‏’‏עברתי’‏ למשך יותר מ־50 שנה

כפי שסופר מפי עימנואל פַּטֵרָקִיס

לפני אלף תשע מאות שנה קיבל השליח פאולוס הזמנה יוצאת־דופן:‏ ”‏עבור אל מקדוניה ועזור לנו”‏.‏ פאולוס נענה בחפץ־לב להזדמנות חדשה זו ”‏לבשר.‏.‏.‏ את הבשורה”‏ (‏מעשי־השליחים ט״ז:‏9,‏ 10‏)‏.‏ הגם שההזמנה שקיבלתי אינה כה קדומה,‏ לפני יותר מ־50 שנה הסכמתי ’‏לעבור’‏ לשטחים חדשים ברוח הכתוב בישעיהו ו׳:‏8‏:‏ ”‏הנני!‏ שלחני”‏.‏ מסעותיי הרבים זיכו אותי בשם החיבה ’‏התייר הנצחי’‏,‏ אך כל דמיון בין הפעילויות שלי ובין תיירות היה מקרי בלבד.‏ לא אחת,‏ כשהגעתי לחדרי במלון,‏ כרעתי על ברכיי והודיתי ליהוה על הגנתו.‏

נולדתי ב־16 בינואר 1916,‏ בהִייֶרַפֶּטְרָה שבכרתים,‏ למשפחה אורתודוקסית דתית מאוד.‏ מאז שהייתי תינוק,‏ אמא נהגה לקחת אותי ואת שלוש אחיותיי לכנסייה בימי ראשון.‏ אבי,‏ לעומת זאת,‏ העדיף להישאר בבית ולקרוא את המקרא.‏ הערצתי את אבי — איש ישר,‏ טוב וסלחן — ומותו,‏ בהיותי בן תשע,‏ הטביע בי חותם עמוק.‏

זכור לי שכשהייתי בן חמש,‏ קראתי בבית־הספר קטע ובו נאמר:‏ ”‏הכל מסביבנו מכריז על קיומו של אלוהים”‏.‏ כאשר גדלתי,‏ הייתי משוכנע בכך לחלוטין.‏ לכן בגיל 11 בחרתי לכתוב חיבור,‏ שנושאו הוא תהלים ק״ד:‏24‏:‏ ”‏מה רבו מעשיך יהוה!‏ כולם בחוכמה עשית.‏ מלאה הארץ קניינך”‏.‏ הייתי מוקסם מפלאי הטבע,‏ אפילו מדברים פשוטים כגון זרעים המצויידים בכנפיים זעירות,‏ כדי שהרוח תוכל לשאתם הרחק מצל העץ שעליו צמחו.‏ שבוע לאחר שהגשתי את החיבור למורה,‏ הוא הקריא אותו לכיתה כולה ולאחר מכן לכל בית־הספר.‏ בעת ההיא,‏ נאבקו המורים ברעיונות הקומוניסטיים,‏ ושמחו לשמוע את דברי ההגנה שלי על קיומו של אלוהים.‏ אשר לי,‏ פשוט שמחתי לבטא את אמונתי בבורא.‏

תשובות לשאלותיי

בראשית שנות ה־30’‏,‏ נתקלתי לראשונה בעדי־יהוה והפגישה עודנה טרייה בזכרוני.‏ עימנואל לִיאָנוּדַקִיס בישר בכל העיירות והכפרים שבכרתים.‏ קיבלתי ממנו כמה ספרונים,‏ אך הספרון היכן המתים?‏ (‏אנג׳)‏ הוא שמשך את תשומת־לבי.‏ חשתי פחד כה חולני מפני המוות,‏ עד כי אפילו לא הייתי מסוגל להיכנס אל החדר שבו נפטר אבי.‏ כאשר קראתי ספרון זה שוב ושוב,‏ ולמדתי את שמוֹרה המקרא על מצב המתים,‏ חשתי כיצד הפחד שלי שנבע מאמונות טפלות מתפוגג.‏

