שירות תחת ידו האוהבת של יהוה

כשם שסופר מפי למפרוֹס זוּמפּוֹס

עמדתי בפני ברירה קשה:‏ לקבל את הצעת העבודה של דודי העשיר ולהיות מנהל נכסי הנדל”‏ן הנרחבים שלו — ובכך לפתור את הבעיות הכלכליות של משפחתי — או להיות משרת יהוה אלוהים בשירות מלא.‏ ברשותכם,‏ אסביר אילו גורמים עזרו לי לגבש את החלטתי.‏

נולדתי בעיירה וולוס שביוון,‏ בשנת 1919.‏ אבי מכר בגדי גברים,‏ ונהננו משפע חומרי.‏ אך כתוצאה מן השפל הכלכלי בשלהי שנות ה־20’‏,‏ אבי נאלץ לפשוט רגל ואיבד את חנותו.‏ התעצבתי אל לבי בראותי את מבט הייאוש הנסוך על פניו של אבי.‏

במשך תקופה מסוימת,‏ משפחתי חיה בעוני מחפיר.‏ מדי יום השתחררתי שעה מוקדם יותר מבית־הספר כדי לעמוד בתור לקבלת הקצבת מזון.‏ למרות העוני שבו היינו שרויים,‏ עדיין נהננו מחיי משפחה שלווים.‏ החלום שלי היה להיות רופא,‏ אך באמצע גיל העשר’‏ה נאלצתי לנשור מהלימודים ולהתחיל לעבוד כדי לעזור למשפחתי להתקיים.‏

אז במרוצת מלחמת־העולם השנייה,‏ הגרמנים והאיטלקים כבשו את יוון,‏ ושרר רעב קשה.‏ לעתים קרובות,‏ ראיתי ברחובות חברים ומכרים מתים מרעב — מראה איום שלעולם לא אשכח!‏ פעם,‏ משפחתי התקיימה 40 יום ללא לחם,‏ שהוא מזון עיקרי ובסיסי ביוון.‏ כדי לשרוד,‏ אחי הבכור ואני הלכנו לכפרים שכנים והשגנו תפוחי־אדמה מידידים ומקרובים.‏

מחלה הופכת לברכה

בראשית שנת 1944,‏ חליתי מאוד בסוג מסוים של דלקת קרום החזה.‏ במשך שלושת החודשים שהייתי מאושפז בבית־החולים,‏ בן־דודי הביא לי שני ספרונים ואמר:‏ ”‏קרא;‏ אני בטוח שזה ימצא חן בעיניך”‏.‏ הספרונים מיהו אלוהים?‏ וכן הגנה,‏ יצאו לאור מטעם חברת המצפה.‏ לאחר שקראתי אותם,‏ שיתפתי את יתר החולים בתוכנם.‏

לאחר שהשתחררתי מבית־החולים,‏ התחלתי להתרועע עם קהילת וולוס של עדי־יהוה.‏ אך במשך חודש,‏ הייתי מרותק לביתי כחולה־חוץ,‏ וכשש עד שמונה שעות ביום קראתי חוברות ישנות של המצפה,‏ וכן פרסומים אחרים שיצאו לאור מטעם חברת המצפה.‏ בעקבות זאת,‏ התקדמותי הרוחנית היתה מהירה למדי.‏

היחלצויות ברגע האחרון

יום אחד באמצע שנת 1944,‏ ישבתי על ספסל בגן בוולוס.‏ לפתע,‏ קבוצה השייכת לצבא שתמכה בצבא הגרמני הכובש,‏ הקיפה את המקום ועצרה את כל הנוכחים.‏ כעשרים וארבעה איש מאיתנו הובלו דרך הרחובות אל מרכז הגסטפו,‏ שהיה ממוקם במחסן טבק.‏

לאחר דקות ספורות,‏ שמעתי מישהו קורא בשמי ובשם האיש שעימו שוחחתי בגן.‏ קצין יווני קרא לנו ואמר שכאשר אחד מקרובי־המשפחה שלי ראה שאנו מתלווים לחיילים,‏ הוא סיפר לו שאנחנו עדי־יהוה.‏ אז הקצין היווני אמר לנו שאנו חופשיים ללכת הביתה,‏ ונתן לנו את כרטיסו הרשמי כדי שנציג אותו אם ניעצר שנית.‏

