תן ליהוה את מה שראוי לו
מפי טימוליאון וסיליוּ
נעצרתי בעוון הוראת המקרא בכפר אַיידוֹנוֹכוֹרי. במשטרה הסירו את נעליי והילקו את עקביי. ככל שנמשכו ההלקאות, איבדתי תחושה בכפות הרגליים והפסקתי להרגיש את הכאב. לפני שאסביר מה הוביל להתעללות זו, שבאותם ימים היתה תופעה שכיחה ביוון, הרשו לי לספר לכם כיצד התחלתי ללמד את המקרא.
זמן קצר אחרי שנולדתי ב־1921 עברה משפחתי לעיירה רודוליבוס שבצפון יוון. בנעוריי ניהלתי חיים משולחי רסן. בגיל 11 התחלתי לעשן. אחר כך נעשיתי שתיין ומהמר, והלכתי כמעט מדי לילה למסיבות פרועות. ניחנתי בכישרון למוסיקה, והצטרפתי ללהקה מקומית. כעבור שנה בערך יכולתי כבר לנגן ברוב כלי הנגינה של הלהקה. הייתי גם אדם תאב דעת ואוהב צדק.
בתחילת שנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוזמנה הלהקה שלנו לנגן בלוויה של ילדה קטנה. ליד הקבר בכו קרובי המשפחה והידידים בכי קורע לב. ייאושם המר זעזע אותי עמוקות. תהיתי, ’למה אנחנו מתים? האם יש בחיים יותר מאשר קיומנו הקצר? היכן אוכל למצוא תשובות?’
אחרי ימים מספר נחו עיניי על הספר ”הברית החדשה” שהיה מונח על מדף בביתי. שלפתי את הספר והתחלתי לקרוא. כשקראתי את דברי ישוע במתי כ״ד:7 על מלחמות בקנה מידה גדול כחלק מִאוֹת נוכחותו, הבזיקה במוחי המחשבה שדבריו מתייחסים לימינו. בשבועות שחלפו מאז, קראתי את כתבי־הקודש המשיחיים (”הברית החדשה”) מספר פעמים.
בדצמבר 1940 ביקרתי בביתה של משפחה שגרה בקרבת מקום — אלמנה עם חמישה ילדים. בעליית הגג שבביתם מצאתי ערימת ספרונים, ואחד מהם נקרא הממשלה הרצויה (לועזית) שיצא לאור מטעם חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים. נשארתי בעליית הגג וקראתי את הספרון מתחילתו ועד סופו. ממה שקראתי השתכנעתי שאנו חיים בתקופה המכונה במקרא ”אחרית הימים”, ושיהוה אלוהים ישים בקרוב קץ לסדר זה ויחליף אותו בעולם חדש רב צדק (טימותיאוס ב׳. ג׳:1–5; פטרוס ב׳. ג׳:13).
מה שהרשים אותי במיוחד היו הראיות המקראיות שהצדיקים יחיו לנצח בגן־עדן עלי־אדמות, ושהסבל והמוות יחלפו לבלי שוב בעולם החדש תחת שלטונה של מלכות אלוהים (תהלים ל״ז:9–11, 29; ההתגלות כ״א:3, 4). בעודי קורא הודיתי לאלוהים בתפילה על כל זה, וביקשתי ממנו שיבהיר לי את דרישותיו. היה ברור לי שיהוה אלוהים ראוי למסירות בלב ובנפש (מתי כ״ב:37).
יישמתי את מה שלמדתי
מני אז הפסקתי לעשן, להשתכר ולהמר. כינסתי את חמשת ילדיה של האלמנה יחד עם אחותי ושני אחיי הקטנים והסברתי להם את מה שלמדתי מן הספרון. עד מהרה התחלנו להפיץ ברבים את המעט שידענו. היינו מוכּרים כעדי־יהוה, אף־על־פי שמעולם לא פגשנו עד־יהוה. מן ההתחלה הקדשתי יותר ממאה שעות כל חודש כדי לבשר לאחרים על הדברים הנפלאים שלמדתי.
אחד הכמרים המקומיים של הכנסייה היוונית־אורתודוקסית התלונן עלינו באוזני ראש העיר. אך לא ידענו שכמה ימים קודם לכן מצא עד־יהוה בגיל העשרֵה סוס אובד והשיב אותו לבעליו. תודות ליושרו רחש ראש העיר כבוד לעדי־יהוה והשיב את פני הכומר ריקם.
יום אחד באוקטובר 1941, כשבישרתי בשוק, סיפר לי מישהו על עד־יהוה שחי בעיירה קרובה. מדובר היה בשוטר לשעבר ששמו כריסטוס טריאנטפילו. הגעתי אליו והתברר לי שהוא עד־יהוה מאז 1932. עד כמה שמחתי לקבל מידיו הרבה פרסומים ישנים של חברת המצפה! הם עזרו לי להתקדם מבחינה רוחנית.