פעם בשנה במהלך הקיץ,‏ ביקרו העדים בעיירה שלנו והביאו לי ספרות נוספת לקריאה.‏ בהדרגה,‏ גדלה ההבנה שלי מתוך כתבי־הקודש,‏ אך המשכתי לבקר בכנסייה האורתודוקסית.‏ אולם הספר הצלה (‏אנג׳)‏ היווה נקודת־מפנה.‏ הוא הראה בבירור את ההבדל בין ארגון יהוה ובין ארגונו של השטן.‏ מאז ואילך,‏ התחלתי ללמוד ביתר קביעות את המקרא וכל ספרות מטעם חברת המצפה שהצלחתי להשיג.‏ מאחר שעדי־יהוה היו נתונים תחת חרם ביוון,‏ למדתי בלילות בחשאי.‏ בכל זאת,‏ הייתי כה נלהב מן הדברים שלמדתי,‏ שלא יכולתי לנצור את לשוני ודיברתי עם כל אחד על כך.‏ לא חלף זמן רב והמשטרה החלה לפקוח עלי עין,‏ וערכה אצלי חיפושים אחר ספרות בכל שעה שנראתה לה,‏ הן ביום והן בלילה.‏

ב־1936,‏ נכחתי לראשונה באסיפה,‏ מרחק של כ־120 קילומטר מאִירַקְלִיוֹן.‏ שמחתי מאוד לפגוש את העדים.‏ רובם היו אנשים פשוטים,‏ לרוב איכרים,‏ אך הם עזרו לי להשתכנע שזו האמת.‏ בו במקום הקדשתי את חיי ליהוה.‏

טבילתי היתה מאורע שלעולם לא אשכח.‏ לילה אחד בשנת 1938,‏ בעלטה מוחלטת,‏ אח ליאנודקיס לקח אותי ושני שיעורי־מקרא שלי לחוף־הים.‏ לאחר שהתפלל,‏ הטביל אותנו במים.‏

במעצר

הפעם הראשונה שבה יצאתי לבשר היתה בלשון המעטה,‏ רבת־אירועים.‏ פגשתי חבר מבית־הספר שנעשה לכומר,‏ וניהלנו דיון מצוין.‏ אך לאחר מכן הסביר שבמצוות הבישוף,‏ מחובתו לדאוג לכך שאיעצר.‏ בשעה שהִמְתנו במשרד ראש העיר לבואה של המשטרה מן הכפר הסמוך,‏ התקהל בחוץ המון.‏ לכן לקחתי את ספר הברית החדשה ביוונית שהיה במשרד,‏ והתחלתי להרצות לפניהם על הכתוב במתי פרק כ״ד‏.‏ בתחילה,‏ האנשים סירבו להאזין,‏ אבל הכומר התערב.‏ ”‏תנו לו לדבר”‏,‏ אמר.‏ ”‏זה ספר המקרא שלנו”‏.‏ הצלחתי לשאת את דבריי במשך שעה וחצי.‏ כך היום הראשון שלי בשירות היה גם הזדמנות להרצאה הפומבית הראשונה שלי.‏ מאחר שהמשטרה טרם הגיעה כשסיימתי,‏ ראש העיר והכומר החליטו שקבוצת גברים יסלקו אותי מהעיירה.‏ בעיקול הראשון של הכביש,‏ התחלתי לרוץ מהר ככל האפשר כדי להימלט ממטר האבנים שהושלך לעברי.‏

למחרת,‏ שני שוטרים בלוויית הבישוף עצרו אותי במקום־העבודה.‏ בתחנת־המשטרה,‏ הזדמן לי לבשר להם מהמקרא,‏ אך מאחר שהספרות המקראית שלי לא היתה חתומה בחותמת הבישוף,‏ הואשמתי בשידול להמרת־דת ובהפצת ספרות אסורה.‏ שוחררתי עד מועד המשפט.‏

כעבור חודש,‏ נערך המשפט.‏ בדברי ההגנה שלי ציינתי שכל אשר עשיתי היה ציות לצו של ישוע לבשר (‏מתי כ״ח:‏19,‏ 20‏)‏.‏ השופט השיב בעוקצנות:‏ ”‏בני,‏ האיש שנתן צו זה נצלב.‏ לצערי,‏ אין לי סמכות להטיל עליך עונש דומה”‏.‏ אולם,‏ עורך־דין צעיר שלא הכרתי,‏ יצא להגנתי ואמר שכאשר הקומוניזם והאתיאיזם כה נפוצים,‏ בית־המשפט צריך להיות גאה שעדיין יש בחורים המוכנים לסנגר על דבר־אלוהים.‏ אז הוא ניגש אלי ובירך אותי בלבביות על דברי ההגנה שמסרתי בכתב,‏ ושהיו מצורפים לתביעה.‏ הוא התרשם מאוד מגילי הצעיר,‏ והציע להגן עלי חינם אין כסף.‏ במקום עונש המינימום של שלושה חודשי מאסר,‏ נגזר עלי מאסר של 10 ימים והוטל עלי קנס בסך של 300 דרכמות.‏ התנגדות זו רק חיזקה את נחישות־דעתי לשרת את יהוה ולהגן על האמת.‏

