החלטתי להיות חייל של המשיח

נולדתי בשנת 1926 בקריטסה,‏ כפר קטן ביוון,‏ להורים שעמלו קשות לפרנסת המשפחה.‏ הייתי השביעי מבין שמונה ילדים.‏

שנה קודם לכן פגשו הוריי את יואניס פאפאריזוס,‏ אדם נלהב שאהב לשוחח עם אחרים והיה אחד מתלמידי המקרא,‏ כפי שנקראו באותם ימים עדי־יהוה.‏ הוריי התרשמו מהסבריו ההגיוניים מתוך המקרא והחלו להגיע לאסיפותיהם של תלמידי המקרא בכפרנו.‏ לאמי הייתה אמונה איתנה כסלע ביהוה אלוהים,‏ ואף שלא ידעה קרוא וכתוב,‏ היא סיפרה לאחרים על אמונתה בכל הזדמנות מתאימה.‏ למרבה הצער,‏ אבי התמקד במגרעות האחים ועם הזמן חדל לנכוח באסיפות.‏

אחיי ואני כיבדנו את המקרא,‏ אבל בגיל ההתבגרות כל מה שרצינו היה ליהנות מהחיים.‏ בהמשך,‏ בשנת 1939,‏ כאשר פשטה מלחמת העולם השנייה בכל אירופה,‏ אירעה תקרית בכפר שטלטלה אותנו.‏ ניקולס פסראס,‏ בן דודי שגר לידנו ונטבל זמן קצר קודם לכן כעד־יהוה,‏ נקרא לשרת בצבא היווני.‏ ניקולס,‏ שהיה אז בן 20,‏ אמר לרשויות הצבא באומץ:‏ ”‏אני לא יכול להילחם כי אני חייל של המשיח”‏.‏ הוא עמד לדין בבית משפט צבאי ונגזרו עליו עשר שנות מאסר.‏ היינו בהלם!‏

למרבה השמחה,‏ בתחילת שנת 1941,‏ נכנס צבא בעלות הברית לתקופה קצרה ליוון,‏ וניקולס שוחרר ממאסרו.‏ הוא חזר לקריטסה,‏ ושם אחי הגדול איליאס המטיר עליו שאלות על המקרא.‏ הקשבתי להם בשקיקה.‏ לאחר מכן איליאס,‏ אחותנו הקטנה אֶפְמוֹרְפִיה ואני התחלנו ללמוד את המקרא,‏ והלכנו בקביעות לאסיפות של עדי־יהוה.‏ כעבור שנה שלושתנו הקדשנו את חיינו ליהוה ונטבלנו.‏ מאוחר יותר עוד ארבעה מאחינו ואחיותינו הפכו לעדי־יהוה נאמנים.‏

בשנת 1942 היו בקהילה בקריטסה תשעה אחים ואחיות בני 15 עד 25.‏ כולנו ידענו שצפויים לנו ניסיונות קשים.‏ על מנת לחזק את עצמנו,‏ התאספנו יחד בכל הזדמנות כדי ללמוד את המקרא,‏ לשיר שירים רוחניים ולהתפלל.‏ כתוצאה מכך התחזקה אמונתנו.‏

מלחמת אזרחים

בשלהי מלחמת העולם השנייה התקוממו קומוניסטים יוונים נגד הממשלה היוונית,‏ מה שהצית מלחמת אזרחים קשה.‏ לוחמי גרילה קומוניסטים שוטטו באזורים הכפריים והכריחו את התושבים להצטרף לשורותיהם.‏ כאשר הם פלשו לכפר שלנו,‏ הם חטפו שלושה עדי־יהוה צעירים — אנטוניוס סוכאריס,‏ איליאס ואני.‏ אמרנו להם שאנחנו משיחיים ניטרליים.‏ בכל זאת הם הכריחו אותנו לצעוד עד הר אולימפוס שהיה במרחק של כ־12 שעות מכפרנו.‏

זמן קצר לאחר מכן הורה לנו קצין קומוניסטי לחבור לקבוצת לוחמי גרילה.‏ כשהסברנו לו שמשיחיים אמיתיים אינם נושאים נשק ונלחמים באחרים,‏ גרר אותנו הקצין הזועם למפקד.‏ לאחר שהסברנו גם למפקד את עמדתנו,‏ הוא הורה לנו:‏ ”‏אז קחו פרד ותסחבו את הפצועים משדה הקרב לבית החולים”‏.‏

‏”‏אבל מה אם יתפסו אותנו חיילי הממשלה?‏”‏ השבנו לו.‏ ”‏הם לא יחשבו שגם אנחנו לוחמים?‏”‏ ”‏אז תביאו לחם לחיילים שבחזית”‏,‏ הוא אמר.‏ ”‏אבל מה אם קצין יראה אותנו עם הפרד ויורה לנו להעביר כלי נשק לחזית?‏”‏ שאלנו.‏ המפקד חשב על העניין לעומק,‏ ולבסוף החליט:‏ ”‏אתם בטוח יכולים לטפל בכבשים!‏ תישארו בהר ותשגיחו על העדר”‏.‏

