סיפור חיים
יתום שנזנח מוצא אב אוהב
סיפורו של דימיטריס סידירופולוס
”קדימה, תפוס את הנשק ותתחיל לירות”, צעק הקצין והושיט לי את הרובה. סירבתי ברוגע. לאימתם של החיילים שהביטו במתרחש החל הקצין לירות וכדורים עפו מעל כתפי. נראה היה שאני עומד להיהרג. לשמחתי ניצלתי. אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שחיי היו תלויים לי מנגד.
משפחתי השתייכה למיעוט אתני והתגוררה בקרבת קַייְסֶרִי שבקַפָּדוֹקְיָה, טורקיה. ככל הנראה היו מאזור זה שחבקו במאה הראשונה לספירה את המשיחיות (מעשי השליחים ב׳:9). בכל אופן, בתחילת המאה ה־20 השתנו פני הדברים באופן דרסטי.
מפליט ליתום
מספר חודשים לאחר הולדתי בשנת 1922, נאלצו בני משפחתי לברוח כפליטים ליוון עקב מאבקים אתניים. הוריי המבועתים הותירו הכול מאחוריהם. לאחר תלאות קשות הגיעו במצב מעורר רחמים לכפר קיריה, ליד דְרַמָה שבצפון יוון.
אבי נפטר בהיותי בן ארבע ולאחר הולדת אחי הצעיר. הוא היה רק בן 27 אבל הסבל של אותם זמנים קשים כילה את כוחו. אמא סבלה מעוני מחפיר ועד מהרה נפטרה גם היא. אחי ואני נותרנו עניים מרודים. הועברנו מבית יתומים אחד למשנהו, וכשהייתי בן 12 נשלחתי לבית יתומים בתסלוניקי והתחלתי ללמוד מכונאות.
בין כותלי בתי היתומים הקרים והעוינים תהיתי מדוע יש אנשים שחווים כל כך הרבה סבל ועוול. שאלתי את עצמי מדוע אלוהים מרשה לתנאים כל כך עגומים להתקיים. בשיעורי הדת לימדו אותנו שאלוהים הוא כול־יכול, אך לא קיבלנו כל הסבר הגיוני מדוע קיים רשע ומדוע הוא כה רווח. פתגם נפוץ אמר שהכנסייה היוונית האורתודוקסית היא הדת הטובה ביותר. לא קיבלתי תשובה משביעת רצון כאשר שאלתי: ”מדוע לא כולם נוצרים אורתודוקסים אם הכנסייה האורתודוקסית היא הטובה ביותר?”
אף־על־פי־כן המורה שלנו הוקיר את המקרא והטמיע בתודעתנו שהספר קדוש. גם מנהל בית היתומים גילה את אותה גישה, אבל ללא כל סיבה מובנת הדיר רגלו מהטקסים הדתיים. כששאלתי מה הסיבה לכך, סיפרו לי שבעבר למד עם עדי־יהוה, דת שלא הכרתי.
סיימתי את לימודיי בבית היתומים שבתסלוניקי בגיל 17. מלחמת העולם השנייה פרצה ויוון נכבשה בידי הנאצים. ברחובות גוועו אנשים ברעב. כדי לשרוד ברחתי לכפר ועבדתי שם כפועל בחווה תמורת שכר זעום.
המקרא מספק תשובות
בשובי לתסלוניקי באפריל 1945 ביקרה אותי אחותו של חבר ילדות, שאיתו גרתי בכמה בתי יתומים. פסצ׳ליה סיפרה לי שעקבותיו של אחיה אבדו, וביקשה לדעת אם יש לי מושג כלשהו היכן תוכל למצוא אותו. במהלך השיחה הזכירה שהיא אחת מעדי־יהוה וסיפרה שאלוהים דואג לבני אדם.
הבעתי בפניה את מורת רוחי ומחיתי על דבריה. מדוע אני סובל עוד מילדותי? למה התייתמתי? איפה אלוהים כשאנחנו זקוקים לו יותר מכול? בתגובה לכך היא שאלה, ”האם אתה בטוח שאלוהים אחראי לכל המצב הזה?” והראתה לי מתוך המקרא שלה שאלוהים אינו הגורם לסבלות האנשים. הסבריה עזרו לי להבין שהבורא אוהב את בני האדם ושבקרוב מאוד ישפר את פני הדברים. פסצ׳ליה פתחה בישעיהו ל״ה:5–7 ובההתגלות כ״א:3, 4 והראתה לי שבקרוב לא יהיו עוד מלחמות, סכסוכים, חולי ומוות, ושהאנשים הנאמנים יחיו לנצח עלי אדמות.
