סיפור חיים

ניסיונות קשים בכבשן של סבל

סיפורו של פֶּרִיקְלִיס יַאנוֹרִיס

הלחות בתא הכלא המעופש הקפיאה את עצמותיי.‏ ישבתי שם לבדי,‏ כשרק שמיכה דקה לגופי.‏ עדיין יכולתי לראות במוחי את המבט הקר על פניה של אשתי הצעירה,‏ שעה שיומיים קודם לכן סחבו אותי חיילי המיליציה מביתי,‏ כשאני משאיר מאחור אותה ואת שני התינוקות שלנו שהיו חולים.‏ אשתי,‏ שלא היתה שותפה לאמונתי,‏ שלחה לי כעבור זמן מה חבילה ופתק שבו היה כתוב:‏ ”‏אני שולחת לך את העוגות האלה ומקווה שתהיה חולה בדיוק כמו שהילדים שלך חולים”‏.‏ האם אחזור בחיים ואראה את משפחתי?‏

היתה זו רק פרשה אחת במאבק ארוך ומייגע למען האמונה המשיחית,‏ מאבק שכלל התנגדות מצד קרובי משפחה,‏ חרם חברתי,‏ מאבקים משפטיים ורדיפות חריפות.‏ אבל כיצד ולמה אני,‏ אדם שליו וירא אלוהים,‏ הגעתי למקום הנוראי הזה?‏ הרשו לי להסביר.‏

ילד עני עם חלום נשגב

נולדתי בשנת 1909 בכפר סטוורומנו שבכרתים.‏ באותה תקופה התמודדה המדינה עם מלחמה,‏ עוני ורעב.‏ מאוחר יותר,‏ אני וארבעת אחיי ואחיותיי הצעירים ממני נמלטנו בקושי מציפורני מגיפת השפעת הספרדית.‏ אני זוכר שהורינו החזיקו אותנו בתוך הבית למשך שבועות כדי שלא נידבק במחלה.‏

אבא היה איכר עני ואדם דתי מאוד אך גם רחב אופקים.‏ הוא התגורר תקופה מסוימת בצרפת וגם במדגסקר,‏ כך שהיו לו הזדמנויות להיחשף לרעיונות ליברליים לגבי דת.‏ ובכל זאת,‏ משפחתנו נשארה נאמנה לכנסייה היוונית אורתודוקסית.‏ מדי יום ראשון נכחנו בטקס המיסה,‏ ודלת ביתנו היתה תמיד פתוחה בפני הבישוף המקומי,‏ שבא להתאכסן אצלנו במהלך הביקור השנתי שלו.‏ הייתי נער מקהלה והחלום שלי היה להיות כומר.‏

בשנת 1929 התגייסתי למשטרה.‏ אבי נפטר כשהייתי בתפקיד בתסלוניקי שבצפון יוון.‏ חיפשתי נחמה והארה רוחנית,‏ ולכן השגתי העברה למשטרה של הר אתוס,‏ שבו שוכנת קהילת נזירים קרובה אשר נוצרים אורתודוקסים רוחשים לה כבוד רב ומכנים אותה ”‏ההר הקדוש”‏.‏a שירתתי שם במשך ארבע שנים והתבוננתי מקרוב בחיי המנזר.‏ במקום להימשך לאלוהים,‏ הזדעזעתי מן האי־מוסריות הבוטה והשחיתות של הנזירים.‏ חשתי גועל כאשר ארכימנדריט אחד,‏ אשר קודם לכן רחשתי לו כבוד,‏ שלח לי רמזים מיניים.‏ למרות החוויות המפכחות הללו,‏ עדיין רציתי בתום לב לשרת את אלוהים ולהיות כומר.‏ אפילו לבשתי פעם אחת גלימה של כומר והצטלמתי איתה למזכרת.‏ בסופו של דבר עברתי חזרה לכרתים.‏

‏”‏הוא שטן!‏”‏

בשנת 1942 התחתנתי עם בחורה נהדרת בשם פרוסיני,‏ שבאה ממשפחה מכובדת.‏ הנישואין לה חיזקו עוד יותר את החלטתי להיות כומר,‏ מכיוון שהמשפחה שלה היתה מאוד דתית.‏b הייתי נחוש בדעתי לנסוע לאתונה וללמוד שם בסמינר תיאולוגי לכמרים.‏ לקראת סוף 1943 הגעתי לנמל אירקליון שבכרתים,‏ אבל בסוף לא הפלגתי לאתונה.‏ הסיבה לכך היתה ככל הנראה מפני שבינתיים מצאתי מקור אחר למרגוע רוחני.‏ מה בדיוק קרה?‏

