”במקום זהב מצאתי יהלומים”
כפי שסופר מפי מִיקַלִיס קָמִינָרִיס
לאחר חמש שנים בדרום־אפריקה, לשם הלכתי לחפש זהב, שבתי הביתה וברשותי משהו יקר אלפי מונים. אספר לכם על העושר שיש לי עתה ושברצוני לחלוק.
נולדתי בשנת 1904 באי היווני קֶפַלוֹנְיָה בים היוֹנִי. שני הוריי מתו זמן קצר לאחר מכן, ולכן גדלתי כיתום. השתוקקתי לעזרה, ולא אחת התפללתי לאלוהים. הגם שנכחתי בקביעות בכנסייה היוונית האורתודוקסית, הייתי בור גמור במקרא. לא מצאתי כל נחמה.
בשנת 1929, החלטתי להגר בחיפוש אחר חיים טובים יותר. עזבתי את האי הצחיח שלי, והפלגתי לדרום־אפריקה דרך אנגליה. כעבור 17 יום בים, הגעתי לקייפטאון, דרום־אפריקה, ושם מייד הועסקתי על־ידי יווני, בן־עמי. אך, עושר חומרי לא הביא לי נחמה.
דבר יקר יותר
הייתי בדרום־אפריקה כשנתיים, כאשר אחד מעדי־יהוה ביקר במקום עבודתי והציע לי ספרות מקראית בשפה היוונית. בין היתר, היו אלה הספרונים היכן המתים? ודיכוי, מתי יבוא אל קצו? אני זוכר היטב את השקיקה שבה קראתי אותם, ואפילו שיננתי את כל הפסוקים שצוטטו. יום אחד אמרתי לעמית לעבודה: ”מצאתי את מה שחיפשתי כל השנים. באתי לאפריקה למצוא זהב, אבל במקום זהב מצאתי יהלומים”.
שמחתי מאוד לגלות שלאלוהים יש שם אישי, יהוה, שמלכותו כבר נוסדה בשמים, ושאנו חיים באחרית הימים של סדר־דברים זה (תהלים פ״ג:19; דניאל ב׳:44; מתי ו׳:9, 10; כ״ד:3–12; טימותיאוס ב׳. ג׳:1–5; ההתגלות י״ב:7–12). מה מרגש היה ללמוד שמלכות יהוה תביא ברכות אין־קץ לכל גזעי האנושות! עובדה נוספת שהרשימה אותי היתה שאמיתוֹת אלה הוכרזו בכל רחבי העולם (ישעיהו ט׳:5, 6; י״א:6–9; מתי כ״ד:14; ההתגלות כ״א:3, 4).
כעבור זמן קצר איתרתי את הכתובת של סניף חברת המצפה בקייפטאון, ורכשתי ספרות מקראית נוספת. שמחתי במיוחד לקנות עותק אישי של המקרא. מה שקראתי הניע אותי לרצות לשאת עדות. התחלתי בכך כאשר שלחתי ספרות מקראית לקרובי־משפחתי, לידידיי ולמכריי בעיירת מולדתי לִיקְסוֹרִיאוֹן. מלימודיי, הבנתי בהדרגה שכדי להשביע את רצון יהוה על האדם להקדיש לו את חייו. לכן, מייד עשיתי כן בתפילה.
באחד המקרים, נכחתי באסיפה של עדי־יהוה, אך מאחר שלא ידעתי אנגלית, לא הבנתי מילה. כאשר נודע לי שיש יוונים רבים המתגוררים בפורט אליזבת, עקרתי לשם, אך לא הצלחתי למצוא עדים דוברי יוונית. לפיכך, החלטתי לשוב ליוון כדי לשרת כמבשר בשירות המלא. אני זוכר שאמרתי לעצמי, ’אשוב ליוון גם ללא כותונת לעורי”.