ב־1943 נטבלתי כסמל להקדשת חיי לאלוהים. בשלב ההוא כבר ניהלתי שיעורי־מקרא בשלושה כפרים סמוכים — דְרַביסקוס, פַּלֵאוֹקוֹמי ומַבְרוֹלוֹפוֹס. לימדתי בעזרת הספר נבל האלוהים (לועזית). ונפלה בחלקי הזכות להיות עד להיווסדן של ארבע קהילות של עדי־יהוה באיזור ההוא.
מבשר חרף המכשולים
ב־1944 השתחררה יוון מן הכיבוש הגרמני, וזמן קצר אחרי כן, נוצר קשר עם משרד הסניף של חברת המצפה באתונה. ממשרד הסניף הזמינו אותי לבשר בשטח שבו כמעט אף אחד לא שמע את בשורת המלכות. עברתי לשם ועבדתי באחת החוות המקומיות שלושה חודשים, ואת יתר חודשי השנה הקדשתי לבשורה.
בשנה ההיא זכיתי לראות את אמי נטבלת וכן גם את האלמנה עם ילדיה, חוץ מבתה הקטנה מַרִייאַנְתִי שנטבלה ב־1943, ושאיתה התחתנתי בנובמבר של אותה שנה. כעבור שלושים שנה, ב־1974, נעשה גם אבי לעד־יהוה טבול.
בתחילת 1945 קיבלנו ממשרד הסניף את העותק המשוכפל הראשון של המצפה. המאמר המרכזי נשא את הכותרת ”לכו ועשו את כל הגויים לתלמידים” (מתי כ״ח:19). מַרִייאַנְתִי ואני נענינו מייד לקריאה ועברנו לשרת בשטחים מרוחקים מזרחית לנהר סְטְרִימוֹן. לימים, הצטרפו אלינו מבשרים נוספים.
לא פעם הלכנו יחפים אל הכפרים וצעדנו קילומטרים תוך שאנו חוצים עמקים והרים. עשינו זאת כדי שנעלינו לא ייתבלו, משום שלא היו לנו נעליים אחרות. בשנים שבין 1946 לבין 1949 השתוללה מלחמת אזרחים ביוון, ומסוכן היה לנוע בדרכים. לא היה זה מחזה נדיר לראות גופות מוטלות בצדי הדרך.
הקשיים לא ריפו את ידינו והמשכנו לשרת בהתלהבות. פעמים רבות חשתי כמו המשורר אשר כתב: ”גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עימדי; שבטך ומשענתך המה ינחמוני” (תהלים כ״ג:4). בתקופה ההיא הרבינו להיעדר מן הבית למשך שבועות, והיו חודשים שבהם הקדשתי לשירות 250 שעות.
השירות באַיידוֹנוֹכוֹרי
אחד הכפרים שבהם בישרנו ב־1946 היה איידונוכורי השוכן על הר גבוה. שם פגשנו באדם שסיפר לנו שיש בכפר שני אנשים המעוניינים לשמוע את המסר המקראי. אלא שבשל חששוֹ מן השכנים, סירב האיש להנחות אותנו אליהם. איתרנו את בתיהם והתקבלנו שם בסבר פנים יפות. למעשה, בתוך דקות ספורות התמלא הסלון בקרובי משפחה ובידידים קרובים. נדהמתי מתשומת לבם הרבה ומהקשבתם הדרוכה. התברר לנו שהם ציפו בכיליון עיניים ליצור קשר עם עדי־יהוה, אבל תחת הכיבוש הגרמני לא היו עדי־יהוה בסביבה. מה עורר את התעניינותם?
שני ראשי המשפחות החזיקו בעמדות מפתח במפלגה הקומוניסטית המקומית, והציגו את הרעיונות הקומוניסטיים בפני הציבור. בשלב מסוים נפל לידיהם הספר ממשלה (לועזית) שיצא לאור מטעם חברת המצפה. הם קראו אותו והשתכנעו שהתקווה היחידה לממשלה מושלמת וצודקת היא מלכות אלוהים.
שוחחנו עימם ועם מכריהם עד חצות. הם היו מרוצים מאוד מן התשובות המקראיות לשאלותיהם. אך לא חלף זמן רב, וכמה קומוניסטים בכפר זממו להרוג אותי, משום שהם ראו בי כמי שהמיר את דתם של מנהיגיהם לשעבר. דרך אגב, אחד האנשים שישבו איתנו בערב ההוא היה אותו אדם שסיפר לי על המעוניינים בכפר. הוא למד את המקרא, נטבל ונעשה אחר כך לזקן־קהילה משיחי.