במקרה אחר שבו נעצרתי,‏ השופט הבחין כי ציטטתי בנקל מתוך המקרא.‏ הוא ביקש מהבישוף לעזוב את משרדו באומרו:‏ ”‏עשית את המוטל עליך.‏ אני אטפל בו”‏.‏ אז הוציא את ספר המקרא שלו ודיברנו על מלכות אלוהים במשך כל אחר־הצהריים.‏ מקרים כאלה עודדו אותי להמשיך חרף קשיים.‏

גזר־דין מוות

בשנת 1940,‏ זומנתי לשרת בצבא,‏ וכתבתי מכתב המסביר מדוע אינני יכול להסכים להתגייס.‏ כעבור יומיים נעצרתי והוכיתי מכות נאמנות בידי המשטרה.‏ אז נשלחתי לחזית באלבניה,‏ ונשפטתי בבית־דין צבאי על שום סירובי להילחם.‏ הממונים בצבא אמרו לי שאין זה כל־כך מטריד אותם אם אני צודק או לא,‏ אלא הם חוששים מהרושם שהמקרה שלי עלול להותיר על יתר החיילים.‏ נגזר עלי גזר־דין מוות,‏ אך הודות לפִּרצה בחוק,‏ רווח לי מאוד כשהמתיקו את עונשי לעשר שנות מאסר עם עבודת־פרך.‏ בחודשים הבאים של חיי שהיתי בכלא הצבאי ביוון בתנאים קשים ביותר,‏ שעד היום אני סובל מהנזק שהסבו לבריאותי.‏

אך הכלא לא גרם לי להפסיק לבשר.‏ ההיפך הוא הנכון!‏ היה קל מאוד לפתוח בשיחה,‏ מאחר שרבים הסתקרנו לדעת מה מקומו של אזרח בכלא צבאי.‏ אחד הדיונים הללו עם צעיר כן הוביל לשיעור־מקרא בחצר הכלא.‏ כעבור שלושים ושמונה שנים פגשתי אותו שוב בכינוס.‏ הוא קיבל את האמת ושירת כמשגיח קהילה באי לֶפְקַס.‏

כאשר צבאות היטלר פלשו ליוגוסלביה בשנת 1941,‏ הועברנו דרומה לכלא בפְּרֵבְאָזָה.‏ במהלך מסענו,‏ השיירה שלנו הותקפה על־ידי מפציצים גרמניים,‏ ולא ניתן לאסירים כל מזון.‏ עם תום מעט הלחם שברשותי,‏ התפללתי לאלוהים:‏ ”‏אם ברצונך שאמות ברעב לאחר שהצלת אותי מגזר־דין מוות,‏ אז שייעשה רצונך”‏.‏

למחרת,‏ קצין קרא לי הצידה תוך כדי בדיקת נוכחות,‏ ולאחר שנודע לו מוצאי,‏ זהות הוריי וסיבת היותי בכלא,‏ אמר לי לבוא בעקבותיו.‏ הוא לקח אותי לעיירה,‏ לחדר־האוכל של הקצינים,‏ הצביע על שולחן עמוס לחם,‏ גבינה וכבש צלוי,‏ ואמר לי להתכבד.‏ אך הסברתי לו שבשעה שיתר 60 האסירים גוועים ברעב,‏ מצפוני אינו מרשה לי לאכול.‏ הקצין השיב:‏ ”‏אינני יכול להאכיל את כולם!‏ אביך היה נדיב מאוד כלפי אבי.‏ מוטלת עלי חובה מוסרית כלפיך,‏ אך לא כלפי כל היתר”‏.‏ ”‏אם כן,‏ אני פשוט אשוב לכלא”‏,‏ עניתי.‏ הוא חשב על כך לרגע,‏ ואז נתן לי שקית גדולה כדי שאמלא אותה מזון ככל שאוכל.‏

