העיקר בחיי הוא להשביע את רצון יהוה
מפי תיאודורוס נרוס
דלת התא נפתחה לרווחה והסוהר שאג: ”מי זה נרוס?” לאחר שהזדהיתי ציווה: ”קום. אנחנו מוציאים אותך להורג”. זה קרה ב־1952 במחנה צבאי בקורינתוס שביוון. כיצד הגעתי למצב שבו חיי היו תלויים לי מנגד? לפני שאסביר מה קרה הרשו לי לספר לכם קצת על הרקע שלי.
אבי בא במגע עם תלמידי המקרא (כך נקראו אז עדי־יהוה) בערך בשנת 1925. עד מהרה הצטרף אליהם ושיתף את שמונת אחיו ואחיותיו באמונתו. הם, וכן גם הוריו, אימצו ללבם את האמת המקראית. אחר כך התחתן, ואני נולדתי ב־1929 באגריניו שביוון.
אלו היו שנים איומות ביוון. ראשית כל, שלט במדינה ביד ברזל הדיקטטור גנרל מֶטַקְסַס יואניס. אחר כך, ב־1939, פרצה מלחמת העולם השנייה ובתוך זמן קצר כבשו הנאצים את יוון. המחלות והרעב אכלו כל חלקה טובה. הגופות התפוחות הובלו במריצות קטנות. הרשע בעולם בלט מכל פינה כמו גם הצורך במלכות אלוהים.
חיים המוקדשים לשירות יהוה
ב־20 באוגוסט 1942 קיימנו אסיפה מחוץ לתסלוניקי. המשגיח היושב־ראש הצביע לעבר מטוסי הקרב הבריטיים שהטילו פצצות על העיר והדגיש שקיום הצו ’לא להזניח את התכנסותנו’ מגן עלינו (עברים י׳:25). את האסיפה קיימנו בחוף הים והייתי מבין המועמדים לטבילה. כשיצאנו מן המים עמדנו בשורה, ואחינו ואחיותינו המשיחיים שרו לכבודנו שיר ובו שיבחו אותנו על החלטתנו. זה היה יום בלתי נשכח!
לא חלפו ימים רבים וכשבישרתי עם עוד נער מבית לבית, עצר אותנו שוטר והביאנו אל תחנת המשטרה. כדי להכניס לנו טוב טוב לראש שאנו נחשבים לקומוניסטים ושפעילות ההטפה אסורה, היכו אותנו ואמרו: ”יהוה וסטאלין הם אותו דבר, אידיוטים!”
ביוון השתוללה מלחמת אזרחים ושנאת הקומוניסטים בערה במלוא עוזה. למחרת הובלנו לפני בתינו כבולים באזיקים כמו פושעים. אך בזאת לא תמו ניסיונותיי.
מבחני אמונה בבית־הספר
בתחילת 1944 עוד הייתי תלמיד בית־ספר, ותסלוניקי נותרה תחת הכיבוש הנאצי. יום אחד בבית־הספר אמר לי המורה לדת, כומר יווני־אורתודוקסי, שאני עומד להיבחן על השיעור של היום. ”הוא לא נוצרי אורתודוקסי”, אמרו יתר התלמידים.
”אז מה הוא?” שאל המורה.
”אני אחד מעדי־יהוה”, השבתי.
”זאב בין כבשים”, צעק המורה, תפס אותי ונתן לי סטירת לחי מצלצלת.
’איך זה ייתכן’, חשבתי לעצמי, ’שכבשה תכה זאב?’
כעבור ימים מספר ישבנו כ־350 תלמידים סביב השולחנות לארוחת צהריים. המנהל קבע: ”נרוס יברך על המזון”. נשאתי את תפילת ’אבינו’, התפילה שישוע לימד את תלמידיו ככתוב במתי ו׳:9–13. הדבר לא מצא חן בעיני המנהל, ובכעס רב שאל אותי ממקום מושבו: ”למה התפללת ככה?”
”כי אני אחד מעדי־יהוה”, אמרתי. לשמע הדבר גם הוא תפס אותי וסטר לי על הלחי. מאוחר יותר באותו יום הזמין אותי מורה אחר אל משרדו ואמר לי: ”כל הכבוד, נרוס, החזק באמונתך ואל תישבר”. בלילה עודד אותי אבי במילים שאמר השליח פאולוס: ”כל הרוצים לחיות חיי חסידות במשיח ישוע, יירדפו” (טימותיאוס ב׳. ג׳:12).
בתום לימודיי בבית־הספר התיכון היה עלי לבחור מקצוע. בגלל מלחמת האזרחים ביוון נאלצתי, בתור משיחי, להתמודד גם עם סוגיית הניטרליות (ישעיהו ב׳:4; מתי כ״ו:52). בסופו של דבר, בתחילת שנת 1952, נשפטתי ל־20 שנות מאסר על סירובי לשאת נשק בתקופה קשה זו בתולדות יוון.