שירות מלא ביוון
באביב 1934 הייתי על סיפון האונייה האיטלקית דְוִוילִיאוֹ החוצה את האוקיינוס. הגעתי למרסֵי שבצרפת, וכעבור עשרה ימי שהות שם, עזבתי כשפניי מועדות ליוון על סיפון ספינת הנוסעים פטריס. כשהיינו בלב ים, התעוררו בעיות טכניות בספינה, ובמשך הלילה ניתנה הוראה להוריד את סירות־ההצלה לים. אז נזכרתי שחשבתי לשוב ליוון גם ללא כותונת לעורי. אך לבסוף הגיעה ספינת־גרר איטלקית וגררה אותנו לנפולי, שבאיטליה. לאחר מכן, הגענו לבסוף לפיראוס שביוון.
משם פניתי לאתונה, וביקרתי במשרד־הסניף של חברת המצפה. שוחחתי עם אָתָנַסְיוֹס קָרָנַסְיוֹס, משגיח הסניף, וביקשתי להתמנות למבשר בשירות המלא. למחרת, הייתי בדרכי לפֶּלוֹפּוֹנֶסוֹס, השוכן בחלקה הדרומי של יוון. כל האיזור הוקצה לי כשטח־ההטפה האישי שלי!
בהתלהבות אין־קץ, התחלתי בפעילות ההטפה, מעיירה לעיירה, מכפר לכפר, מחווה לחווה, ומבית מבודד אחד למשנהו. לא חלף זמן רב והצטרף אלי מייקל טְרִיאַנְדָפִילוֹפּוּלוֹס, שהטביל אותי בקיץ 1935 — יותר משנה לאחר שהתחלתי בשירות המלא! לא היתה כל תחבורה ציבורית, ולכן לכל מקום הלכנו ברגל. הבעיה החמורה ביותר שנתקלנו בה היתה התנגדות הכמורה, שעשתה כל שלאל ידה כדי להפסיק את פעילותנו. בעקבות זאת, נתקלנו בהרבה דעות קדומות. אך, חרף המכשולים, נשאנו עדות ושם יהוה התפרסם בכל מקום.
עמידה בהתנגדות
בוקר אחד, כאשר בישרתי במחוז ההררי ארקדיה, הגעתי לכפר מָגוּלְיַנָה. אחרי שעה של מתן עדות, שמעתי את פעמוני הכנסייה ומייד קלטתי שהם מצלצלים בגללי! אספסוף התקהל בהנהגת הארכימַנְדְרִיט (דרגה כנסייתית נחותה מהגמון) היווני־אורתודוקסי. סגרתי במהירות את תיק־השירות שלי והתפללתי חרש ליהוה. פני הארכימנדריט היו מועדות ישר אלי, ובעקבותיו המון ילדים. הוא החל לצעוק: ”זה הוא! זה הוא!”
הילדים הקימו מעגל סביבי וסגרו עלי, והכומר התקדם והחל לדחוף אותי בכרסו הבולטת, ואמר שאינו רוצה להרים עלי יד ’שמא אטמא אותו’. הוא צרח: ”הכו אותו! הכו אותו!” אך באותו רגע בדיוק הגיע קצין משטרה והוביל את שנינו לתחנת המשטרה. הכומר הועמד לדין על הסתת אספסוף ונקנס ב־300 דרכמות ובהוצאות המשפט. אני שוחררתי.
כאשר הגענו לשטח חדש, בחרנו בעיירה גדולה יותר כבסיס פעילותנו, ומשם בישרנו בכל השטח ברדיוס של ארבע שעות הליכה. משמע הדבר שיצאנו בבוקר כשעדיין חשוך בחוץ, ושבנו הביתה בערוב היום עם רדת החשיכה, ובדרך־כלל ביקרנו בכפר אחד או שניים מדי יום. לאחר שנשאנו עדות בכל הכפרים בסביבה, בישרנו בעיירה שבחרנו כבסיס ואז המשכנו בדרכנו. לעתים קרובות נעצרנו משום שהכמרים הסיתו את האנשים נגדנו. באיזור פַּרְנַסוֹס, שבטבורה של יוון, הייתי מבוקש על־ידי המשטרה כמה חודשים. אך, היא מעולם לא הצליחה לתפוס אותי.