למחרת נודע לנו שהגרמנים הוציאו להורג את מרבית האנשים שנעצרו כפעולת־תגמול על רצח שני חיילים גרמנים בידי לוחמי המחתרת ביוון.‏ מלבד העובדה שקרוב לוודאי ניצלתי ממוות,‏ למדתי מאירוע זה את ערכה של הניטרליות המשיחית.‏

בסתיו 1944,‏ סימלתי את הקדשתי ליהוה בטבילה במים.‏ בקיץ שלאחר מכן,‏ העדים ארגנו שאשתייך לקהילת סקליתרו שבהרים,‏ כדי ששם אוכל לשוב לאיתני.‏ אותה עת,‏ עם תום הכיבוש הגרמני,‏ פרצה ביוון מלחמת אזרחים.‏ הכפר שבו שהיתי שימש בסיס לכוחות הגרילה.‏ הכומר המקומי ואדם מרושע אחר האשימו אותי בריגול למען כוחות הממשלה וגרמו לכך שבית־דין צבאי שהקימו כוחות הגרילה יחקור אותי.‏

במשפט המבוים נכח מנהיג כוחות הגרילה של האיזור.‏ לאחר שסיימתי להסביר את הסיבות לשהותי בכפר והסברתי שכמשיחי אני ניטרלי לחלוטין במלחמת האזרחים,‏ אמר המנהיג לאחרים:‏ ”‏אם מישהו יגע בבחור הזה,‏ יהיה לו עסק איתי!‏”‏

מאוחר יותר,‏ שבתי לעיר־הולדתי וולוס כשאני חזק יותר מבחינה רוחנית מאשר מבחינה גופנית.‏

התקדמות רוחנית

זמן קצר לאחר מכן נתמניתי לתפקיד האחראי על החשבונות בקהילה המקומית.‏ חרף הקשיים שיצרה מלחמת האזרחים — כולל אין־ספור המאסרים שנערכו ביוזמת הכנסייה באשמת הטפה להמרת דת — ההשתתפות בשירות המשיחי הסבה לי וליתר חברי הקהילה שמחה רבה.‏

אזי,‏ בראשית שנת 1947,‏ זכינו לביקור של משגיח נודד של עדי־יהוה.‏ זה היה הביקור הראשון מסוגו מאז מלחמת־העולם השנייה.‏ בתקופה זו קהילתנו המשגשגת בוולוס התפצלה לשתיים,‏ ונתמניתי למשגיח היושב־ראש של אחת מן הקהילות.‏ ארגונים לאומניים וארגונים הקשורים לצבא זרעו פחד בלב האנשים.‏ הכמורה ניצלה את המצב.‏ היא הסיתה את הרשויות נגד עדי־יהוה,‏ והפיצה את השמועה הכוזבת שאנו קומוניסטים או תומכים בקבוצות שמאלניות.‏

מעצרים וכלא

במרוצת 1947,‏ נעצרתי כעשר פעמים ונשפטתי שלוש פעמים.‏ בכל פעם זוכיתי מאשמה.‏ באביב 1948,‏ נגזרו עלי ארבעה חודשי מאסר באשמת הטפה להמרת דת.‏ ריציתי את תקופת המאסר בכלא בוולוס.‏ בינתיים מספר מכריזי המלכות בקהילתנו הוכפל,‏ ושמחה ואושר מילאו את לב האחים.‏

באוקטובר 1948,‏ במהלך פגישה עם שישה אחים נוספים שהשגיחו על קהילתנו,‏ חמישה שוטרים פרצו אל הבית ועצרו אותנו באיומי אקדח.‏ הם לקחו אותנו לתחנת־המשטרה מבלי לפרט לנו את סיבת המעצר,‏ ושם היכו אותנו.‏ שוטר שהוא מתאגרף לשעבר חבט שוב ושוב בפני.‏ אז הושלכנו לתא.‏