מבשר צעיר אחד — עד־יהוה ששמו עמנואל ליאונודקיס — לימד והסביר במשך מספר שנים אמיתות מאירות עיניים בכל רחבי כרתים.‏c אנשים נמשכו להבנה הברורה שהציגו עדי־יהוה מתוך דבר־אלוהים ועזבו את דתות הכזב.‏ בעיר הקרובה,‏ סיתיה,‏ התארגנה קבוצה של עדים נלהבים.‏ הדבר הרגיז את הבישוף המקומי,‏ אשר התגורר לפני כן בארצות הברית וידע ממקור ראשון כמה יעילים עדי־יהוה בתור מבשרים.‏ הוא גמר אומר לעקור את ה”‏כפירה”‏ הזאת מתחום השליטה שלו.‏ בעידודו גררה המשטרה בקביעות את עדי־יהוה למעצר,‏ והעמידה אותם לדין בגין כל מיני האשמות שווא.‏

אחד מאותם עדים ניסה להסביר לי את האמת המקראית,‏ אבל לבסוף התרשם שאני לא מעוניין.‏ אז הוא שלח אלי עֵד מנוסה יותר שידבר איתי.‏ תגובתי הבוטה ככל הנראה גרמה לעד השני לחזור לקבוצה הקטנה ולדווח:‏ ”‏פריקליס אף פעם לא יוכל להיות אחד מעדי־יהוה.‏ הוא שטן!‏”‏

טעימה ראשונה של התנגדות

אני שמח שדעתו של אלוהים עלי היתה שונה.‏ בפברואר 1945 נתן לי אחי דימוסתיניס,‏ שהיה משוכנע שעדי־יהוה מלמדים את האמת,‏ את הספרון נחמה לכל האבלים (‏לועזית)‏.‏d התרשמתי מתוכנו.‏ מייד הפסקנו אחי ואני ללכת לכנסייה האורתודוקסית,‏ הצטרפנו לקבוצה הקטנה בסיתיה וסיפרנו ליתר האחים והאחיות שלנו על אמונתנו החדשה.‏ כולם אימצו ללבם את האמת המקראית.‏ כצפוי,‏ ההחלטה שלי לעזוב את דת הכזב הובילה לחרם ולעוינות מצד אשתי ומשפחתה.‏ במשך תקופה סירב חמי אפילו להחליף איתי מילה.‏ בבית היו חילוקי דעות ושררה אווירה מתוחה.‏ למרות הכול,‏ ב־21 במאי 1945 הוטבלנו דימוסתיניס ואני בידי אח מינוס קוקינאקיס.‏e

סוף סוף יכולתי להגשים את חלומי ולהיות משרת אמיתי של אלוהים!‏ אני עדיין זוכר את היום הראשון שלי בהטפה מבית לבית.‏ נסעתי לבד באוטובוס לכפר אחד עם תיק מלא ב‏־35 ספרונים.‏ קצת פחדתי,‏ אבל בכל זאת התחלתי לעבור מבית לבית.‏ ככל שהמשכתי כך אזרתי יותר אומץ.‏ כאשר ניגש אלי כומר מרוגז,‏ התייצבתי מולו באומץ והתעלמתי מתביעותיו החוזרות ונשנות שאתלווה אליו לתחנת המשטרה.‏ אמרתי לו שאעזוב רק אחרי שאסיים לעבור בכל הכפר,‏ וזה בדיוק מה שעשיתי.‏ הייתי כל כך מאושר עד שאפילו לא חיכיתי לאוטובוס והלכתי הביתה ברגל מרחק של 15 קילומטר.‏

בידי בריונים אכזריים

בספטמבר 1945 הופקדה בידי אחריות גדולה יותר בקהילה החדשה שלנו בסיתיה.‏ כעבור זמן קצר פרצה מלחמת אזרחים ביוון.‏ קבוצות לוחמים פרטיזאניות לחמו זו בזו בשנאה אכזרית.‏ הבישוף ניצל את המצב והאיץ בקבוצת גרילה מקומית להיפטר מהעדים בכל דרך שיראו לנכון (‏יוחנן ט״ז:‏2‏)‏.‏ כאשר לוחמי הגרילה כבר היו באוטובוס בדרך אל הכפר שלנו,‏ אישה ידידותית שהיתה שם שמעה במקרה על תוכניתם לבצע את המשימה ”‏הקדושה”‏ שלהם והזהירה אותנו.‏ הסתתרנו,‏ ואחד מקרובי המשפחה שלנו התערב לטובתנו.‏ חיינו ניצלו.‏