יום אחד אח טְרִיאַנְדָפִילוֹפּוּלוֹס ואנוכי בישרנו בכפר מוּרִיקִי, שבמחוז בּוֹיוֹטִיָה. חילקנו את שטח הכפר לשניים, ואני התחלתי לבשר בבתים על מורדותיו התלולים של ההר, מאחר שהייתי הצעיר מבין שנינו. לפתע, שמעתי צעקות מלמטה. כשרצתי במורד, חשבתי בלבי, ’מכים את אח טְרִיאַנְדָפִילוֹפּוּלוֹס’. כפריים התקבצו בבית־הקפה המקומי, והכומר שוטט אנה ואנה כשהוא רוקע ברגליו כשור זועם. ”אנשים אלה מכנים אותנו ’זרע הנחש’”, צעק.
הכומר כבר שבר מקל הליכה על ראשו של אח טְרִיאָנְדָפִילוֹפּוּלוֹס, והדם ניגר על פניו. לאחר שניקיתי את הדם, הצלחנו להימלט. צעדנו שלוש שעות עד שהגענו לעיר תֶּבַּי. שם, במרפאה טיפלו בפצעו. דיווחנו על המקרה למשטרה, ותבענו את האשמים לדין. אך לכומר היו קשרים, ובסופו של דבר הוא זוכה מאשמה.
כשבישרנו בעיירה לוקס, חסידי אחד המנהיגים הפוליטיים באיזור ”עצרו” אותנו, והביאו אותנו לבית־הקפה המקומי. שם עמדנו למשפט לפני בית־דין עממי. המנהיג הפוליטי ואנשיו, איש איש בתורו, הסתובבו סביבנו ונאמו — נאומים ארוכים וצעקניים — ואיימו עלינו באגרופים קפוצים. כולם היו שתויים. דברי הגינוי הנרגזים שלהם נמשכו משעות הצהריים ועד שקיעת החמה, אך אנו נשארנו שלווים והמשכנו לחייך ולטעון שאנו חפים־מפשע, וחרש התפללנו לעזרת יהוה אלוהים.
בשעות בין הערביים, שני שוטרים הצילו אותנו. הם לקחו אותנו לתחנת המשטרה והתנהגו אלינו יפה. למחרת היום, כדי להצדיק את מעשיו, האשים אותנו המנהיג הפוליטי בתעמולה נגד מלך יוון. לכן המשטרה שלחה אותנו, בלוויית שני גברים, אל העיר לַמְיָה להמשך החקירה. שהינו במעצר שבעה ימים, ואז הובילו אותנו כבולים באזיקים אל העיירה לַרִיסָה כדי לעמוד לדין.
הדבר נודע מראש לאחינו המשיחיים בלריסה, והם ציפו לבואנו. החיבה הרבה שהם הרעיפו עלינו היתה עדות נפלאה לשומרים. עורך־הדין שלנו, עד־יהוה ואלוף־משנה לשעבר, היה מוכר מאוד בעיירה. כאשר הוא הופיע בבית־המשפט והגן עלינו, ההאשמות נגדנו נתגלו ככוזבות ושוחררנו.
ההצלחה הכללית של פעילות ההטפה של עדי־יהוה החריפה את ההתנגדות. נחקקו חוקים בשנת 1938 ו־1939 שאסרו שידול להמרת־דת, ומייקל ואני היינו מעורבים בעשרות תביעות משפטיות בנושא. לאחר מכן, יעץ לנו משרד־הסניף לפעול בנפרד כדי שלא להסב תשומת־לב לפעילותנו. היה לי קשה ללא שותף. אך בטחתי ביהוה ובישרתי בעוברי רגלית במחוזות אַטִיקָה, בּוֹיוֹטִיָה, תייאותיס, אֶוְבֶּאָה, אַאֶטוֹלְיָה, אָקַרְנַנִיאָה, יוּרִיטַנְיָה, ומחוז פלופונסוס.