עמדתי הניטרלית עומדת למבחן
במאסר במחנות הצבא במיסולונגי ובקורינתוס הזדמן לי להסביר למפקדי הצבא שמצפוני, המודרך על־פי המקרא, אינו מרשה לי לשרת כחייל ולתמוך במטרות פוליטיות. ”אני כבר חייל של ישוע”, הסברתי וציטטתי את הכתוב בטימותיאוס ב׳. ב׳:3. כשלחצו עלי לשקול את הנושא מחדש אמרתי שאת ההחלטה קיבלתי לא מתוך דחף רגעי, אלא אחרי מחשבות מעמיקות ובהתחשב בהקדשתי לאלוהים ולעשיית רצונו.
בתגובה הטילו עלי עבודות פרך, ונתנו לי לאכול פעם ביומיים במשך 20 יום. כמו כן, ישנתי על רצפת בטון בתא שמידותיו מטר על שני מטרים, ועימי בתא עוד שני עדים! בימים ההם, במחנה שבקורינתוס, נקראתי מתאי אל הוצאתי להורג.
בדרכנו אל מקום ההוצאה להורג שאל אותי הסוהר: ”אינך מתכוון לומר דבר?”
”לא”, השבתי.
”לא תכתוב משהו למשפחה?”
”לא, הם כבר יודעים שאולי יוציאו אותי להורג”.
הגענו לחצר והורו לי לעמוד מול הקיר. במקום לצוות על החיילים לירות בי ציווה המפקד: ”הַכניסו אותו פנימה”. זו היתה הוצאה להורג מבוימת שנועדה לבחון את נחישותי.
אחרי כן הועברתי אל האי מקרוניסוס, ושם נאסר עלי להחזיק ספרות מלבד ספר מקרא. בבית קטן, הרחק מכ־500 אסירים פליליים, נכלאו 13 עדים. בדרך לא דרך הבריחו אלינו ספרות. יום אחד נשלחה אלי קופסת רחת לוכּום (ממתק פופולרי). הסוהרים השתוקקו לטעום מן הרחת לוכּום עד כי לא שמו לב לחוברת המצפה שהוחבאה תחתיו. ”החיילים אכלו את הרחת לוכּום, ואנחנו ’אכלנו’ את המצפה!” אמר אחד העדים.
הספר מה עשתה הדת למען האנושות? (אנג׳), שיצא לאור זמן קצר קודם לכן, הגיע לידינו, ואחד העדים האסירים שידע אנגלית תרגם אותו. קיימנו אסיפות בחשאי ולמדנו את המצפה. הכלא היה בשבילנו בית־ספר והזדמנות לחזק את רוחניותנו. היינו מאושרים מפני שידענו שנאמנותנו משביעה את רצון יהוה.
הכלא האחרון שבו ישבתי היה בטיראינתה שבמזרח פֶּלוֹפּוֹנֶסוֹס. היה שם שומר שהתבונן בי בתשומת לב מנהל שיעור־מקרא עם אסיר אחר. עד כמה הופתעתי לפגוש את השומר שנים אחר כך בתסלוניקי! עד אז נעשה עד־יהוה. לימים, נשלח בנו לכלא, לא כשומר אלא כאסיר. הוא נאסר מאותה סיבה שאני נאסרתי.
פעילות מחודשת אחרי השחרור
ישבתי בכלא שלוש שנים בלבד מתוך 20 שנות המאסר שנגזרו עלי. אחרי שחרורי החלטתי לגור באתונה. אלא שכעבור זמן קצר חליתי בסוג מסוים של דלקת קרום החזה ונאלצתי לשוב לתסלוניקי. שכבתי במיטה חודשיים תמימים. אחר כך פגשתי בחורה נהדרת ששמה קולה, והתחתנו בדצמבר 1959. ב־1962 הצטרפה קולה לשורות החלוצים, כינוי לעדי־יהוה המשרתים בשירות מלא. כעבור שלוש שנים עלה בידי להצטרף אליה בשירות החלוצי.
בינואר 1965 הוטל עלינו לטפל בנפה ולבקר בקהילות כדי לחזקן מבחינה רוחנית. בקיץ של אותה שנה נפלה בחלקנו זכות נוספת והיא לנכוח לראשונה בחיינו בכינוס מחוזי גדול. הכינוס התקיים בווינה שבאוסטריה. זה היה שונה מן הכינוסים ביוון, שקוימו בחשאי ביערות עקב האיסור שהוטל על הפעילות. בשלהי 1965 הוזמנו לעבוד במשרד הסניף של עדי־יהוה באתונה. אך בשל בעיות בריאות שפקדו את קרובי משפחתי היה עלינו לשוב לתסלוניקי ב־1967.