כל זה היה כמו אות מקדים לצרות נוספות.‏ הכאות והפחדות הפכו לדבר שבשגרה.‏ המתנגדים ניסו לאלץ אותנו לחזור לכנסייה,‏ להטביל את ילדינו ולהצטלב.‏ פעם אחת הם היכו את אחי עד שחשבו שהוא כבר מת.‏ כאב לי גם לראות כיצד קרעו מעל שתי אחיותיי את בגדיהן והיכו אותן.‏ במהלך אותם ימים הטבילה הכנסייה בכפייה שמונה ילדים של עדי־יהוה.‏

בשנת 1949 נפטרה אמי.‏ שוב רדף אחרינו הכומר והאשים אותנו בחריגה מדרישות החוק באשר להיתר לערוך הלוויה.‏ הועמדתי למשפט על כך ויצאתי זכאי.‏ המקרה הוביל לעדות מצוינת,‏ מכיוון ששמו של יהוה נשמע בהערות הפתיחה במשפט.‏ הדבר היחיד שנותר לאויבינו לעשות כדי ”‏להחזיר אותנו למוטב”‏ היה לעצור אותנו ולהגלות אותנו.‏ וכך עשו באפריל 1949.‏

לכבשן אש

הייתי אחד מתוך שלושה אחים שנעצרו.‏ אשתי אפילו לא טרחה לבקר אותי בתחנת המשטרה המקומית.‏ התחנה הראשונה שלנו היתה בית הכלא באירקליון.‏ כשם שהסברתי בהתחלה,‏ הרגשתי בודד ואומלל.‏ השארתי בבית אישה צעירה,‏ שלא היתה שותפה לאמונתי,‏ ושני תינוקות.‏ התפללתי מעומק לבי ליהוה וביקשתי ממנו שיעזור לי.‏ דברי אלוהים הכתובים בעברים י״ג:‏5 עלו במוחי:‏ ”‏לא ארפך ולא אעזבך”‏.‏ למדתי להכיר בחשיבות הביטחון המוחלט ביהוה (‏משלי ג׳:‏5‏)‏.‏

נודע לנו שעומדים לשלוח אותנו למקרוניסוס,‏ אי שומם לחופי אטיקה,‏ יוון.‏ רק שמע המילה מקרוניסוס הספיק כדי להחדיר פחד בכל אחד,‏ מכיוון ששמו של אותו מחנה כלא נקשר בעינויים ועבודות פרך.‏ בדרך לכלא עצרנו בפיראוס.‏ אף־על־פי שעדיין הינו כבולים באזיקים,‏ התעודדנו כאשר עלו לספינה כמה מאחינו לאמונה וחיבקו אותנו (‏מעשי השליחים כ״ח:‏​14,‏ 15‏)‏.‏

החיים במקרוניסוס היו סיוט.‏ החיילים התעללו באסירים מבוקר ועד ערב.‏ אסירים רבים,‏ שלא היו עדי־יהוה,‏ איבדו את שפיות דעתם.‏ אחרים מתו ורבים הפכו לנכים.‏ בלילות שמענו את הזעקות ואת אנחות הכאב של אלה שעברו עינויים.‏ השמיכה הדקה שלי בקושי חיממה אותי בלילות הקרים.‏

בהדרגה התחילו להכיר את עדי־יהוה במחנה,‏ הואיל והשם הזה הוזכר מדי יום במפקד הבוקר.‏ כתוצאה מכך היו לנו הזדמנויות רבות לבשר על אמונתנו.‏ אפילו נפלה בחלקי הזכות להטביל אסיר פוליטי שהתקדם לשלב שבו הקדיש את חייו ליהוה.‏

במשך תקופת המאסר המשכתי לכתוב לאשתי היקרה,‏ מבלי לקבל ממנה אפילו תשובה אחת.‏ זה לא גרם לי להפסיק לכתוב לה ברוך,‏ לנחם אותה ולומר לה שהמצב הוא רק זמני ושיום אחד נשוב להיות מאושרים.‏

