יהוה סַלעי

מפי עמנואל ליאָנוּדַקִיס

אמי אמרה לי בכעס:‏ ”‏אם לא תחזור בך מהחלטתך,‏ לא תוכל להמשיך לגור בבית הזה”‏.‏ הַחלטתי היתה לבשר על מלכות אלוהים במלוא זמני,‏ משפחתי לא יכלה לשאת את הבושה שבמעצריי החוזרים ונשנים.‏

הוריי היו ענווים ויראי אלוהים.‏ הם גרו בכפר דוּליאנה,‏ במערב האי היווני כרתים.‏ שם נולדתי ב־1908.‏ מנעוריי חונכתי לירוא את אלוהים ולכבדו.‏ אהבתי את דבר־אלוהים,‏ אף־על־פי שמעולם לא ראיתיו בידיו של מורה או של כומר בכנסייה היוונית אורתודוקסית.‏

אחד משכניי קרא את ששת הכרכים של עיונים בכתבי־הקודש (‏אנג׳)‏,‏ מאת צ׳.‏ ט.‏ ראסל,‏ ואת הספר נֶבל האלוהים (‏אנג׳)‏,‏ וסיפר לי בהתלהבות על תוכנם המקראי מאיר העיניים.‏ הספרים יצאו לאור מטעם תלמידי המקרא,‏ שמם של עדי־יהוה באותם ימים.‏ שמחתי לרכוש ספר מקרא וספרים נוספים ממשרד חברת המצפה באתונה.‏ אני זוכר איך היינו נשארים עד מאוחר בלילה,‏ אני והשכן,‏ לאור נרות,‏ כדי להתפלל ליהוה ולהרוות בעזרת הפרסומים האלה את צימאוננו לידע מקראי.‏

בגיל 20 כשעבדתי בתור מורה בכפר קרוב,‏ התחלתי לחלוק את הידע המקראי שלי עם הזולת.‏ כעבור זמן קצר היינו ארבעה שהתאספנו דרך קבע ללמוד את המקרא בדוליאנה.‏ חילקנו גם עלונים,‏ ספרונים,‏ ספרים וספרי מקרא כדי לעזור לאנשים ללמוד על התקווה היחידה לאנושות — מלכות אלוהים.‏

ב־1931 היינו בין האלפים שאימצו בכל העולם את השם ”‏עדי־יהוה”‏,‏ המבוסס על פסוק מהמקרא (‏ישעיהו מ״ג:‏10‏)‏.‏ בשנה שלאחר מכן פתחנו במסע הסברה,‏ שמטרתו להבהיר לרשויות את משמעות שמנו החדש.‏ נתנו לכל כומר,‏ שופט,‏ שוטר ואיש עסקים באיזור ספרון בנושא זה.‏

הכנסייה עוררה,‏ כצפוי,‏ גל רדיפות נגדנו.‏ בפעם הראשונה שנעצרתי נשפטתי ל־20 יום בכלא.‏ זמן קצר לאחר שחרורי נעצרתי שוב ונגזר עלי חודש מאסר.‏ כשהשופט הורה לנו להפסיק לבשר,‏ השבנו במילים הכתובות במעשי השליחים ה׳:‏29‏:‏ ”‏לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני אדם”‏.‏ לאחר מכן,‏ ב־1932,‏ ביקר בקבוצתנו הקטנה בדוליאנה נציג חברת המצפה,‏ וארבעתנו נטבלנו.‏

משפחה רוחנית

מאחר שרציתי להגדיל את חלקי בהטפת הבשורה,‏ התפטרתי מעבודתי כמורה.‏ כאן כבר עברתי את הגבול מבחינת אמי,‏ והיא דרשה שאעזוב את הבית.‏ אח נדיב בעיר אִירַקְלִיוֹן שבכרתים,‏ קיבל אותי בשמחה לביתו,‏ באישור משרד הסניף של חברת המצפה באתונה.‏ באוגוסט 1933 ליוו אותי האחים והתלמידים החדשים מהכפר אל תחנת האוטובוס ושם נפרדנו לשלום.‏ הפרידה היתה מאוד מרגשת.‏ כולנו בכינו,‏ כי לא ידענו מתי ניפגש שוב.‏