לאחר מכן,‏ הקצין הממונה קרא לי למשרדו.‏ כאשר פתחתי את הדלת,‏ הוא השליך לעברי בקבוק דיו,‏ אשר החטיא את מטרתו והתנפץ אל הקיר.‏ הוא עשה זאת כדי לנסות להפחיד אותי.‏ אז,‏ הוא הגיש לי דף ועט ופקד:‏ ”‏כתוב את שמותיהם של כל עדי־יהוה בוולוס,‏ והבא לי את הרשימה בבוקר.‏ אם לא תעשה זאת,‏ אתה יודע מה מצפה לך!‏”‏

לא השבתי לו,‏ אך לאחר ששבתי אל התא,‏ יתר האחים ואני התפללנו ליהוה.‏ על הדף כתבתי רק את שמי,‏ וחיכיתי שהוא יקרא לי.‏ אך לא שמעתי דבר נוסף מהקצין.‏ בשעות הלילה,‏ הגיע כוח של צבא היריב,‏ והוא יצא נגדו בראש אנשיו.‏ בקרב הקצר שהתחולל הוא נפצע קשה,‏ ונאלצו לקטוע אחת מרגליו.‏ בסופו של דבר,‏ המקרה שלנו הובא בפני שופט,‏ והואשמנו בהתאספות לא־חוקית.‏ היינו שבעה איש וכל אחד מאיתנו נידון לחמש שנות מאסר.‏

מאחר שבכלא סירבתי לנכוח במיסה של יום ראשון,‏ הושלכתי לצינוק.‏ ביום השלישי,‏ ביקשתי לדבר עם מנהל הכלא.‏ ”‏עם כל הכבוד”‏,‏ אמרתי לו,‏ ”‏נראה לי שאין טעם להעניש כך אדם המרצה בכלא חמש שנות מאסר בשל אמונתו”‏.‏ הוא חשב על כך בכובד־ראש,‏ ולבסוף אמר:‏ ”‏החל ממחר תעבוד פה,‏ במשרד,‏ לצדי”‏.‏

בסופו של דבר,‏ הוטל עלי לעבוד כעוזרו של רופא הכלא.‏ בעקבות זאת,‏ למדתי רבות על טיפולים רפואיים,‏ דבר שהוכח כמועיל מאוד עם חלוף השנים.‏ בהיותי בכלא,‏ היו לי הזדמנויות רבות לבשר,‏ ושלושה אנשים נענו והפכו לעדי־יהוה.‏

לאחר שריציתי כמעט ארבע שנים בכלא,‏ לבסוף שוחררתי על־תנאי בשנת 1952.‏ מאוחר יותר,‏ היה עלי להתייצב למשפט בקורינתוס בנושא הניטרליות (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏ שם הוחזקתי למשך תקופה קצרה בכלא צבאי,‏ והחל מחזור נוסף של התעללות.‏ לקצינים אחדים היו איומים מקוריים מאוד כגון:‏ ”‏אני אעקור את לבך לאחר שאבתר אותו בפגיון”‏ או ”‏אל תהיה בטוח שתמות מוות מהיר מיריית שישה כדורים בלבד”‏.‏

ניסיון מסוג אחר

אולם,‏ במהרה שבתי לביתי,‏ ושוב שירתתי בקהילת וולוס ועבדתי עבודה חילונית במשרה חלקית.‏ יום אחד,‏ קיבלתי מכתב מסניף חברת המצפה באתונה,‏ והוזמנתי לקבל הכשרה שנמשכה שבועיים ולהתחיל לבקר בקהילות של עדי־יהוה כמשגיח־נפה.‏ באותו זמן,‏ דודי,‏ שהיה חשוך־ילדים ובעל נכסי נדל”‏ן נרחבים,‏ ביקש ממני לנהל את רכושו.‏ משפחתי עדיין היתה שרויה בעוני,‏ ועבודה זו היתה עשויה לפתור את בעיותיה הכלכליות.‏

ביקרתי אצל דודי כדי להודות לו מקרב־לב על הצעתו,‏ אך הודעתי לו שהחלטתי לקבל תפקיד מיוחד בשירות המשיחי.‏ בשלב זה הוא קם,‏ נעץ בי מבט רציני,‏ ויצא בפתאומיות מן החדר.‏ הוא שב כשבידו מתנה כספית נדיבה שיכלה לתמוך במשפחתי במשך חודשים מספר.‏ הוא אמר:‏ ”‏קח ועשה בזה ככל העולה על רוחך”‏.‏ עד היום,‏ אינני יכול לתאר את שחשתי באותו רגע.‏ היה זה כאילו שמעתי את קול יהוה האומר לי,‏ ’‏עשית את הבחירה הנכונה.‏ איתך אני’‏.‏