עם שובי אל הכלא,‏ הנחתי את השקית ואמרתי:‏ ”‏רבותיי,‏ זה בשבילכם”‏.‏ במקריות,‏ ערב קודם לכן,‏ הואשמתי באחריות למצוקת שאר האסירים,‏ משום שלא הצטרפתי לתפילות שהפנו אל הבתולה מרים.‏ אך קומוניסט אחד יצא להגנתי.‏ אותה שעה,‏ בראותו את המזון,‏ אמר אל השאר:‏ ”‏היכן היא ’‏הבתולה מרים’‏ שלכם?‏ אמרתם שנמות בגלל האיש הזה,‏ אך הוא זה שהביא לנו אוכל”‏.‏ אזי פנה אלי ואמר:‏ ”‏עימנואל!‏ בוא ותברך על המזון”‏.‏

כעבור זמן קצר,‏ התקדמות הצבא הגרמני גרמה לשומרים להימלט על נפשם,‏ וכך נפתחו שערי הכלא.‏ פניי היו מועדות לפַּטְרַס במטרה לפגוש עדים נוספים בטרם אמשיך בדרכי אל אתונה בשלהי מאי 1941.‏ שם הצלחתי להשיג מעט בגדים ונעליים וטבלתי באמבטיה לראשונה זה שנה ויותר.‏ עד תום הכיבוש,‏ הגרמנים עצרו אותי לחקירה דרך־קבע במהלך פעילות ההטפה,‏ אך מעולם לא שמו אותי במעצר.‏ אחד מהם אמר:‏ ”‏בגרמניה אנחנו יורים בעדי־יהוה.‏ אך פה,‏ הלוואי שכל אויבינו היו עדים!‏”‏

פעילויות לאחר המלחמה

כאילו לא די היה במלחמה שהתחוללה ביוון,‏ הרי שבין השנים 1946 ו־1949,‏ הארץ המשיכה להיות שסועה במלחמת־אזרחים שהביאה למותם של אלפים.‏ האחים היו זקוקים לעידוד כדי לשמור על חוסנם בתקופה שבה היה די בנוכחות באסיפות כדי להוביל למעצר.‏ אחים נידונו למוות בשל עמדתם הניטרלית.‏ אך למרות זאת,‏ רבים נענו לבשורת המלכות,‏ ומדי שבוע נטבלו אחד או שניים.‏ בשנת 1947,‏ התחלתי לעבוד במשרדי הסניף באתונה בשעות היום ולבקר בקהילות כמשגיח נודד בשעות הערב.‏

ב־1948,‏ שמחתי על שהוזמנתי ללמוד בגלעד,‏ בית־הספר ללימוד המקרא שבארצות־הברית.‏ אך התעוררה בעיה.‏ בשל הרשעותיי הקודמות,‏ לא הצלחתי להשיג דרכון.‏ אולם,‏ אחד משיעורי־המקרא שלי היה בקשרים טובים עם גנרל.‏ בזכות שיעור־מקרא זה,‏ בתוך שבועות ספורים בלבד,‏ היה בידי דרכון.‏ אך חששתי כאשר זמן קצר לפני נסיעתי נעצרתי על הפצת חוברת המצפה‏.‏ השוטר לקח אותי לראש הסוכנות לביטחון לאומי שבאתונה.‏ להפתעתי המוחלטת,‏ הוא היה אחד משכניי!‏ השוטר הסביר את הסיבה למעצרי ונתתי לו את חבילת החוברות.‏ שכני שלף חבילה של חוברות המצפה משולחנו,‏ ואמר לי:‏ ”‏חסרה לי ההוצאה האחרונה.‏ האם אני יכול לקחת עותק?‏”‏ מה הוקל לי לראות את התערבות יד יהוה במהלך העניינים!‏

הלימוד בכיתה ה־16 של בית־ספר גלעד,‏ בשנת 1950,‏ היה חוויה מעשירה.‏ בסיומה,‏ נשלחתי לקפריסין,‏ וגיליתי תוך זמן קצר שהתנגדות הכמורה שם עזה כביוון.‏ לעתים קרובות נאלצתי להתמודד עם המון של קנאים דתיים,‏ שהסיתו הכמרים האורתודוקסים לעורר מהומות.‏ ב־1953,‏ לא חודשה אשרת־הכניסה שלי לקפריסין,‏ ונשלחתי לאיסטנבול שבטורקיה.‏ גם כאן היתה שהותי קצרה.‏ שרר מתח פוליטי בין טורקיה ויוון,‏ ומשום כך,‏ הגם שפעילות ההטפה נשאה פרי,‏ נאלצתי לעזוב למקום־שליחות אחר — מצרים.‏