השתלבתי במשפחה רוחנית אוהבת באירקליון.‏ היו שם שלושה אחים ואחות,‏ ונפגשנו בקביעות ללמוד ולעבוד את אלוהים.‏ חוויתי על בשרי את קיום הבטחתו של ישוע:‏ ”‏אין איש אשר עזב בית או אחים או אחיות או אם או אב או בנים או שדות למעני ולמען הבשורה,‏ שלא יקבל כעת,‏ בזמן הזה,‏ פי מאה:‏ בתים ואחים ואחיות ואמהות ובנים ושדות”‏ (‏מרקוס י׳:‏29,‏ 30‏)‏.‏ הוטל עלי לבשר בעיר זו ובכפרים הסמוכים.‏ לאחר שסיימתי לבשר בעיר כולה,‏ עברתי לאזורים קרובים לאירקליון וללסיתיון.‏

חלוץ בודד

שעות רבות עברו עלי בהליכה מייגעת מכפר לכפר.‏ הייתי צריך לשאת כמה קילוגרמים של ספרים וחוברות,‏ מכיוון שמשלוחי הספרות הגיעו בתדירות נמוכה.‏ לא היה לי מקום לינה באזורים אלה.‏ הייתי הולך לבית קפה בכפר,‏ מחכה עד שהלקוח האחרון יעזוב — בדרך כלל אחרי חצות — ישן על ספה ומתעורר השכם בבוקר,‏ לפני שבעל המקום יתחיל להגיש משקאות.‏ אין ספור פרעושים חלקו איתי את הספות.‏

תגובת הציבור היתה בדרך כלל צוננת,‏ ובכל זאת שמחתי להקדיש ליהוה את מרץ נעוריי.‏ כשמצאתי מישהו שהתעניין באמת המקראית,‏ זו היתה זריקת מרץ עבורי להמשיך בשירות מציל החיים.‏ ההתרועעות עם אחיי הרוחניים היתה מרעננת אף היא.‏ נהגתי לפגוש אותם לאחר היעדרויות של 20 עד 50 יום,‏ תלוי כמה רחוק מאירקליון בישרתי.‏

אני זוכר היטב את הבדידות שחשתי יום אחד אחר־הצהריים,‏ במיוחד כשחשבתי על אחיי ואחיותיי באירקליון,‏ שקיימו באותו ערב את אסיפתם.‏ מרוב שרציתי לפגוש אותם,‏ החלטתי להגיע אליהם ברגל — מרחק של כ־25 קילומטר.‏ אף פעם לא צעדתי מהר כל כך.‏ עד כמה מנחם היה ליהנות מהתרועעות נעימה עם אחיי באותו ערב ולמלא את ’‏מאגר המים’‏ הרוחני שלי!‏

לא חלף זמן רב ומאמציי הרבים בהטפת הבשורה נשאו פרי.‏ כבימי השליחים,‏ ’‏האדון הוסיף עלינו את הנושעים’‏ (‏מעשי השליחים ב׳:‏47‏)‏.‏ מספר עובדי יהוה בכרתים החל לגדול.‏ מבשרים נוספים הצטרפו אלי לשירות וכבר לא חשתי בדידות.‏ התמודדנו עם קשיים פיזיים ועם התנגדות קשה.‏ הארוחה היומית שלנו היתה לחם וביצים,‏ זיתים או ירקות אחרים שקיבלנו בתמורה לספרות שהפצנו.‏

בעיר הִיירַפֶּטרה,‏ שבדרום מזרח כרתים,‏ בישרתי למינוֹס קוֹקינאקיס,‏ מוכר בדים.‏ למרות מאמציי הבלתי נלאים לייסד שיעור־מקרא איתו,‏ אורח חייו העמוס לא הותיר לו זמן פנוי.‏ אך כשהחליט סוף סוף ללמוד ברצינות,‏ חולל שינויים מרחיקי לכת בחייו.‏ הוא גם נעשה למבשר מאוד מסור ופעיל.‏ עמנואל פַּטֵרָקיס,‏ פועל בן 18 בעסק של קוקינאקיס,‏ התרשם מהשינויים וביקש ספרות מקראית.‏ כמה שמחתי לראותו מתקדם יפה מבחינה רוחנית ונעשה לבסוף שליח!‏a