בברכת משפחתי,‏ יצאתי לאתונה בדצמבר 1953.‏ אף שרק אמי נעשתה לעדה,‏ יתר בני־משפחתי לא התנגדו לפעילותי המשיחית.‏ כשהגעתי למשרד הסניף באתונה,‏ נכונה לי הפתעה נוספת.‏ ציפה לי מברק מאחותי המודיע שלאחר שנתיים של מאבק מצד אבי להשיג קצבת סעד,‏ באותו יום אושרה הקצבה.‏ מה עוד יכולתי לבקש?‏ חשתי כאילו היו לי כנפיים,‏ הייתי מוכן להגביה עוף בשירות יהוה.‏

גילוי זהירות

בשנותיי הראשונות בשירות הנפה,‏ היה עלי לגלות משנה זהירות,‏ משום שהרשויות הדתיות והפוליטיות רדפו מאוד את עדי־יהוה.‏ כדי לבקר אצל אחינו המשיחיים,‏ במיוחד אלה שגרו בעיירות קטנות ובכפרים,‏ הלכתי שעות ארוכות בחסות החשיכה.‏ האחים,‏ שהסתכנו במאסר,‏ התאספו בבית וציפו לבואי בסבלנות.‏ עד כמה התעודדנו כולנו יחדיו מביקורים אלה!‏ (‏רומים א׳:‏11,‏ 12‏)‏.‏

כדי שלא יזהו אותי,‏ נהגתי לעתים להתחפש.‏ פעם אחת,‏ לבשתי בגדי רועה כדי לעבור מחסום־דרכים ולהגיע למפגש של אחים שהיו זקוקים נואשות לרעייה רוחנית.‏ במקרה אחר,‏ בשנת 1955,‏ אח אחד ואני התחזינו למוכרי שום כדי לא לעורר את חשד המשטרה.‏ תפקידנו היה ליצור קשר עם אחים משיחיים אחדים שחדלו להיות פעילים,‏ בעיירה קטנה בשם אַרְגַס אורסטיקון.‏

הצגנו את מרכולתנו בדוכן בשוק העיירה.‏ אולם,‏ שוטר צעיר שסייר באיזור גילה חשדנות,‏ ובכל פעם שעבר הביט בנו בסקרנות.‏ לבסוף,‏ אמר לי:‏ ”‏אינך נראה כמוכר שום”‏.‏ באותו רגע,‏ התקרבו שלוש צעירות כדי לקנות שום.‏ הצבעתי על הסחורה שלי וקראתי:‏ ”‏השוטר הצעיר הזה אוכל שום כזה,‏ ותראו כמה הוא חזק וחתיך!‏”‏ הנשים הביטו בשוטר ופרצו בצחוק.‏ גם הוא חייך ואז נעלם.‏

כאשר עזב,‏ ניצלתי את ההזדמנות ללכת לחנות שבה אחינו הרוחניים עבדו כחייטים.‏ ביקשתי מאחד מהם שיתפור לי כפתור שקרעתי קודם לכן מהז׳קט שלי.‏ בשעה שעשה כן,‏ התכופפתי אליו ולחשתי:‏ ”‏משרד הסניף שלח אותי כדי שאבקר אצלכם”‏.‏ בתחילה האחים חששו,‏ משום שזה שנים לא היה להם קשר עם העדים.‏ עודדתי אותם כמיטב יכולתי וערכתי סידורים להיפגש עימם מאוחר יותר בבית־הקברות של העיירה כדי להמשיך בשיחה.‏ למרבה השמחה,‏ הביקור היה מעודד,‏ והם חידשו את התלהבותם בשירות המשיחי.‏