בכלא,‏ נהגתי להיזכר בתהלים נ״ה:‏7,‏ 8‏.‏ בפסוקים אלה,‏ מביע דוד את כמיהתו לנוס אל המדבר.‏ מעולם לא תיארתי לעצמי שיום אחד אגיע לשם.‏ בשנת 1954,‏ לאחר מספר ימים של מסע מפרך ברכבת ושיִט בספינה בנילוס,‏ סוף־סוף הגעתי ליעדי — חרטום שבסודן.‏ כל חפצי היה להתקלח ולהיכנס למיטה.‏ אך שכחתי שזו שעת צהריים.‏ נכוויתי מהמים,‏ שהיו אגורים במיכל על הגג,‏ ונאלצתי לחבוש כובע שמש נוקשה במשך כמה חודשים עד שהקרקפת שלי החלימה.‏

שם,‏ לא אחת הרגשתי מנותק,‏ בהיותי לבד בלב מדבר סהרה,‏ אלפי קילומטרים מהקהילה הקרובה ביותר,‏ אך יהוה דאג לי ונתן לי את הכוח להמשיך.‏ העידוד נבע לפעמים ממקורות מאוד בלתי צפויים.‏ יום אחד,‏ פגשתי את המנהל של מוזיאון חרטום.‏ הוא היה איש רחב־אופקים,‏ וניהלנו דיון מעניין.‏ משנודע לו שאני ממוצא יווני,‏ הוא ביקש ממני לעשות לו טובה ולהצטרף אליו אל המוזיאון כדי לתרגם לו כמה כתובות על כלים מן המאה השישית לספירה שנמצאו בכנסייה.‏ לאחר חמש שעות במרתף מחניק,‏ מצאתי צלחת הנושאת את שם יהוה.‏ מה רבה היתה שמחתי!‏ באירופה אין זה כה נדיר להיתקל בשם אלוהים בכנסיות,‏ אך זה נדיר מאוד בלב מדבר סהרה!‏

לאחר הכינוס הבינלאומי שנערך ב־1958,‏ נשלחתי בתפקיד משגיח־איזור לבקר אצל האחים ב־26 מדינות ואזורים במזרח־התיכון,‏ במזרח הקרוב ובסביבות הים־התיכון.‏ פעמים רבות לא ידעתי כיצד לצאת ממצב קשה,‏ אך יהוה תמיד הכין לי מוצא מן הסבך.‏

תמיד התפעלתי מן הדאגה שמגלה ארגון יהוה כלפי העדים המבודדים בארצות מסוימות.‏ באחד המקרים,‏ פגשתי אח הודי שעבד בשדה־נפט.‏ ככל הנראה,‏ הוא היה העד היחיד בכל המדינה.‏ בארונו הפרטי החזיק את פרסומי החברה ב־18 שפות שונות,‏ וחילק אותם לחבריו לעבודה.‏ אפילו בארץ זו,‏ שבה כל הדתות מלבד הדת המקומית הן מחוץ לחוק,‏ אחינו לא שכח את אחריותו לבשר את הבשורה הטובה.‏ עמיתיו לעבודה התרשמו מכך שנציג מטעם הדת שלו נשלח כדי לבקר אצלו.‏

בשנת 1959,‏ ביקרתי בספרד ובפורטוגל.‏ אותה עת,‏ בשתיהן שלט משטר רודני,‏ ופעילות עדי־יהוה היתה תחת חרם קפדני.‏ בתוך חודש הצלחתי לקיים יותר ממאה אסיפות ולעודד את האחים שלא להתייאש חרף הקשיים.‏

כבר לא לבד

יותר מ־20 שנה שירתתי את יהוה בשירות המלא כרווק,‏ אך לפתע עייפתי מנדודיי התכופים ללא משכן קבע.‏ בערך בתקופה זו פגשתי את אָנִי בְּיָנוּצִי,‏ חלוצה מיוחדת בתוניסיה.‏ נישאנו בשנת 1963.‏ אהבתה ליהוה ולאמת,‏ מסירותה לשירות שחברה עם אומנות ההוראה וידיעת השפות שלה,‏ הוכיחו עצמן כברכה אמיתית בפעילותנו כשליחים ובתפקידי כמשגיח־נפה בצפון אפריקה ומערבה ובאיטליה.‏