לכן בשעה שמלחמת האזרחים השתוללה סביבנו,‏ מצפוננו הרשה לנו לטפל בכבשים.‏ שנה לאחר מכן איליאס,‏ שהיה הבן הבכור,‏ הורשה לשוב הביתה כדי לדאוג לאמנו האלמנה.‏ אנטוניוס חלה ושוחרר.‏ אבל אני נותרתי בשבי.‏

בינתיים החל הצבא היווני לסגור על הקומוניסטים.‏ הקבוצה שהחזיקה אותי בשבי נמלטה דרך ההרים לכיוון אלבניה,‏ המדינה השכנה.‏ בקרבת הגבול מצאנו את עצמנו לפתע מוקפים בחיילים יוונים.‏ המורדים נתפסו לבהלה ונסו על נפשם.‏ הסתתרתי מאחורי עץ שנפל ארצה,‏ מה שהביא למפגש שלי עם החיילים כמתואר קודם לכן.‏

כשאמרתי לחיילים היוונים שנשביתי על־ידי הקומוניסטים,‏ הם לקחו אותי לחקירה במחנה צבאי בקרבת העיר וֶרְיָה (‏בראה של ימי המקרא)‏.‏ שם ציוו עליי לחפור שוחות עבור החיילים.‏ כאשר סירבתי,‏ גזר עליי הקצין גלות במקרוניסוס,‏ אי עונשין מטיל אימה.‏

אי האימה

מקרוניסוס — שטח סלעי,‏ שומם,‏ צחיח ושטוף שמש — שוכן לחופי אטיקה,‏ כ־50 קילומטרים מאתונה.‏ אורכו של האי מסתכם ב־13 קילומטרים,‏ ורוחבו כ־5.‏2 קילומטרים בנקודה הרחבה ביותר.‏ למרות זאת,‏ בין השנים 1947 ל־1958 שכנו באי למעלה מ־000,‏100 אסירים,‏ וביניהם קומוניסטים פעילים ומי שנחשדו כקומוניסטים,‏ לוחמי מחתרת לשעבר ועדים נאמנים רבים של יהוה.‏

כשהגעתי לאי בתחילת 1949,‏ האסירים היו מחולקים לכמה מחנות.‏ נשלחתי למחנה ברמת אבטחה קלה שבו שהו כמה מאות גברים נוספים.‏ ישַנו כ־40 איש על הקרקע בתוך אוהל קנבס המיועד ל־10 אנשים.‏ שתינו מים מעופשים ואכלנו בעיקר עדשים וחצילים.‏ החולות והרוחות הבלתי פוסקות הפכו את חיינו לבלתי נסבלים.‏ אבל לפחות לא הוטל עלינו לגרור הלוך ושוב סלעים ללא הפסק,‏ עינוי סדיסטי שכילה את כוחם ושבר את רוחם של אסירים אומללים רבים.‏

יום אחד כשהלכתי לאורך החוף,‏ פגשתי כמה אחים לאמונה ממחנות אחרים.‏ עד כמה שמחנו להיות יחד!‏ השתדלנו להיפגש ככל שהתאפשר לנו,‏ ונהגנו במשנה זהירות כדי לא להיתפס.‏ גם בישרנו בחשאי לאסירים אחרים,‏ וחלקם הפכו בהמשך לעדי־יהוה.‏ פעילויות אלה ותפילות מעומק הלב סייעו לנו להחזיק מעמד מבחינה רוחנית.‏

אל כבשן האש

לאחר עשרה חודשים של ”‏שיקום”‏,‏ הסוהרים שלי החליטו שהגיעה העת שאלבש מדי צבא.‏ כאשר סירבתי,‏ הם הביאו אותי אל מפקד המחנה.‏ מסרתי לו הצהרה בכתב וזו לשונה:‏ ”‏אני רוצה להיות חייל של המשיח בלבד”‏.‏ לאחר שהמפקד איים עליי,‏ הוא מסר אותי לידי סגנו,‏ ארכיבישוף יווני אורתודוקסי שעטה תלבושת דתית מלאה.‏ לאחר שהשבתי באומץ מתוך כתבי־הקודש על שאלותיו,‏ הוא שאג בזעם:‏ ”‏קחו אותו מפה.‏ הוא פנאטי!‏”‏

למחרת בבוקר שוב הורו לי החיילים ללבוש מדי צבא.‏ כאשר סירבתי,‏ הם הלמו בי באגרופים והכו אותי באלת עץ.‏ לאחר מכן הם לקחו אותי למרפאת המחנה כדי לוודא שעצמותיי אינן שבורות וגררו אותי חזרה אל האוהל.‏ טקס יומי זה חזר על עצמו במשך חודשיים.‏