בינתיים הגיעו לאי יותר ויותר אחים.‏ מכיוון שעבדתי במשרד הכלא,‏ התאפשר לי להתוודע למפקד המחנה.‏ הוא רחש לעדים כבוד,‏ אז אזרתי אומץ ושאלתי אותו אם נוכל לקבל ספרות מקראית מהמשרד שלנו באתונה.‏ ”‏זה בלתי אפשרי”‏,‏ הוא אמר,‏ ”‏אבל למה שלא תגיד לחברים שלך באתונה לשים את הכול בחבילה שלך,‏ לרשום עליה את שמי ולשלוח אותה אלי?‏”‏ הייתי המום!‏ כמה ימים לאחר מכן,‏ בשעה שפרקנו סחורה מאונייה שהגיעה לאי,‏ הצדיע שוטר אחד למפקד והודיע לו:‏ ”‏אדוני,‏ החבילה שלך הגיעה”‏.‏ ”‏איזו חבילה?‏”‏ הוא השיב.‏ במקרה הייתי קרוב לשם ושמעתי את השיחה.‏ לחשתי לו:‏ ”‏זו בטח החבילה שלנו שנשלחה על שמך,‏ כמו שאמרת לי”‏.‏ זו היתה אחת הדרכים שבהן יהוה סיפק לנו מזון רוחני.‏

ברכה בלתי צפויה ואחר כך הסבל נמשך

בסוף 1950 שוחררתי.‏ חזרתי הביתה חולני,‏ חיוור,‏ כחוש ולא הייתי בטוח איזו קבלת פנים מצפה לי.‏ כמה שמחתי לראות שוב את אשתי ואת ילדיי!‏ ויותר מכך,‏ הופתעתי לגלות שפרוסיני כבר לא היתה כל כך עוינת כלפיי.‏ המכתבים ששלחתי לה מהכלא הוכיחו את עצמם.‏ כוח הסבל וההתמדה שגיליתי נגעו ללבה של פרוסיני.‏ וזמן קצר אחרי כן ישבתי איתה לשיחה ארוכה והתפייסנו.‏ היא הסכימה לקבל שיעורי מקרא ופיתחה אמונה ביהוה ובהבטחותיו.‏ אחד הימים המאושרים ביותר בחיי היה ב־1952 כאשר הטבלתי אותה כמשרתת מוקדשת של יהוה!‏

בשנת 1955 ערכנו מבצע שמטרתו היתה למסור לכל כומר את הספרון הנצרות או המשיחיות — מי מהן היא ”‏אור העולם”‏?‏ נעצרתי והועמדתי לדין ביחד עם עוד כמה אחים לאמונה.‏ היו באותה תקופה כל כך הרבה תביעות נגד עדי־יהוה,‏ עד שבית המשפט היה צריך לקיים מושב מיוחד כדי לדון בכולן.‏ באותו היום נכחו כל הגורמים המשפטיים של האזור,‏ ואולם בית המשפט היה מלא כמרים.‏ הבישוף צעד בעצבנות הלוך ושוב במסדרונות.‏ אחד הכמרים הגיש נגדי תביעה על המרת דת.‏ השופט שאל אותו:‏ ”‏האם אמונתך כל כך חלשה עד כדי כך שאתה עלול להמיר את דתך אם תקרא חוברת?‏”‏ הכומר נשאר ללא מילים.‏ זוכיתי מאשמה,‏ אבל היו כמה שנידונו לשישה חודשי מאסר.‏

בשנים שלאחר מכן נעצרנו פעם אחר פעם והמשפטים הלכו והתרבו.‏ הדיונים בבתי המשפט לא נתנו מנוחה לעורכי הדין שלנו.‏ אני התייצבתי לפני בית המשפט 17 פעמים בסך הכול.‏ למרות ההתנגדות המשכנו בפעילות ההטפה כרגיל.‏ קיבלנו בשמחה את האתגר,‏ והמבחנים הקשים צרפו את אמונתנו (‏יעקב א׳:‏​2,‏ 3‏)‏.‏