בינתיים,‏ הקהילה בכפר הולדתי גדלה ומנתה 14 מבשרים.‏ לעולם לא אשכח את היום שבו קראתי את מכתבה של אחותי דֶספּינה והתבשרתי שהיא וגם הוריי קיבלו את האמת,‏ ונעשו עובדי יהוה טבולים!‏

רדיפות וגלות

הכנסייה היוונית האורתודוקסית החלה לראות את פעילות ההטפה כמכת ארבה הרסנית,‏ וראשיה גמרו אומר להשבית את פעילותנו.‏ במרס 1938 הובאתי לפני התובע הכללי,‏ וזה דרש שאעזוב את האיזור לאלתר.‏ הסברתי לו שפעילות ההטפה שלנו בעצם מועילה,‏ ושזהו צו מסמכות עליונה יותר,‏ המלך ישוע המשיח (‏מתי כ״ח:‏19,‏ 20;‏ מעשי השליחים א׳:‏8‏)‏.‏

למחרת,‏ זומנתי לתחנת המשטרה המקומית.‏ שם הודיעו לי שאני מהווה סכנה לציבור,‏ ונגזרה עלי שנת גלות באי אַמוֹרגוֹס שבים האגאי.‏ לאחר כמה ימים נלקחתי בסירה,‏ כבול באזיקים,‏ לאי.‏ באמורגוס לא היו עדי־יהוה.‏ תארו לעצמכם כמה הופתעתי כשנודע לי לאחר שישה חודשים שעד־יהוה נוסף הוגלה לאי!‏ מי?‏ מינוס קוקינאקיס,‏ תלמיד המקרא שלי מכרתים.‏ כמה שמחתי לקבל חבר רוחני!‏ כעבור זמן מה היתה לי הזכות להטביל אותו באמורגוס.‏b

זמן קצר לאחר שחזרתי לכרתים שוב נעצרתי,‏ והפעם הוגליתי לשישה חודשים לעיירה נַפּוֹליס.‏ בתום ששת חודשי הגלות,‏ נעצרתי ונכלאתי ל־10 ימים.‏ לאחר מכן נשלחתי לגלות בת ארבעה חודשים לאי אליו הוגלו קומוניסטים.‏ עד כמה נכונים דברי השליח פאולוס:‏ ”‏כל הרוצים לחיות חיי חסידות במשיח ישוע,‏ יירדפו”‏ (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏12‏)‏.‏

גידול למרות הרדיפות

עם הכיבוש הגרמני ביוון (‏1940–1944)‏ שותקה פעילות ההטפה שלנו כמעט לחלוטין.‏ אולם,‏ עדי־יהוה ביוון התארגנו במהרה והפעילות חודשה.‏ בניסיון לכפר על הזמן שלא היינו פעילים,‏ השתתפנו במרץ ובמסירות בפעילות למען המלכות.‏

שוב התלקחה,‏ כצפוי,‏ התנגדות מצד גורמים דתיים.‏ לא אחת קרה שכמרים אורתודוקסים לקחו את החוק לידיהם.‏ באחד הכפרים הקהיל הכומר המקומי אספסוף נגדנו.‏ הכומר עצמו היכה אותי,‏ כשבנו מכה בי מאחור.‏ הצלחתי לרוץ למצוא מחסה בבית קרוב,‏ אבל המבשר שהיה איתי נגרר לכיכר הכפר.‏ שם קרעו את הספרות שלו,‏ ואשה אחת צעקה ממרפסת,‏ ”‏הירגו אותו!‏ הירגו אותו!‏”‏ לבסוף נחלצו לעזרתנו רופא ושוטר שעבר בסביבה.‏