הואיל ולא הייתי מוכן להתפשר על אמונתי,‏ החיילים המתוסכלים ניסו שיטה חדשה.‏ הם קשרו את ידיי מאחורי גבי והלקו את עקביי בפראות באמצעות שוטים.‏ בזמן הכאבים העזים נזכרתי בדברי ישוע:‏ ”‏אשריכם אם יחרפו וירדפו אתכם.‏.‏.‏ שמחו ועלזו מאוד,‏ כי שכרכם רב בשמיים,‏ שהרי כך רדפו את הנביאים שהיו לפניכם”‏ (‏מתי ה׳:‏11,‏ 12‏)‏.‏ לאחר עינוי זה שנמשך בעיניי כנצח,‏ איבדתי את הכרתי.‏

התעוררתי בתא קפוא ללא לחם,‏ מים או שמיכה.‏ למרות זאת,‏ חשתי שלווה ורוגע.‏ כמובטח במקרא,‏ ’‏שלום אלוהים שמר על לבבי ועל מחשבותיי’‏ (‏פיל׳ ד׳:‏7‏,‏ הערת שוליים)‏.‏ למחרת חייל אדיב נתן לי לחם,‏ מים ומעיל.‏ בהמשך חייל אחר נתן לי את מנת המזון שלו.‏ בדרכים אלו ובדרכים רבות אחרות חשתי את דאגתו האוהבת של יהוה.‏

הרשויות ראו בי מורד חסר תקנה והביאו אותי לאתונה כדי להעמיד אותי לדין בבית משפט צבאי.‏ שם נגזרו עליי שלוש שנות מאסר באי גיארוס,‏ השוכן כ־50 קילומטרים מזרחית לאי מקרוניסוס.‏

‏”‏אפשר לסמוך עליכם”‏

הכלא בגיארוס היה מבצר עצום הבנוי מלבנים אדומות,‏ והוא הכיל למעלה מ־000,‏5 אסירים פוליטיים.‏ בכלא הזה היינו שבעה עדי־יהוה.‏ כולנו ריצינו מאסר בשל עמדתנו הניטרלית כמשיחיים.‏ שבעתנו נפגשנו בחשאי כדי ללמוד את המקרא,‏ אף־על־פי שהדבר היה אסור בתכלית האיסור.‏ אפילו קיבלנו בקביעות עותקים מוברחים של המצפה,‏ ונהגנו להעתיק אותם ביד כדי ללמוד אותם.‏

יום אחד,‏ בשעה שלמדנו בחשאי,‏ אחד הסוהרים עבר במקרה במקום מפגשנו והחרים את הספרות שלנו.‏ נקראנו למשרדו של סגן מפקד בית הסוהר,‏ והיינו בטוחים שיאריכו את מאסרנו.‏ במקום זאת,‏ סגן מפקד בית הסוהר אמר לנו:‏ ”‏אנחנו יודעים מי אתם ומכבדים את עמדתכם.‏ אנחנו יודעים שאפשר לסמוך עליכם.‏ חזרו לעבודה”‏.‏ הוא אפילו הטיל על חלקנו עבודות קלות יותר.‏ לבנו התמלא בהכרת תודה.‏ אפילו בין כותלי הכלא נאמנותנו כמשיחיים הסבה הלל ליהוה.‏

עמידתנו האיתנה גם הניבה תוצאות טובות אחרות.‏ לאחר שאחד האסירים,‏ פרופסור למתמטיקה,‏ התבונן היטב בהתנהגותנו הטובה,‏ הוא שאל אותנו לגבי אמונתנו.‏ כאשר שוחררנו בתחילת שנת 1951,‏ גם הוא שוחרר יחד אתנו.‏ בהמשך הוא נטבל כאחד מעדי־יהוה והחל לשרת כמבשר בשירות המורחב.‏

אני עדיין חייל

ומה באשר אליי?‏ לאחר שחרורי חזרתי למשפחתי בקריטסה.‏ בהמשך היגרתי יחד עם רבים מבני ארצי למלבורן,‏ אוסטרליה.‏ שם פגשתי את ג׳נט,‏ משיחית מקסימה,‏ והתחתנתי אתה.‏ גידלנו בדרך החיים המשיחית בן ושלוש בנות.‏

כיום כבר עברתי את גיל 90,‏ ואני עדיין משרת כזקן־קהילה.‏ בשל פציעות העבר שלי,‏ לפעמים אני סובל מכאבים בגופי וברגליי,‏ במיוחד אחרי שאני יוצא לשירות.‏ בכל זאת,‏ אני נחוש כתמיד להיות ’‏חייל של המשיח’‏ (‏טימ״ב ב׳:‏3‏)‏.‏