באוגוסט 1965,‏ רעייתי ואני נשלחנו לדַקַר שבסנגל,‏ ושם נפלה בחלקי הזכות להקים את הסניף המקומי.‏ סנגל היתה ארץ הידועה בסובלנותה הדתית,‏ ללא ספק בזכות נשיאה ליאוֹפּוֹלד סֶנגהוֹר,‏ אחד מראשי המדינות הספורים באפריקה שכתב לבַּנדה,‏ נשיא מלווי,‏ מכתב תמיכה בעדי־יהוה במהלך הרדיפות הנוראות שהתרחשו במלווי בשנות ה־70’‏.‏

שפע ברכות מיהוה

בשנת 1951,‏ כשסיימתי את גלעד ופניי היו מועדות לקפריסין,‏ נסעתי עם שבע מזוודות.‏ כשעברתי לטורקיה,‏ היו לי רק חמש מזוודות.‏ אך משום שהייתי בנסיעות לעתים כה תכופות,‏ נאלצתי להתרגל להגבלת המטען של 20 קילוגרם,‏ כולל תיק המסמכים ומכונת הכתיבה הקטנטונת שלי.‏ יום אחד אמרתי לאח נור,‏ נשיאה של חברת המצפה בימים ההם:‏ ”‏אתם מגינים עלי מפני חומרנות.‏ אני נאלץ לחיות עם 20 קילוגרם מטען,‏ ואני מסתדר עם זה מצוין”‏.‏ מעולם לא חשתי מקופח על שאין לי דברים רבים.‏

הבעיה העיקרית שניצבה בפניי במסעותיי היתה להיכנס למדינות ולצאת מהן.‏ באחד הימים,‏ בארץ שבה הוטל חרם על הפעילות,‏ פקיד מכס החל לפשפש במסמכים שלי.‏ הדבר סיכן את העדים באותה ארץ,‏ לכן הוצאתי מכיס המקטורן שלי מכתב שקיבלתי מאשתי ואמרתי לפקיד המכס:‏ ”‏אני רואה שאתה אוהב לקרוא דברי־דואר.‏ אולי תרצה גם לקרוא את המכתב הזה שקיבלתי מאשתי,‏ ואינו נמצא בין יתר המסמכים?‏”‏ הוא נבוך,‏ התנצל ונתן לי לעבור.‏

מאז 1982,‏ אשתי ואני משרתים כשליחים בנִיס שבדרום צרפת.‏ בשל בריאותי הלקויה,‏ אינני יכול לעשות את כל אשר עשיתי בעבר.‏ אך אין משמע הדבר ששמחתנו פחתה.‏ ראינו ש’‏עמלנו איננו לריק’‏ (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏58‏)‏.‏ אני שמח לראות רבים,‏ שהיתה לי הזכות ללמד אותם במשך השנים,‏ וכן יותר מ־40 בני־משפחתי,‏ משרתים את יהוה נאמנה.‏

בשום אופן אינני מתחרט ש’‏עברתי’‏ בחיי לאזורים אחרים,‏ חרף ההקרבות שהיו כרוכות בכך.‏ ככלות הכל,‏ אף לא אחת מן ההקרבות הללו משתווה לְמה שיהוה ובנו,‏ ישוע המשיח,‏ עושים למעננו.‏ במבט לאחור על 60 השנים האחרונות שבהן אני מכיר את האמת,‏ אני יכול לומר שיהוה בירך אותי מאוד.‏ כשם שנאמר במשלי י׳:‏22‏,‏ ”‏ברכת יהוה היא תעשיר”‏.‏

ללא ספק,‏ ”‏כי טוב חסדך [‏יהוה]‏ מחיים”‏ (‏תהלים ס״ג:‏4‏)‏.‏ כשהאי־נוחות הנלווית לזִקנה הולכת וגוברת,‏ לא אחת אני מזכיר את דברי מחבר התהלים בתפילותיי:‏ ”‏בך יהוה חסיתי,‏ אל אבושה לעולם.‏ כי אתה תקוותי,‏ אדני יהוה,‏ מבטחי מנעוריי.‏ אלוהים,‏ לימדתני מנעוריי,‏ ועד הנה אגיד נפלאותיך.‏ וגם עד זִקנה ושיבה,‏ אלוהים,‏ אל תעזבני”‏ (‏תהלים ע״א:‏1,‏ 5,‏ 17,‏ 18‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

כיום,‏ עם רעייתי,‏ אָנִי