוד את המקרא.‏ ב־1971 נודע לי שאבי נטבל!‏ כשביקרנו בבית,‏ זה היה מרגש לשמוע אותו,‏ בתור אחי לאמונה,‏ נושא תפילה לפני הארוחה.‏ חיכיתי ליום הזה יותר מ־20 שנה.‏ אחי בוב ואשתו,‏ אייריס,‏ נטבלו ב־1958.‏ בנם,‏ פיליפ,‏ משרת כיום כמשגיח נפה בספרד עם אשתו,‏ ג׳ין.‏ זה משמח אותנו לראותם משרתים בארץ נפלאה זו.‏

הפתעה נוספת

בפברואר 1980 ביקר בספרד משגיח איזור שהיה חבר בגוף המנהל.‏ להפתעתי,‏ הוא ביקש להצטרף אלי לשירות.‏ לא ידעתי אז שהוא תוהה על קנקני.‏ בספטמבר קיבלנו הזמנה לעבור למרכז העולמי בברוקלין,‏ ניו־יורק!‏ הוכּנו בתדהמה.‏ נענינו להזמנה,‏ למרות הקושי הרב לעזוב את אחינו הספרדים.‏ בעת ההיא היו בספרד 000,‏48 עדים!‏

בדיוק לפני שעזבנו נתן לי אח אחד במתנה שעון כיס.‏ על השעון היו חקוקים שני פסוקים — ”‏לוקס ט״ז:‏10;‏ לוקס י״ז:‏10‏”‏.‏ הוא אמר שאלו הפסוקים העיקריים המתאימים לי.‏ הכתוב בלוקס ט״ז:‏10 מדגיש שעלינו להיות נאמנים בדברים קטנים,‏ ובלוקס י״ז:‏10 נאמר ש”‏עבדים אנחנו ותו לא”‏,‏ ולפיכך אין לנו סיבה להתרברב.‏ מאז ומתמיד הבנתי שכל מה שאנו עושים בשירות יהוה הוא חובתנו כמשיחיים מוקדשים.‏

הפתעה בענייני בריאות

ב־1990 התחלתי לסבול מבעיות לב.‏ בסופו של דבר הייתי חייב לעבור צינתור כדי לפתוח עורק חסום.‏ בתקופה קשה זו של חולשה פיסית,‏ תמכה בי הייזל בדרכים רבות,‏ ולא פעם סחבה תיקים ומזוודות שהתקשתי לשאת.‏ במאי 2000 השתילו לי קוצב לב.‏ וזה שינה את מצבי מקצה לקצה!‏

ביותר מ־50 השנים האחרונות ראינו הייזל ואני שיד יהוה אינה קצרה מלהושיע ושמטרותיו מתגשמות במועד הנכון ולאו דווקא במועד הרצוי בעינינו (‏ישעיהו נ״ט:‏1;‏ חבקוק ב׳:‏3‏)‏.‏ היו לנו הפתעות משמחות רבות בחיים ומקצתן גם עצובות,‏ אך יהוה תמך בנו לאורך כל הדרך.‏ כאן במרכז העולמי של משרתי יהוה,‏ זו ברכה עבורנו להיות בקשר יומיומי עם חברי הגוף המנהל.‏ לפעמים אני שואל את עצמי,‏ ’‏האם אני באמת כאן?‏’‏ יהוה עשה עימנו חסד (‏קורינתים ב׳.‏ י״ב:‏9‏)‏.‏ אנו בטוחים שיהוה ימשיך להגן עלינו מנכלי השטן וישמור עלינו למען נהנה כאן עלי אדמות משלטונו הצודק (‏אפסים ו׳:‏​11–18;‏ ההתגלות כ״א:‏​1–4‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

כלא סטרנג׳ווייס,‏ מנצ׳סטר,‏ שם התחלתי לרַצות את תקופת המאסר

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

עם המכונית אוסטין 7 שלנו בשירות הנפתי באנגליה

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

כינוס שנערך במחתרת בתרסדיליה,‏ מדריד,‏ ספרד ב־1962

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

סמוך לדוכן ספרות בברוקלין