יהוה סַלעי
מפי עמנואל ליאָנוּדַקִיס
אמי אמרה לי בכעס: ”אם לא תחזור בך מהחלטתך, לא תוכל להמשיך לגור בבית הזה”. הַחלטתי היתה לבשר על מלכות אלוהים במלוא זמני, משפחתי לא יכלה לשאת את הבושה שבמעצריי החוזרים ונשנים.
הוריי היו ענווים ויראי אלוהים. הם גרו בכפר דוּליאנה, במערב האי היווני כרתים. שם נולדתי ב־1908. מנעוריי חונכתי לירוא את אלוהים ולכבדו. אהבתי את דבר־אלוהים, אף־על־פי שמעולם לא ראיתיו בידיו של מורה או של כומר בכנסייה היוונית אורתודוקסית.
אחד משכניי קרא את ששת הכרכים של עיונים בכתבי־הקודש (אנג׳), מאת צ׳. ט. ראסל, ואת הספר נֶבל האלוהים (אנג׳), וסיפר לי בהתלהבות על תוכנם המקראי מאיר העיניים. הספרים יצאו לאור מטעם תלמידי המקרא, שמם של עדי־יהוה באותם ימים. שמחתי לרכוש ספר מקרא וספרים נוספים ממשרד חברת המצפה באתונה. אני זוכר איך היינו נשארים עד מאוחר בלילה, אני והשכן, לאור נרות, כדי להתפלל ליהוה ולהרוות בעזרת הפרסומים האלה את צימאוננו לידע מקראי.
בגיל 20 כשעבדתי בתור מורה בכפר קרוב, התחלתי לחלוק את הידע המקראי שלי עם הזולת. כעבור זמן קצר היינו ארבעה שהתאספנו דרך קבע ללמוד את המקרא בדוליאנה. חילקנו גם עלונים, ספרונים, ספרים וספרי מקרא כדי לעזור לאנשים ללמוד על התקווה היחידה לאנושות — מלכות אלוהים.
ב־1931 היינו בין האלפים שאימצו בכל העולם את השם ”עדי־יהוה”, המבוסס על פסוק מהמקרא (ישעיהו מ״ג:10). בשנה שלאחר מכן פתחנו במסע הסברה, שמטרתו להבהיר לרשויות את משמעות שמנו החדש. נתנו לכל כומר, שופט, שוטר ואיש עסקים באיזור ספרון בנושא זה.
הכנסייה עוררה, כצפוי, גל רדיפות נגדנו. בפעם הראשונה שנעצרתי נשפטתי ל־20 יום בכלא. זמן קצר לאחר שחרורי נעצרתי שוב ונגזר עלי חודש מאסר. כשהשופט הורה לנו להפסיק לבשר, השבנו במילים הכתובות במעשי השליחים ה׳:29: ”לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני אדם”. לאחר מכן, ב־1932, ביקר בקבוצתנו הקטנה בדוליאנה נציג חברת המצפה, וארבעתנו נטבלנו.
משפחה רוחנית
מאחר שרציתי להגדיל את חלקי בהטפת הבשורה, התפטרתי מעבודתי כמורה. כאן כבר עברתי את הגבול מבחינת אמי, והיא דרשה שאעזוב את הבית. אח נדיב בעיר אִירַקְלִיוֹן שבכרתים, קיבל אותי בשמחה לביתו, באישור משרד הסניף של חברת המצפה באתונה. באוגוסט 1933 ליוו אותי האחים והתלמידים החדשים מהכפר אל תחנת האוטובוס ושם נפרדנו לשלום. הפרידה היתה מאוד מרגשת. כולנו בכינו, כי לא ידענו מתי ניפגש שוב.
השתלבתי במשפחה רוחנית אוהבת באירקליון. היו שם שלושה אחים ואחות, ונפגשנו בקביעות ללמוד ולעבוד את אלוהים. חוויתי על בשרי את קיום הבטחתו של ישוע: ”אין איש אשר עזב בית או אחים או אחיות או אם או אב או בנים או שדות למעני ולמען הבשורה, שלא יקבל כעת, בזמן הזה, פי מאה: בתים ואחים ואחיות ואמהות ובנים ושדות” (מרקוס י׳:29, 30). הוטל עלי לבשר בעיר זו ובכפרים הסמוכים. לאחר שסיימתי לבשר בעיר כולה, עברתי לאזורים קרובים לאירקליון וללסיתיון.
חלוץ בודד
שעות רבות עברו עלי בהליכה מייגעת מכפר לכפר. הייתי צריך לשאת כמה קילוגרמים של ספרים וחוברות, מכיוון שמשלוחי הספרות הגיעו בתדירות נמוכה. לא היה לי מקום לינה באזורים אלה. הייתי הולך לבית קפה בכפר, מחכה עד שהלקוח האחרון יעזוב — בדרך כלל אחרי חצות — ישן על ספה ומתעורר השכם בבוקר, לפני שבעל המקום יתחיל להגיש משקאות. אין ספור פרעושים חלקו איתי את הספות.