משפחה תומכת
נודע לי שאחיה של פסצ׳ליה נהרג בהתנגשות עם כוחות גרילה, לכן ביקרתי את משפחתה כדי להביע את תנחומיי. באתי לנחם — אך הם שניחמו אותי מהכתובים. חזרתי לבקרם וזכיתי לדברי נחמה נוספים מהמקרא. לא עבר זמן רב והצטרפתי לקבוצה קטנה של עדי־יהוה, שהתאספה בחשאי כדי ללמוד על אלוהים ולעבוד אותו. חרף החרם שהוטל על העדים, הייתי נחוש להמשיך להיות בחברתם.
בקבוצה זו של משיחיים ענווים מצאתי את החום והאווירה המשפחתית האוהבת שחסרה לי. הם סיפקו לי תמיכה רוחנית ועזרה להן הייתי זקוק נואשות. מצאתי ידידים לא־אנוכיים ואכפתיים שהיו מוכנים ומזומנים להושיט לי יד ולנחם אותי (קורינתים ב׳. ז׳:5–7). חשוב מכך, הם עזרו לי לקרוב ליהוה, אותו אני מחשיב כיום לאבי השמימי האוהב. תכונותיו — אהבה, רחמים ודאגה עמוקה — משכו אותי מאוד (תהלים כ״ג:1–6). סוף סוף מצאתי משפחה רוחנית ואב אוהב! זה נגע ללבי. עד מהרה הקדשתי את חיי ליהוה ונטבלתי בספטמבר 1945.
נוכחותי באסיפות הרחיבה את ידיעותיי ובמיוחד העמיקה את אמונתי. מאחר שלא הייתה כל תחבורה היו מאיתנו שצעדו פעמים רבות מרחק של 5 קילומטרים מהכפר שלנו למקום שבו התאספנו. בדרך ניהלנו שיחות רוחניות בלתי נשכחות. בשלהי 1945, כאשר למדתי על האפשרות לשרת בשירות מלא, התחלתי בחלוציות. קשר הדוק עם יהוה היה דבר חשוב משום שזמן קצר אחרי כן נבחנו אמונתי ונאמנותי עד קצה היכולת.
ההתנגדות פועלת כבומרנג
לעתים תכופות פשטה המשטרה באיומי אקדחים על מקום ההתאספות שלנו. ביוון השתוללה מלחמת אזרחים ולכן שרר בה משטר צבאי. קבוצות מתנגדים לחמו זו בזו בשנאה אכזרית. הכמורה ניצלה את המצב ושכנעה את הרשויות שאנו קבוצה קומוניסטית ושיש לרדוף אותנו עד צוואר.
במהלך שנתיים נעצרנו פעמים רבות, ונשפטנו שש פעמים לארבעה חודשי מאסר. ואולם, בתי הכלא היו כבר מלאים באסירים פוליטיים ולכן שוחררנו. ניצלנו את החופש הבלתי צפוי והמשכנו לבשר, אבל לא עבר זמן רב ושוב נעצרנו — שלוש פעמים באותו שבוע. ידענו שרבים מאחינו הוגלו לאיים שוממים. האם אמונתי תהיה איתנה דייה ותעמוד במבחן כזה?
התנאים הפכו קשים מנשוא כאשר הושמתי תחת פיקוחו של קצין מבחן. וכדי להשגיח עליי שלחו אותי הרשויות לאֶווֹסמוֹס שבקרבת תסלוניקי, שם הייתה תחנת משטרה. שכרתי חדר בקרבת מקום וכדי לקיים את עצמי עסקתי במירוק כלי בישול מנחושת בבתי הלקוחות. כאשר בישרתי כחלוץ בכפרים שמסביב, התאפשר לי בזכות משלח ידי לגשת בחופשיות לבתים מבלי לעורר את חשדה של המשטרה. כתוצאה מכך, היו ששמעו את הבשורה הטובה והגיבו בחיוב. יותר מעשרה מהם הפכו לבסוף למשרתים מוקדשים של יהוה.