ב־1952 נעצרתי שוב ונשפטתי לארבעה חודשי גלות בקַסטֵלי קיסַמוֹס,‏ כרתים.‏ מייד לאחר שחרורי הוכשרתי לבקר בקהילות ולחזקן רוחנית.‏ חודשיים לאחר שהתחלתי לשרת כמשגיח נודד נשאתי לאשה אחות משיחית נאמנה ששמה דֶספּינה,‏ כשמה של אחותי,‏ והיא ממשיכה לשרת את יהוה בנאמנות עד היום.‏ לאחר שהתחתנו התמניתי לחלוץ־מיוחד בעיר חַנְיָה,‏ כרתים,‏ שם אני משרת עד היום.‏

במשך קרוב ל־70 שנה בשירות המלא כיסיתי את רוב כרתים — אי ששטחו כ־300,‏8 קילומטר מרובע ואורכו כ־250 קילומטר.‏ מה ששימח אותי יותר מכל היה לראות את קומץ העדים שהיה באי בשנות ה־30’‏ גודל ליותר מ־100,‏1 מבשרי מלכות פעילים.‏ תודה ליהוה על שנתן לי את ההזדמנות לעזור לרבים לרכוש ידע מקראי מדויק ולמצוא תקווה נפלאה לעתיד.‏

יהוה ”‏מְפַלְטִי”‏

למדתי מניסיוני שיש צורך בכוח סבל ובסבלנות כדי לעזור לזולת להכיר את אלוהי האמת.‏ יהוה מעניק בנדיבות עזרה בטיפוח תכונות אלה.‏ ב־67 שנותיי בשירות המלא חשבתי הרבה על דברי השליח פאולוס:‏ ”‏בכל דבר אנחנו מציגים את עצמנו כמשרתי אלוהים:‏ ברוב סבלנות,‏ בצרות,‏ במחסור,‏ במצוקות,‏ במכות,‏ בבתי כלא,‏ במהומות,‏ בעמל,‏ בלילות ללא שינה,‏ בצומות”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ו׳:‏4,‏ 5‏)‏.‏ מצבי הכלכלי היה גרוע,‏ במיוחד בשנים הראשונות של שירותי.‏ אך יהוה מעולם לא עזב אותי ואת משפחתי.‏ הוא היה בעזרי כאל נאמן ורב כוח (‏עברים י״ג:‏5,‏ 6‏)‏.‏ תמיד חשנו את ידו האוהבת באיסוף כבשיו ובדאגה לצרכינו.‏

כשאני מביט לאחור ורואה את המדבר פורח מבחינה רוחנית,‏ אני בטוח שעמלי לא היה לשווא.‏ ניצלתי את מרץ הנעורים בדרך המועילה ביותר.‏ אין עיסוק מספק יותר מקריירה של שירות מלא.‏ היום בתור קשיש אני מעודד מכל הלב את הצעירים ’‏לזכור את בוראם בימי בחורותיהם’‏ (‏קהלת י״ב:‏1‏)‏.‏

אני בן 91 ועדיין מסוגל להקדיש יותר מ־120 שעות בחודש לפעילות ההטפה.‏ בוקר בוקר אני קם ב־30:‏7 ומבשר ברחובות,‏ בחנויות או בפארקים.‏ אני מחלק 150 חוברות בממוצע מדי חודש.‏ בעיות שמיעה וזיכרון מקשות עלי,‏ אבל אחיי ואחיותיי הרוחניים האוהבים — משפחתי הרוחנית הגדולה — וגם משפחותיהן של שתי בנותיי,‏ תומכים בי נאמנה.‏

מעל לכל,‏ למדתי לשים מבטחי ביהוה.‏ לאורך כל הדרך הוא היה ”‏סַלעי ומצודתי ומְפַלטי”‏ (‏תהלים י״ח:‏3‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמודים 26,‏ 27]‏

למטה:‏ עם אשתי;‏ משמאל:‏ ב־1927;‏ בעמוד הבא:‏ עם מינוֹס קוֹקינאקיס (‏משמאל)‏ ומבשר נוסף באקרופוליס,‏ בשנת 1939,‏ זמן קצר לאחר שחזרתי מאי עונשין