רדיפות אכזריות
זמן לא רב אחרי שפגשתי את אותם קומוניסטים לשעבר, פרצו שני שוטרים לבית שבו קיימנו אסיפה. הם עצרו ארבעה מאיתנו באקדחים שלופים והובילו אותנו לתחנת המשטרה. קצין המשטרה, שהיה ביחסים הדוקים עם הכמורה היוונית־אורתודוקסית, נזף בנו קשות. לבסוף שאל, ”טוב, אז מה אעשה בכם?”
”נכה אותם כהוגן!” צעקו פה אחד השוטרים שעמדו מאחורינו.
אך זה היה כבר מאוחר בלילה. השוטרים כלאו אותנו במרתף והלכו אל הפונדק הקרוב. כשהיו שתויים חזרו והעלו אותי במעלה המדרגות.
למראה מצבם הבנתי שהם עלולים לחסל אותי בן רגע. התפללתי לאלוהים שיתן לי כוח לעמוד בסבל. הם אחזו באלות וכפי שסיפרתי בהתחלה היכו את עקביי. אחר כך היכו אותי בכל חלקי גופי והשליכו אותי חזרה למרתף. בהמשך לקחו קורבן אחר והיכו גם אותו.
בינתיים ניצלתי את ההזדמנות להכין את שני העדים הצעירים לקראת מה שצפוי להם. אבל השוטרים החליטו לקחת אותי שוב. הם הפשיטו אותי וחמישה מהם חבטו בי קרוב לשעה, תוך שהם רומסים את ראשי במגפי צבא. משסיימו השליכו אותי במורד המדרגות ושם שכבתי מחוסר הכרה כ־12 שעות.
כששוחררנו אירחה אותנו ללילה משפחה אחת מן הכפר וטיפלה בנו. למחרת שמנו פעמינו לביתנו. היינו תשושים ורצוצים מן ההלקאות, עד כדי כך שהדרך, שאורכת על־פי־רוב שעתיים ברגל, ארכה שמונה שעות. גופי היה מאוד נפוח מן המכות ומַרִייאַנְתִי בקושי זיהתה אותי.
גידול חרף ההתנגדות
ב־1949 בעיצומה של מלחמת האזרחים עברנו לסלוניקי. התמניתי לעוזר של משרת קהילה באחת מארבע הקהילות שהיו בעיר. כעבור שנה גדל מספר המאמינים והקמנו קהילה חדשה. התמניתי למשרת הקהילה, כלומר, למשגיח היושב־ראש. מקץ שנה גדלה הקהילה כמעט כפליים ונוסדה קהילה חדשה!
המתנגדים כעסו לנוכח הגידול של עדי־יהוה בסלוניקי. יום אחד ב־1952 בשובי הביתה מן העבודה התחוור לי שביתי הוצת ונשרף עד היסוד. מַרִייאַנְתִי ניצלה ברגע האחרון. באסיפה שנערכה באותו לילה הסברנו מדוע אנו לבושים בבגדים מטונפים — איבדנו את כל רכושנו. אחינו לאמונה גילו אהדה ותמכו בנו.
ב־1961 מוניתי למשגיח נודד וביקרתי בכל שבוע בקהילה אחרת כדי לחזק את ידי האחים מבחינה רוחנית. במשך 27 שנה ביקרנו אשתי ואני בנפות ובמחוזות שבמקדוניה, תרקיה ותֶסַליָה. אף־על־פי שמַרִייאַנְתִי יקירתי התעוורה כמעט כליל מאז 1948, היא שירתה עמי באומץ לב ועמדה במבחני אמונה רבים. גם היא פעמים רבות נעצרה, הועמדה לדין ונאסרה. בשלב מסוים התדרדרה בריאותה והיא נפטרה ב־1988 אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן.
בשנה ההיא מוניתי כחלוץ־מיוחד בסלוניקי. כיום, אחרי יותר מ־56 שנה בשירות יהוה, אני עדיין מסוגל לעבוד קשה ולהשתתף בכל צדדי השירות. לעתים ניהלתי כ־20 שיעורי־מקרא עם מעוניינים מדי שבוע.
אנו למעשה בתחילתה של תוכנית לימוד גדולה שתימשך בעולמו החדש של יהוה עוד אלף שנים. בכל זאת, אני סבור שאין זה הזמן להאט את הקצב, לדחות דברים ולחתור לסיפוק מאוויינו האישיים. אני אסיר תודה ליהוה על שעזר לי לעמוד בהבטחה שהבטחתי בתחילת דרכי, משום שהוא ראוי למסירותנו ולשירותנו בלב ובנפש.
[תמונה בעמוד 24]
נואם בתקופה שפעילותנו היתה נתונה בחרם
[תמונה בעמוד 25]
עם אשתי מַרִייאַנְתִי