‏”‏במקום זהב מצאתי יהלומים”‏

כפי שסופר מפי מִיקַלִיס קָמִינָרִיס

לאחר חמש שנים בדרום־אפריקה,‏ לשם הלכתי לחפש זהב,‏ שבתי הביתה וברשותי משהו יקר אלפי מונים.‏ אספר לכם על העושר שיש לי עתה ושברצוני לחלוק.‏

נולדתי בשנת 1904 באי היווני קֶפַלוֹנְיָה בים היוֹנִי.‏ שני הוריי מתו זמן קצר לאחר מכן,‏ ולכן גדלתי כיתום.‏ השתוקקתי לעזרה,‏ ולא אחת התפללתי לאלוהים.‏ הגם שנכחתי בקביעות בכנסייה היוונית האורתודוקסית,‏ הייתי בור גמור במקרא.‏ לא מצאתי כל נחמה.‏

בשנת 1929,‏ החלטתי להגר בחיפוש אחר חיים טובים יותר.‏ עזבתי את האי הצחיח שלי,‏ והפלגתי לדרום־אפריקה דרך אנגליה.‏ כעבור 17 יום בים,‏ הגעתי לקייפטאון,‏ דרום־אפריקה,‏ ושם מייד הועסקתי על־ידי יווני,‏ בן־עמי.‏ אך,‏ עושר חומרי לא הביא לי נחמה.‏

דבר יקר יותר

הייתי בדרום־אפריקה כשנתיים,‏ כאשר אחד מעדי־יהוה ביקר במקום עבודתי והציע לי ספרות מקראית בשפה היוונית.‏ בין היתר,‏ היו אלה הספרונים היכן המתים?‏ ודיכוי,‏ מתי יבוא אל קצו?‏ אני זוכר היטב את השקיקה שבה קראתי אותם,‏ ואפילו שיננתי את כל הפסוקים שצוטטו.‏ יום אחד אמרתי לעמית לעבודה:‏ ”‏מצאתי את מה שחיפשתי כל השנים.‏ באתי לאפריקה למצוא זהב,‏ אבל במקום זהב מצאתי יהלומים”‏.‏

שמחתי מאוד לגלות שלאלוהים יש שם אישי,‏ יהוה,‏ שמלכותו כבר נוסדה בשמים,‏ ושאנו חיים באחרית הימים של סדר־דברים זה (‏תהלים פ״ג:‏19;‏ דניאל ב׳:‏44;‏ מתי ו׳:‏9,‏ 10;‏ כ״ד:‏3–12;‏ טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏1–5;‏ ההתגלות י״ב:‏7–12‏)‏.‏ מה מרגש היה ללמוד שמלכות יהוה תביא ברכות אין־קץ לכל גזעי האנושות!‏ עובדה נוספת שהרשימה אותי היתה שאמיתוֹת אלה הוכרזו בכל רחבי העולם (‏ישעיהו ט׳:‏5,‏ 6;‏ י״א:‏6–9;‏ מתי כ״ד:‏14;‏ ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏

כעבור זמן קצר איתרתי את הכתובת של סניף חברת המצפה בקייפטאון,‏ ורכשתי ספרות מקראית נוספת.‏ שמחתי במיוחד לקנות עותק אישי של המקרא.‏ מה שקראתי הניע אותי לרצות לשאת עדות.‏ התחלתי בכך כאשר שלחתי ספרות מקראית לקרובי־משפחתי,‏ לידידיי ולמכריי בעיירת מולדתי לִיקְסוֹרִיאוֹן.‏ מלימודיי,‏ הבנתי בהדרגה שכדי להשביע את רצון יהוה על האדם להקדיש לו את חייו.‏ לכן,‏ מייד עשיתי כן בתפילה.‏

באחד המקרים,‏ נכחתי באסיפה של עדי־יהוה,‏ אך מאחר שלא ידעתי אנגלית,‏ לא הבנתי מילה.‏ כאשר נודע לי שיש יוונים רבים המתגוררים בפורט אליזבת,‏ עקרתי לשם,‏ אך לא הצלחתי למצוא עדים דוברי יוונית.‏ לפיכך,‏ החלטתי לשוב ליוון כדי לשרת כמבשר בשירות המלא.‏ אני זוכר שאמרתי לעצמי,‏ ’‏אשוב ליוון גם ללא כותונת לעורי”‏.‏