מה שעזר לי בתקופה זו היו אמרי השפר של מחבר התהלים בבוטחו ביהוה: ”כי בך ארוץ גדוד; ובאלוהַי אדלג שוּר [חומה]. האל המאזרני חיל, ויתן תמים דרכי. מְשַווה רגליי כאיילות, ועל במותיי יעמידני” (תהלים י״ח:30, 33, 34).
בשנת 1940, איטליה הכריזה מלחמה על יוון, ומייד לאחר מכן צבאות גרמניה פלשו למדינה. הונהג משטר צבאי וספרי חברת המצפה הוחרמו. זו היתה עת קשה עבור עדי־יהוה ביוון; למרות זאת, מספרם גדל במידה ניכרת — מ־178 עדים ב־1940 ל־770,1 בסוף מלחמת־העולם השנייה, שנת 1945!
שירות בבית־אל
בשנת 1945, הוזמנתי לשרת במשרד־הסניף של עדי־יהוה באתונה. בית־אל שכן אז בבית שכור ברחוב לומברדו. המשרדים שכנו בקומת הקרקע, ובית־הדפוס במרתף. היו שם מכונת־דפוס קטנה ומכונת חיתוך. הצוות שעבד בבית־הדפוס מנה שני אנשים בלבד, אך כעבור זמן קצר הצטרפו מתנדבים נוספים שבאו מדי יום לעזור בעבודה אך גרו בביתם.
הקשר עם מרכז חברת המצפה בברוקלין, ניו־יורק, חוּדש ב־1945, ובשנה זו התחלנו להדפיס את חוברת המצפה בקביעות ביוון. בשנת 1947, עברנו לסניף שלנו ברחוב טנדו 16, אך בית־הדפוס נשאר ברחוב לומברדו. לאחר מכן, הוא הועתק מרחוב לומברדו לבית־דפוס שהיה מרוחק כ־5 קילומטרים והשתייך לעד־יהוה. לכן, במשך זמן־מה התרוצצנו בין שלושה מקומות שונים.
אני נזכר שנהגתי לצאת ממקום מגורינו ברחוב טנדו לפני עלות השחר ולנסוע לבית־הדפוס. לאחר שעבדתי שם עד השעה אחת בצהריים, הלכתי לרחוב לומברדו לשם העברנו את הדפים המודפסים. הללו עברו קיפול, הידוק וחיתוך ידני כדי להפוך לכתבי־עת. אחרי כן לקחנו את החוברות המוכנות לסניף הדואר, נשאנו אותן אל הקומה השלישית, עזרנו לצוות למיין אותן וביילנו את המעטפות למשלוח.
בשנת 1954, מספר העדים ביוון גדל ליותר מ־000,4 איש, והיה צורך בהרחבת המתקנים. לפיכך, עברנו לבניין בית־אל החדש, בן שלוש קומות, ששכן ברחוב קרטלי שבמרכז העיר באתונה. בשנת 1958, נתבקשתי להשגיח על המטבח, וזה היה תפקידי עד שנת 1983. בינתיים, בשנת 1959, נשאתי לאשה את אֵלֶפְתָרִיאָה, שהיתה עזר כנגדי ונאמנה בשירות יהוה.
שוב מחזיקים מעמד לנוכח התנגדות
בשנת 1967, חונטה צבאית תפסה בכוח את השלטון, ושוב הוטלו הגבלות על פעילות ההטפה שלנו. אך עקב ניסיון העבר שלנו בהתמודדות עם חרם על פעילותנו, הסתגלנו במהרה והמשכנו בפעילות במחתרת.
ערכנו את האסיפות בבתים פרטיים, והיינו זהירים בפעילות מבית לבית. למרות זאת, אחינו נעצרו דרך־קבע, ומספר התביעות המשפטיות הלך וגדל. עורכי־הדין שלנו היו במירוץ מתמיד כדי לטפל במשפטים שנערכו ברחבי הארץ. חרף ההתנגדות, רוב העדים המשיכו לבשר בקביעות, במיוחד בסופי־השבוע.