זכיתי לשותפה נאמנה

בשנת 1956,‏ שלוש שנים לאחר שהתחלתי לשרת כמשגיח־נפה,‏ פגשתי את ניקי,‏ צעירה משיחית שרחשה אהבה רבה לפעילות ההטפה ורצתה להקדיש את חייה לשירות המלא.‏ התאהבנו והתחתנו ביוני 1957.‏ תהיתי אם ניקי תצליח להחזיק מעמד כאשת משגיח נודד בתנאים הקשים שבהם היו נתונים אז עדי־יהוה ביוון.‏ בעזרת יהוה היא עמדה בכך,‏ וכך הפכה לאשה הראשונה שהתלוותה לבעלה בשירות הנפה ביוון.‏

המשכנו יחדיו במשך עשר שנים בשירות הנפה,‏ ושירתנו במרבית הקהילות ביוון.‏ לעתים קרובות,‏ התחפשנו והלכנו כשמזוודתנו בידנו במשך שעות רבות בחסות החשיכה,‏ כדי להגיע לקהילה.‏ למרות ההתנגדות החריפה שנתקלנו בה,‏ היינו מאושרים לראות במו־עינינו את הגידול המרשים במספר עדי־יהוה.‏

שירות בבית־אל

בינואר 1967,‏ ניקי ואני הוזמנו לשרת בבית־אל,‏ שמו של משרד־הסניף של עדי־יהוה.‏ ההזמנה הפתיעה את שנינו,‏ אך קיבלנו אותה כשאנו בטוחים שיד יהוה מכוונת את העניינים.‏ עם חלוף הזמן,‏ למדנו להעריך מה נפלאה היא הזכות לשרת במרכז הפעילות התיאוקרטית.‏

שלושה חודשים לאחר שהתחלנו לשרת בבית־אל,‏ חונטה צבאית תפסה בכוח את השלטון,‏ ועדי־יהוה נאלצו להמשיך את פעילותם בחשאי.‏ התחלנו להתאסף בקבוצות קטנות,‏ ערכנו את הכינוסים שלנו ביערות,‏ בישרנו בזהירות,‏ והדפסנו והפצנו את הספרות המקראית שלנו בחשאי.‏ לא היה קשה להתרגל לתנאים אלה,‏ מאחר שפשוט חזרנו לשיטות שבהן התבצעה הפעילות בעבר.‏ על אף ההגבלות,‏ מספר העדים גדל מפחות מ־000,‏11 בשנת 1967 ליותר מ־000,‏17 בשנת 1974.‏

לאחר כמעט 30 שנה בשירות בית־אל,‏ ניקי ואני ממשיכים ליהנות מברכות רוחניות,‏ חרף המגבלות של גילנו ובריאותנו.‏ במשך יותר מעשר שנים התגוררנו בבניין הסניף שהיה ממוקם ברחוב קרטלי באתונה.‏ בשנת 1979,‏ נחנך סניף חדש במרוסי,‏ פרבר של אתונה.‏ אך משנת 1991,‏ אנו נהנים מבנייני הסניף החדשים ורחבי־הידיים שבאליאונה,‏ 60 קילומטר צפונית לאתונה.‏ כאן אני משרת במרפאת בית־אל,‏ היכן שההכשרה שקיבלתי כעוזרו של רופא הכלא מועילה לי מאוד.‏

במרוצת יותר מארבעים שנה בשירות המלא,‏ למדתי להעריך כירמיהו את אמיתותה של הבטחת יהוה:‏ ”‏ונלחמו אליך ולא יוכלו לך,‏ כי ’‏איתך אני’‏,‏ נאום יהוה,‏ ’‏להצילך’‏”‏ (‏ירמיהו א׳:‏19‏)‏.‏ אכן,‏ ניקי ואני נהננו משפע ברכות מיהוה.‏ אנו תמיד שמחים בשפע של דאגתו האוהבת ושל חסדו.‏

אני מעודד את הצעירים בארגון יהוה להציב להם מטרה ליטול חלק בשירות המלא.‏ בדרך זו הם יוכלו להיענות להזמנת יהוה לבחון אותו אם הוא נאמן לדברו ואכן ’‏יפתח להם את ארובות השמים ויריק להם ברכה עד בלי די’‏ (‏מלאכי ג׳:‏10‏)‏.‏ צעירים,‏ מנסיוני האישי,‏ אני יכול להבטיחכם,‏ שיהוה אכן יברך את כל הבוטחים בו לחלוטין.‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

למפרוס זומפוס ואשתו,‏ ניקי