שירות מלא ביוון

באביב 1934 הייתי על סיפון האונייה האיטלקית דְוִוילִיאוֹ החוצה את האוקיינוס‏.‏ הגעתי למרסֵי שבצרפת,‏ וכעבור עשרה ימי שהות שם,‏ עזבתי כשפניי מועדות ליוון על סיפון ספינת הנוסעים פטריס.‏ כשהיינו בלב ים,‏ התעוררו בעיות טכניות בספינה,‏ ובמשך הלילה ניתנה הוראה להוריד את סירות־ההצלה לים.‏ אז נזכרתי שחשבתי לשוב ליוון גם ללא כותונת לעורי.‏ אך לבסוף הגיעה ספינת־גרר איטלקית וגררה אותנו לנפולי,‏ שבאיטליה.‏ לאחר מכן,‏ הגענו לבסוף לפיראוס שביוון.‏

משם פניתי לאתונה,‏ וביקרתי במשרד־הסניף של חברת המצפה.‏ שוחחתי עם אָתָנַסְיוֹס קָרָנַסְיוֹס,‏ משגיח הסניף,‏ וביקשתי להתמנות למבשר בשירות המלא.‏ למחרת,‏ הייתי בדרכי לפֶּלוֹפּוֹנֶסוֹס,‏ השוכן בחלקה הדרומי של יוון.‏ כל האיזור הוקצה לי כשטח־ההטפה האישי שלי!‏

בהתלהבות אין־קץ,‏ התחלתי בפעילות ההטפה,‏ מעיירה לעיירה,‏ מכפר לכפר,‏ מחווה לחווה,‏ ומבית מבודד אחד למשנהו.‏ לא חלף זמן רב והצטרף אלי מייקל טְרִיאַנְדָפִילוֹפּוּלוֹס,‏ שהטביל אותי בקיץ 1935 — יותר משנה לאחר שהתחלתי בשירות המלא!‏ לא היתה כל תחבורה ציבורית,‏ ולכן לכל מקום הלכנו ברגל.‏ הבעיה החמורה ביותר שנתקלנו בה היתה התנגדות הכמורה,‏ שעשתה כל שלאל ידה כדי להפסיק את פעילותנו.‏ בעקבות זאת,‏ נתקלנו בהרבה דעות קדומות.‏ אך,‏ חרף המכשולים,‏ נשאנו עדות ושם יהוה התפרסם בכל מקום.‏

עמידה בהתנגדות

בוקר אחד,‏ כאשר בישרתי במחוז ההררי ארקדיה,‏ הגעתי לכפר מָגוּלְיַנָה.‏ אחרי שעה של מתן עדות,‏ שמעתי את פעמוני הכנסייה ומייד קלטתי שהם מצלצלים בגללי!‏ אספסוף התקהל בהנהגת הארכימַנְדְרִיט (‏דרגה כנסייתית נחותה מהגמון)‏ היווני־אורתודוקסי.‏ סגרתי במהירות את תיק־השירות שלי והתפללתי חרש ליהוה.‏ פני הארכימנדריט היו מועדות ישר אלי,‏ ובעקבותיו המון ילדים.‏ הוא החל לצעוק:‏ ”‏זה הוא!‏ זה הוא!‏”‏

הילדים הקימו מעגל סביבי וסגרו עלי,‏ והכומר התקדם והחל לדחוף אותי בכרסו הבולטת,‏ ואמר שאינו רוצה להרים עלי יד ’‏שמא אטמא אותו’‏.‏ הוא צרח:‏ ”‏הכו אותו!‏ הכו אותו!‏”‏ אך באותו רגע בדיוק הגיע קצין משטרה והוביל את שנינו לתחנת המשטרה.‏ הכומר הועמד לדין על הסתת אספסוף ונקנס ב־300 דרכמות ובהוצאות המשפט.‏ אני שוחררתי.‏

כאשר הגענו לשטח חדש,‏ בחרנו בעיירה גדולה יותר כבסיס פעילותנו,‏ ומשם בישרנו בכל השטח ברדיוס של ארבע שעות הליכה.‏ משמע הדבר שיצאנו בבוקר כשעדיין חשוך בחוץ,‏ ושבנו הביתה בערוב היום עם רדת החשיכה,‏ ובדרך־כלל ביקרנו בכפר אחד או שניים מדי יום.‏ לאחר שנשאנו עדות בכל הכפרים בסביבה,‏ בישרנו בעיירה שבחרנו כבסיס ואז המשכנו בדרכנו.‏ לעתים קרובות נעצרנו משום שהכמרים הסיתו את האנשים נגדנו.‏ באיזור פַּרְנַסוֹס,‏ שבטבורה של יוון,‏ הייתי מבוקש על־ידי המשטרה כמה חודשים.‏ אך,‏ היא מעולם לא הצליחה לתפוס אותי.‏