כהרגלנו בשבת או ביום ראשון, סיימנו לבשר ובדקנו אם מישהו נעדר משורותינו. בדרך־כלל, הנעדרים הוחזקו בתחנת המשטרה הקרובה. לכן הבאנו להם שמיכות ומזון ועודדנו אותם. כמו־כן, הודענו לעורכי־הדין, והם הופיעו ביום שני לפני התובע כדי להגן על העצורים. התמודדנו עם המצב בשמחה משום שסבלנו למען האמת!
בתקופת החרם הופסקה הפעלת בית־הדפוס בבית־אל. לכן בית־הדירות שבו אֵלֶפְתָרִיאָה ואני התגוררנו בפרברי אתונה הפך למעין בית־דפוס. אלפתריאה הדפיסה עותקים של מאמרי המצפה על מכונת־כתיבה כבדה. היא שמה בכל פעם עשרה גיליונות נייר במכונת־הכתיבה ונאלצה להקיש בכוח רב על המקשים כדי שיודפסו האותיות. אז אספתי את הדפים והידקתי אותם יחדיו. מדי ערב הדבר נמשך עד חצות. בקומה שמתחתינו התגורר שוטר, ועד עתה איננו מבינים כיצד קרה שמעולם לא חשד בנו.
שמחים בגידול המתמשך
הדמוקרטיה ביוון הושבה על כנה בשנת 1974, ושוב פעילות ההטפה נתבצעה ביתר חופשיות. אך, במשך שבע השנים שבהן הוגבלה פעילותנו זכינו לגידול נפלא. נוספו לשורותינו יותר מ־000,6 עדים חדשים, והגענו לסך של יותר מ־000,17 מבשרי מלכות.
כמו־כן, חידשנו את ההדפסה הקבועה במבנים של הסניף. בעקבות זאת, כעבור זמן קצר המבנים של בית־אל ברחוב קרטלי היו צרים מלהכילנו. לכן נרכשה חלקת אדמה, שטח של 10 דונם, בפרבר של אתונה הנקרא מרוסי. נבנו בנייני סניף חדשים שבהם 27 חדרי מגורים, בית־דפוס, משרדים ומתקנים שונים. הללו נחנכו בשנת 1979.
עם הזמן, נזקקנו למקום נוסף. לכן במרחק של כ־60 קילומטר מצפון לאתונה, נרכשו 220 דונם אדמה. המקום הוא באליאונה, השוכנת על צלע גבעה וממנה נשקף נוף הרים ועמקים עתירי־מים. באפריל 1991, נחנך שם סניף גדול בהרבה הכולל 22 בתים, שבכל אחד מהם יכולים להתגורר שמונה אנשים.
לאחר שהקדשתי יותר מ־60 שנה לשירות המלא, עודני מבורך בבריאות טובה. למרבה השמחה, אני עדיין ’נב [משגשג] בשיבה’ (תהלים צ״ב:15). אני אסיר־תודה ליהוה במיוחד משום שזכיתי לחיות ולראות במו־עיניי את הגידול הרב במספר עובדי־אלוהים האמיתיים. הנביא ישעיהו חזה גידול זה: ”ופיתחו שערייך תמיד יומם ולילה לא ייסגרו, להביא אלייך חיל גויים” (ישעיהו ס׳:11).
מה נפלא לראות מיליוני אנשים מכל האומות נוהרים לארגון יהוה ולומדים כיצד להינצל מן הצרה הגדולה אל עולמו החדש של אלוהים! (פטרוס ב׳. ג׳:13) אני יכול לומר בכנות שהשירות המלא היה עבורי בעל ערך רב בהרבה מכל דבר שיש לעולם להציע. לא מצאתי אוצרות זהב, אך אכן מצאתי יהלומים רוחניים שהעשירו את חיי לאין־שיעור.
[תמונות בעמוד 23]
מיקליס ואלפתריאה קמינריס
(מימין) בית־הדפוס ברחוב לומברדו