עשר שנים, שמונה בתי כלא
הייתי תחת פיקוח משטרתי עד סוף שנת 1949 ולבסוף חזרתי לתסלוניקי — נלהב להמשיך בשירות המלא. ב־1950, בדיוק כשחשבתי שתמו סבלותיי, קיבלתי באורח מפתיע צו גיוס. עקב עמדתי המשיחית הניטראלית היה מנוי וגמור עימי לסרב ’ללמוד מלחמה’ (ישעיהו ב׳:4). זו הייתה ראשיתו של מסע ארוך ומייסר בבתי הכלא מן הידועים ביותר לשמצה ביוון.
הכול התחיל בעיר דְרַמָה. במהלך השבועות הראשונים למאסרי, התאמנו המגויסים החדשים בירי. יום אחד, לקחו אותי למטווח. אחד הקצינים הושיט לי את הרובה והורה לי לירות. סירבתי והוא החל לצעוק עליי. כששאר הקצינים הבינו שאין סיכוי שאתפשר, הם החלו להלום בי בפראות. הם הציתו סיגריות וכיבו אותן על כפות ידיי. לאחר מכן השליכו אותי לצינוק. זה נמשך שלושה ימים. הכוויות כאבו מאוד, ושנים רבות סבלתי מצלקות בידיים.
לפני שנשפטתי בבית דין צבאי הועברתי למחנה צבאי באִירַקְלִיוֹן, כרתים. שם, במגמה לשבור את נאמנותי ספגתי מכות אכזריות. חששתי שאכנע ולכן התפללתי מעומק לבי לאבי שבשמים וביקשתי ממנו שיחזק אותי. הכתוב בירמיהו א׳:19 עלה במוחי: ”ונלחמו אליךָ ולא יוכלו לָךְ, כי ’איתך אני’, נאום יהוה, ’להצילֶךָ’”. ”שלום אלוהים” הסב לי שקט ושלוות נפש. הבנתי עד כמה נבון לשים את מלוא מבטחנו ביהוה (פיליפים ד׳:6, 7; משלי ג׳:5).
במשפט נגזר עליי מאסר עולם. עדי־יהוה נחשבו ”לאויבי המדינה” הגרועים ביותר. ריצוי העונש החל בבית הכלא באיטסדין שמחוץ לקָנֵאַה, שם הוחזקתי בצינוק. איטסדין היה מבצר עתיק והתא שלי שרץ חולדות. התעטפתי מכף רגל ועד ראש בשמיכה מרופטת וישנה כדי שלא אבוא במגע ישיר עם החולדות שזחלו על גופי. חליתי בדלקת ריאות קשה ולפי המלצת הרופא נזקקתי לאור השמש. כך הזדמן לי לשוחח עם אסירים רבים בחצר. מצבי החמיר עקב דימום קשה מראותיי ונאלצו לשלוח אותי לבית החולים אִירַקְלִיוֹן.
עמיתיי המשיחיים שהיו משפחתי הרוחנית שוב נחלצו לעזרתי כשנזקקתי להם (קולוסים ד׳:11). האחים באירקליון ביקרו אותי בקביעות, ניחמו ועודדו אותי. אמרתי להם שאני זקוק לספרות כדי לבשר למעוניינים והם הביאו לי מזוודה עם תחתית כפולה, בה יכולתי להחביא את הספרות בבטחה. כל כך שמחתי שבזמן ששהיתי באותם בתי כלא, לפחות שישה משותפיי לתא הפכו למשיחיים!
בינתיים הסתיימה מלחמת האזרחים וגזר הדין שלי הומתק לעשר שנות מאסר. את שארית תקופת מאסרי ריציתי בבתי הכלא ברתֵימְנוֹ, בג׳נטי קוּל ובקסנדרה. השתחררתי לאחר מאסר של עשר שנים בערך בשמונה בתי כלא וחזרתי לתסלוניקי. בבואי קידמו את פניי אחיי המשיחיים האהובים בברכה ובחמימות.