תגובת הציבור היתה בדרך כלל צוננת, ובכל זאת שמחתי להקדיש ליהוה את מרץ נעוריי. כשמצאתי מישהו שהתעניין באמת המקראית, זו היתה זריקת מרץ עבורי להמשיך בשירות מציל החיים. ההתרועעות עם אחיי הרוחניים היתה מרעננת אף היא. נהגתי לפגוש אותם לאחר היעדרויות של 20 עד 50 יום, תלוי כמה רחוק מאירקליון בישרתי.
אני זוכר היטב את הבדידות שחשתי יום אחד אחר־הצהריים, במיוחד כשחשבתי על אחיי ואחיותיי באירקליון, שקיימו באותו ערב את אסיפתם. מרוב שרציתי לפגוש אותם, החלטתי להגיע אליהם ברגל — מרחק של כ־25 קילומטר. אף פעם לא צעדתי מהר כל כך. עד כמה מנחם היה ליהנות מהתרועעות נעימה עם אחיי באותו ערב ולמלא את ’מאגר המים’ הרוחני שלי!
לא חלף זמן רב ומאמציי הרבים בהטפת הבשורה נשאו פרי. כבימי השליחים, ’האדון הוסיף עלינו את הנושעים’ (מעשי השליחים ב׳:47). מספר עובדי יהוה בכרתים החל לגדול. מבשרים נוספים הצטרפו אלי לשירות וכבר לא חשתי בדידות. התמודדנו עם קשיים פיזיים ועם התנגדות קשה. הארוחה היומית שלנו היתה לחם וביצים, זיתים או ירקות אחרים שקיבלנו בתמורה לספרות שהפצנו.
בעיר הִיירַפֶּטרה, שבדרום מזרח כרתים, בישרתי למינוֹס קוֹקינאקיס, מוכר בדים. למרות מאמציי הבלתי נלאים לייסד שיעור־מקרא איתו, אורח חייו העמוס לא הותיר לו זמן פנוי. אך כשהחליט סוף סוף ללמוד ברצינות, חולל שינויים מרחיקי לכת בחייו. הוא גם נעשה למבשר מאוד מסור ופעיל. עמנואל פַּטֵרָקיס, פועל בן 18 בעסק של קוקינאקיס, התרשם מהשינויים וביקש ספרות מקראית. כמה שמחתי לראותו מתקדם יפה מבחינה רוחנית ונעשה לבסוף שליח!a
בינתיים, הקהילה בכפר הולדתי גדלה ומנתה 14 מבשרים. לעולם לא אשכח את היום שבו קראתי את מכתבה של אחותי דֶספּינה והתבשרתי שהיא וגם הוריי קיבלו את האמת, ונעשו עובדי יהוה טבולים!
רדיפות וגלות
הכנסייה היוונית האורתודוקסית החלה לראות את פעילות ההטפה כמכת ארבה הרסנית, וראשיה גמרו אומר להשבית את פעילותנו. במרס 1938 הובאתי לפני התובע הכללי, וזה דרש שאעזוב את האיזור לאלתר. הסברתי לו שפעילות ההטפה שלנו בעצם מועילה, ושזהו צו מסמכות עליונה יותר, המלך ישוע המשיח (מתי כ״ח:19, 20; מעשי השליחים א׳:8).
למחרת, זומנתי לתחנת המשטרה המקומית. שם הודיעו לי שאני מהווה סכנה לציבור, ונגזרה עלי שנת גלות באי אַמוֹרגוֹס שבים האגאי. לאחר כמה ימים נלקחתי בסירה, כבול באזיקים, לאי. באמורגוס לא היו עדי־יהוה. תארו לעצמכם כמה הופתעתי כשנודע לי לאחר שישה חודשים שעד־יהוה נוסף הוגלה לאי! מי? מינוס קוקינאקיס, תלמיד המקרא שלי מכרתים. כמה שמחתי לקבל חבר רוחני! כעבור זמן מה היתה לי הזכות להטביל אותו באמורגוס.b
זמן קצר לאחר שחזרתי לכרתים שוב נעצרתי, והפעם הוגליתי לשישה חודשים לעיירה נַפּוֹליס. בתום ששת חודשי הגלות, נעצרתי ונכלאתי ל־10 ימים. לאחר מכן נשלחתי לגלות בת ארבעה חודשים לאי אליו הוגלו קומוניסטים. עד כמה נכונים דברי השליח פאולוס: ”כל הרוצים לחיות חיי חסידות במשיח ישוע, יירדפו” (טימותיאוס ב׳. ג׳:12).
גידול למרות הרדיפות
עם הכיבוש הגרמני ביוון (1940–1944) שותקה פעילות ההטפה שלנו כמעט לחלוטין. אולם, עדי־יהוה ביוון התארגנו במהרה והפעילות חודשה. בניסיון לכפר על הזמן שלא היינו פעילים, השתתפנו במרץ ובמסירות בפעילות למען המלכות.