זכויות ואתגרים חדשים

בשנת 1957 עברנו לאתונה.‏ כעבור זמן לא רב התמניתי לשרת בקהילה חדשה.‏ בזכות תמיכתה המסורה של אשתי,‏ הצלחנו לשמור על אורח חיים פשוט ולהציב את הפעילויות הרוחניות בראש סדר העדיפויות שלנו.‏ כתוצאה מכך התאפשר לנו להקדיש את רוב זמננו לפעילות ההטפה.‏ לאורך השנים התבקשנו לשרת בקהילות שונות שהיו זקוקות לעזרה.‏

בשנת 1963 מלאו לבני 21 והוא נקרא להתייצב בלשכת הגיוס.‏ בגלל עמדתם הניטראלית,‏ כל עדי־יהוה שנקראו להתגייס סבלו הכאות,‏ לעג והשפלות.‏ זה גם מה שעבר על בני.‏ נתתי לו את השמיכה שלי ממקרוניסוס כדי לעודד אותו באופן סמלי לחקות את הדוגמה שהציבו שומרי נאמנות לפניו.‏ האחים שנקראו להתגייס נשפטו בבית דין צבאי,‏ ובדרך כלל נידונו למאסר של שנתיים עד ארבע שנים.‏ אחרי השחרור הם שוב הועמדו לדין.‏ בתור נציג דת התאפשר לי לבקר בכמה בתי כלא,‏ והיה לי מגע מוגבל עם בני ועם עדים נאמנים אחרים.‏ הבן שלי ריצה יותר משש שנות מאסר.‏

יהוה תמך בנו לאורך הדרך

אחרי שהוחזר חופש הדת ביוון,‏ היתה לי הזכות לשרת כחלוץ מיוחד זמני באי רודוס.‏ לאחר מכן התעורר צורך בסיתיה,‏ כרתים,‏ היכן שהתחלתי את דרכי המשיחית.‏ היה לי העונג לקבל את התפקיד לשרת שוב ביחד עם אחים יקרים שאני מכיר עוד מצעירותי.‏

בתור ”‏ראש השבט”‏ במשפחתי,‏ אני שמח לראות שבסך הכול כמעט 70 מקרוביי משרתים בנאמנות את יהוה,‏ והמספר ממשיך לגדול.‏ יש ששירתו במשך השנים כזקני־קהילה,‏ משרתים עוזרים,‏ חלוצים,‏ חברי בית־אל ומשגיחים נודדים.‏ במשך יותר מ־58 שנה נבחנה אמונתי בכבשן של סבל.‏ כיום אני בן 93 וכשאני מסתכל אחורה אין לי שום חרטות באשר לשירות אלוהים.‏ הוא נתן לי את הכוח להיענות להזמנתו האוהבת:‏ ”‏תנה בני לבך לי,‏ ועיניך דרכיי תיצורנה”‏ (‏משלי כ״ג:‏26‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 27]‏

מקרוניסוס אי בלהות

במשך עשר שנים,‏ מ־1947 עד 1957,‏ נאסרו באי מקרוניסוס הצחיח והשומם יותר מ־000,‏100 אסירים.‏ ביניהם היו עדי־יהוה נאמנים רבים שנשלחו לשם בגלל עמדתם הניטראלית כמשיחיים.‏ מי שיזמו את הגלייתם היו בדרך כלל אנשי כמורה יוונים אורתודוקסים שטענו כנגד העדים שהם קומוניסטים.‏

בעניין תהליך ה”‏שיקום”‏ שהיה נהוג במקרוניסוס,‏ האנציקלופדיה היוונית פפירוס לרוס בריטניקה (‏Papyros Larousse Britannica)‏ מציינת:‏ ”‏שיטות העינוי האכזריות,‏ .‏.‏.‏ תנאי המחיה,‏ אשר מקומם לא יכירם באומה תרבותית,‏ והיחס המבזה של הסוהרים כלפי האסירים.‏.‏.‏ הם כתם בתולדותיה של יוון”‏.‏

לכמה עדי־יהוה נאמר שלעולם לא ישוחררו אלא בתנאי שיתכחשו לאמונתם הדתית.‏ אף־על־פי־כן,‏ העדים לא הפרו את תומתם.‏ בנוסף על כך,‏ היו כמה אסירים פוליטיים שאימצו ללבם את האמת כתוצאה מן המגע עם העדים.‏

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

מינוס קוקינאקיס (‏שלישי מימין)‏,‏ ואני,‏ (‏רביעי משמאל)‏ באי העונשין מקרוניסוס

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

ביחד עם אח בסיתיה שבכרתים,‏ היכן ששירתתי בצעירותי