עולה כפורח בזכות אגודת האחים המשיחית
באותה תקופה כבר נהנו המשיחיים ביוון מחופש פולחן יחסי. מייד ניצלתי את ההזדמנות והמשכתי בשירות המלא. לא חלפו ימים רבים וזכיתי לברכה נוספת. הכרתי את קתינה, אחות משיחית נאמנה שאהבה את יהוה והייתה פעילה מאוד במלאכת ההטפה. נישאנו באוקטובר 1959. הולדתה של בתנו אגפה והעובדה שהייתה לי משפחה משיחית משלי ריפאו עם הזמן את הצלקות שחשתי כיתום. מעל לכול, משפחתנו שמחה לשרת תחת כנפי הגנתו ודאגתו של אבינו האוהב שבשמים, יהוה (תהלים ה׳:12).
עקב נסיבות שלא היו תלויות בי נאלצתי להפסיק את החלוציות, אך תמכתי באשתי שהמשיכה בשירות המלא. ציון דרך בחיי המשיחיים היה ב־1969, בכינוס בינלאומי של עדי־יהוה שנערך בנירנברג שבגרמניה. ערכתי הכנות לנסיעתי והגשתי בקשה לדרכון. כאשר פנתה אשתי לתחנת המשטרה כדי לבדוק מדוע חלפו יותר מחודשיים וטרם הונפק דרכוני, שלף הקצין תיק עב־כרס מהמגירה שלו ואמר: ”האם את מבקשת דרכון לאדם הזה כדי שהוא ימיר את דתם של האנשים בגרמניה? לא ולא! הוא איש מסוכן”.
בעזרת יהוה ובעזרתם של כמה אחים נכללתי בדרכון קבוצתי וכך התאפשר לי לנכוח באותו כינוס נהדר. שיא הנוכחים הגיע ליותר מ־000,150 איש, וראיתי בבירור כיצד רוח יהוה מדריכה ומאחדת את המשפחה הרוחנית הבינלאומית הזאת. מאוחר יותר בחיי למדתי להוקיר אפילו עוד יותר את חשיבותה של אגודת האחים המשיחית.
בשנת 1977 נפטרה אשתי האהובה ובת־זוגתי הנאמנה. עשיתי כמיטב יכולתי לגדל את בתי על ברכי עקרונות המקרא, אבל לא נותרתי לבד. גם הפעם, משפחתי הרוחנית באה לעזרתי. תמיד אהיה אסיר תודה על תמיכתם של האחים במהלך אותה תקופה קשה. כמה מהם אף עברו להתגורר עימנו לזמן מה כדי לעזור לי לטפל בבתי. לעולם לא אשכח את האהבה וההקרבה העצמית שגילו כלפיי (יוחנן י״ג:34, 35).
ברבות הימים נישאה אגפה לאח בשם אליאס. כל ארבעת בניהם בָּאמת. בשנים האחרונות לקיתי כמה פעמים בשבץ ובריאותי הידרדרה. בתי ומשפחתה מטפלים בי במסירות. למרות בריאותי הלקויה יש לי סיבות למכביר לשמוח. אני זוכר את הזמנים בהם היו בכל תסלוניקי רק כמאה אחים שהתאספו בחשאי בבתים פרטיים. נכון להיום יש כחמשת אלפים עדים נלהבים באזור (ישעיהו ס׳:22). בכינוסים ניגשים אליי אחים צעירים ושואלים אותי: ”האם אתה זוכר שהיית נוהג להביא חוברות לבית שלנו?” אף־על־פי שההורים אולי לא קראו את כתבי העת, הילדים שלהם כן קראו והתקדמו מבחינה רוחנית.
בהביטי על הגידול שחל בארגון יהוה, אני מרגיש שכל הנסיונות שעברתי אינם לשווא. אני תמיד אומר לנכדיי ולצעירים אחרים לזכור את אביהם שבשמים בעודם צעירים והוא אף פעם לא ייטוש אותם (קהלת י״ב:1). יהוה עמד בדיבורו והפך עבורי ל”אבי יתומים” (תהלים ס״ח:6). גם אם נזנחתי בילדותי כיתום מצאתי לבסוף אב אוהב!
[תמונה בעמוד 22]
עבדתי כטבח בבית הכלא שבדְרַמָה
[תמונה בעמוד 23]
עם קתינה ביום כלולותינו, 1959
[תמונה בעמוד 23]
כינוס ביער ליד תסלוניקי בשלהי שנות השישים
[תמונה בעמוד 24]
עם בתנו, 1967