שוב התלקחה, כצפוי, התנגדות מצד גורמים דתיים. לא אחת קרה שכמרים אורתודוקסים לקחו את החוק לידיהם. באחד הכפרים הקהיל הכומר המקומי אספסוף נגדנו. הכומר עצמו היכה אותי, כשבנו מכה בי מאחור. הצלחתי לרוץ למצוא מחסה בבית קרוב, אבל המבשר שהיה איתי נגרר לכיכר הכפר. שם קרעו את הספרות שלו, ואשה אחת צעקה ממרפסת, ”הירגו אותו! הירגו אותו!” לבסוף נחלצו לעזרתנו רופא ושוטר שעבר בסביבה.
ב־1952 נעצרתי שוב ונשפטתי לארבעה חודשי גלות בקַסטֵלי קיסַמוֹס, כרתים. מייד לאחר שחרורי הוכשרתי לבקר בקהילות ולחזקן רוחנית. חודשיים לאחר שהתחלתי לשרת כמשגיח נודד נשאתי לאשה אחות משיחית נאמנה ששמה דֶספּינה, כשמה של אחותי, והיא ממשיכה לשרת את יהוה בנאמנות עד היום. לאחר שהתחתנו התמניתי לחלוץ־מיוחד בעיר חַנְיָה, כרתים, שם אני משרת עד היום.
במשך קרוב ל־70 שנה בשירות המלא כיסיתי את רוב כרתים — אי ששטחו כ־300,8 קילומטר מרובע ואורכו כ־250 קילומטר. מה ששימח אותי יותר מכל היה לראות את קומץ העדים שהיה באי בשנות ה־30’ גודל ליותר מ־100,1 מבשרי מלכות פעילים. תודה ליהוה על שנתן לי את ההזדמנות לעזור לרבים לרכוש ידע מקראי מדויק ולמצוא תקווה נפלאה לעתיד.
יהוה ”מְפַלְטִי”
למדתי מניסיוני שיש צורך בכוח סבל ובסבלנות כדי לעזור לזולת להכיר את אלוהי האמת. יהוה מעניק בנדיבות עזרה בטיפוח תכונות אלה. ב־67 שנותיי בשירות המלא חשבתי הרבה על דברי השליח פאולוס: ”בכל דבר אנחנו מציגים את עצמנו כמשרתי אלוהים: ברוב סבלנות, בצרות, במחסור, במצוקות, במכות, בבתי כלא, במהומות, בעמל, בלילות ללא שינה, בצומות” (קורינתים ב׳. ו׳:4, 5). מצבי הכלכלי היה גרוע, במיוחד בשנים הראשונות של שירותי. אך יהוה מעולם לא עזב אותי ואת משפחתי. הוא היה בעזרי כאל נאמן ורב כוח (עברים י״ג:5, 6). תמיד חשנו את ידו האוהבת באיסוף כבשיו ובדאגה לצרכינו.
כשאני מביט לאחור ורואה את המדבר פורח מבחינה רוחנית, אני בטוח שעמלי לא היה לשווא. ניצלתי את מרץ הנעורים בדרך המועילה ביותר. אין עיסוק מספק יותר מקריירה של שירות מלא. היום בתור קשיש אני מעודד מכל הלב את הצעירים ’לזכור את בוראם בימי בחורותיהם’ (קהלת י״ב:1).
אני בן 91 ועדיין מסוגל להקדיש יותר מ־120 שעות בחודש לפעילות ההטפה. בוקר בוקר אני קם ב־30:7 ומבשר ברחובות, בחנויות או בפארקים. אני מחלק 150 חוברות בממוצע מדי חודש. בעיות שמיעה וזיכרון מקשות עלי, אבל אחיי ואחיותיי הרוחניים האוהבים — משפחתי הרוחנית הגדולה — וגם משפחותיהן של שתי בנותיי, תומכים בי נאמנה.
מעל לכל, למדתי לשים מבטחי ביהוה. לאורך כל הדרך הוא היה ”סַלעי ומצודתי ומְפַלטי” (תהלים י״ח:3).
[הערות שוליים]
a סיפור חייו של עמנואל פטרקיס פורסם בחוברת המצפה מ־1 בנובמבר 1996, עמודים 22–27.
b בחוברת המצפה מ־1 בנובמבר 1993, עמודים 17–21 מסופר על ניצחון משפטי שמינוס קוקינאקיס היה מעורב בו. מינוס קוקינאקיס נפטר בינואר 1999.
[תמונות בעמודים 26, 27]
למטה: עם אשתי; משמאל: ב־1927; בעמוד הבא: עם מינוֹס קוֹקינאקיס (משמאל) ומבשר נוסף באקרופוליס, בשנת 1939, זמן קצר לאחר שחזרתי מאי עונשין