עמדנו בהתחייבויותינו המשפחתיות ובו בזמן המשכנו להקדיש זמן רב לפעילות ההטפה. יום אחד שוחחתי עם דודני, קוסטס, ותיארתי בפניו את היופי השורר בארגון אלוהים ועד כמה חברי הארגון אוהבים זה את זה, מאוחדים ושומעים בקול אלוהים. הוא אמר: ”זה יכול היה להיות נחמד אילו היה קיים אלוהים”. הצעתי לו לבדוק את הנושא, והוא הסכים. אמרתי לו שאנו עומדים לנכוח בכינוס בינלאומי של עדי־יהוה בנירנברג שבגרמניה באוגוסט 1969. הוא שאל אם יוכל להצטרף, וידידו, אלקוס, שגם כן למד עימנו את המקרא ביקש גם הוא להצטרף.
הכינוס בנירנברג היה מחזה יוצא מן הכלל! הוא התקיים באיצטדיון ענק, שבו חגג היטלר את ניצחונותיו הצבאיים. הנוכחות הגיעה לשיא של יותר מ־000,150, ורוח יהוה הורגשה בתוכנית מתחילתה ועד סופה. לא חלפו ימים רבים וקוסטס ואלקוס נטבלו. שניהם משרתים כיום כזקני־קהילה משיחיים, ובני משפחותיהם הם גם עדי־יהוה.
התחלתי ללמוד עם גברת שגילתה התעניינות. בעלה אמר שברצונו לבדוק את אמונתנו. אחרי זמן מה הודיע לי שהזמין לביתו את מר סאקוס, תיאולוג יווני־אורתודוקסי, לעימות. הבעל רצה לשאול את שנינו כמה שאלות. מר סאקוס הגיע בלוויית כומר. בתחילה אמר בעל הבית, ”ראשית כל, הייתי רוצה שמר סאקוס ישיב על שלוש שאלות”.
הוא החזיק בידו תרגום מקרא שבו השתמשנו בשיחותינו ואמר, ”שאלה ראשונה: האם זה תרגום מקרא מהימן או תרגום שהמציאו עדי־יהוה?” מר סאקוס השיב שזהו תרגום מהימן וציין שעדי־יהוה הם ”אוהבי מקרא”.
בהמשך שאל האיש, ”שאלה שנייה: האם עדי־יהוה אנשים מוסריים?” למעשה, הוא רצה לדעת עם אילו אנשים אשתו מתחילה להתרועע. התיאולוג השיב שהם אנשים מוסריים בהחלט.
”שאלה שלישית”, המשיך האיש, ”האם פעילותם של עדי־יהוה נעשית בתשלום?” ”לא”, ענה התיאולוג.
”קיבלתי תשובות לשאלותיי, והגעתי להחלטה”, קבע האיש. הוא המשיך ללמוד את המקרא ובחלוף זמן קצר נטבל ונעשה עד־יהוה.
חיים פוריים ועתירי גמול
בינואר 1976 נתמניתי שוב למשגיח נפה. מקץ שש שנים זכיתי להשתתף בהשקת שיטת הטפה חדשה ביוון — הטפה ברחובות. באוקטובר 1991 התחלנו אשתי ואני לשרת כחלוצים־מיוחדים. חלפו כמה חודשים והיה עלי לעבור ניתוח לב להשתלת ארבעה מעקפים, שלשמחתי הוכתר בהצלחה. כעת מצב בריאותי שפיר ויש בכוחי להמשיך לבשר בשירות מלא. אני משרת גם כזקן־קהילה באחת הקהילות שבתסלוניקי וחבר בוועד הקשר עם בתי־חולים כדי לסייע לחולים.
במבט לאחור אני בטוח שרב הסיפוק להשביע את רצון אבינו שבשמים. אני שמח שלפני שנים רבות נעניתי להזמנתו הנוגעת ללב: ”חכם, בני, ושמח לבי, ואשיבה חורפי דבר” (משלי כ״ז:11). לבי מתמלא שמחה למראה הריבוי הכלל־עולמי במספר ישרי הלב המצטרפים לארגון יהוה. זו זכות גדולה לעזור לבני אדם לצאת לחופשי בעזרת האמת המקראית, ולפתוח בפניהם פתח לתוחלת של חיי־נצח בעולם חדש אשר צדק ישכון בו (יוחנן ח׳:32; פטרוס ב׳. ג׳:13).
אנו תמיד משתדלים לעודד את משרתי יהוה הצעירים להציב להם את השירות המלא למטרה ולהקדיש לאלוהים מזמנם וממרצם. אין דרך טובה יותר לחיות חיים מלאי תוכן מאשר לבטוח ביהוה ולהתענג על הבאת שמחה ללבו! (משלי ג׳:5; קהלת י״ב:1).
[תמונות בעמוד 21]
(משמאל לימין)
עובד במטבח בית־אל ב־1965
נואם ב־1970 בימים שהפעילות היתה אסורה
עם רעייתי ב־1959
[תמונה בעמוד 23]
עם רעייתי, קולה