יום אחד אח טְרִיאַנְדָפִילוֹפּוּלוֹס ואנוכי בישרנו בכפר מוּרִיקִי,‏ שבמחוז בּוֹיוֹטִיָה.‏ חילקנו את שטח הכפר לשניים,‏ ואני התחלתי לבשר בבתים על מורדותיו התלולים של ההר,‏ מאחר שהייתי הצעיר מבין שנינו.‏ לפתע,‏ שמעתי צעקות מלמטה.‏ כשרצתי במורד,‏ חשבתי בלבי,‏ ’‏מכים את אח טְרִיאַנְדָפִילוֹפּוּלוֹס’‏.‏ כפריים התקבצו בבית־הקפה המקומי,‏ והכומר שוטט אנה ואנה כשהוא רוקע ברגליו כשור זועם.‏ ”‏אנשים אלה מכנים אותנו ’‏זרע הנחש’‏”‏,‏ צעק.‏

הכומר כבר שבר מקל הליכה על ראשו של אח טְרִיאָנְדָפִילוֹפּוּלוֹס,‏ והדם ניגר על פניו.‏ לאחר שניקיתי את הדם,‏ הצלחנו להימלט.‏ צעדנו שלוש שעות עד שהגענו לעיר תֶּבַּי.‏ שם,‏ במרפאה טיפלו בפצעו.‏ דיווחנו על המקרה למשטרה,‏ ותבענו את האשמים לדין.‏ אך לכומר היו קשרים,‏ ובסופו של דבר הוא זוכה מאשמה.‏

כשבישרנו בעיירה לוקס,‏ חסידי אחד המנהיגים הפוליטיים באיזור ”‏עצרו”‏ אותנו,‏ והביאו אותנו לבית־הקפה המקומי.‏ שם עמדנו למשפט לפני בית־דין עממי.‏ המנהיג הפוליטי ואנשיו,‏ איש איש בתורו,‏ הסתובבו סביבנו ונאמו — נאומים ארוכים וצעקניים — ואיימו עלינו באגרופים קפוצים.‏ כולם היו שתויים.‏ דברי הגינוי הנרגזים שלהם נמשכו משעות הצהריים ועד שקיעת החמה,‏ אך אנו נשארנו שלווים והמשכנו לחייך ולטעון שאנו חפים־מפשע,‏ וחרש התפללנו לעזרת יהוה אלוהים.‏

בשעות בין הערביים,‏ שני שוטרים הצילו אותנו.‏ הם לקחו אותנו לתחנת המשטרה והתנהגו אלינו יפה.‏ למחרת היום,‏ כדי להצדיק את מעשיו,‏ האשים אותנו המנהיג הפוליטי בתעמולה נגד מלך יוון.‏ לכן המשטרה שלחה אותנו,‏ בלוויית שני גברים,‏ אל העיר לַמְיָה להמשך החקירה.‏ שהינו במעצר שבעה ימים,‏ ואז הובילו אותנו כבולים באזיקים אל העיירה לַרִיסָה כדי לעמוד לדין.‏

הדבר נודע מראש לאחינו המשיחיים בלריסה,‏ והם ציפו לבואנו.‏ החיבה הרבה שהם הרעיפו עלינו היתה עדות נפלאה לשומרים.‏ עורך־הדין שלנו,‏ עד־יהוה ואלוף־משנה לשעבר,‏ היה מוכר מאוד בעיירה.‏ כאשר הוא הופיע בבית־המשפט והגן עלינו,‏ ההאשמות נגדנו נתגלו ככוזבות ושוחררנו.‏

ההצלחה הכללית של פעילות ההטפה של עדי־יהוה החריפה את ההתנגדות.‏ נחקקו חוקים בשנת 1938 ו־1939 שאסרו שידול להמרת־דת,‏ ומייקל ואני היינו מעורבים בעשרות תביעות משפטיות בנושא.‏ לאחר מכן,‏ יעץ לנו משרד־הסניף לפעול בנפרד כדי שלא להסב תשומת־לב לפעילותנו.‏ היה לי קשה ללא שותף.‏ אך בטחתי ביהוה ובישרתי בעוברי רגלית במחוזות אַטִיקָה,‏ בּוֹיוֹטִיָה,‏ תייאותיס,‏ אֶוְבֶּאָה,‏ אַאֶטוֹלְיָה,‏ אָקַרְנַנִיאָה,‏ יוּרִיטַנְיָה,‏ ומחוז פלופונסוס.‏

מה שעזר לי בתקופה זו היו אמרי השפר של מחבר התהלים בבוטחו ביהוה:‏ ”‏כי בך ארוץ גדוד;‏ ובאלוהַי אדלג שוּר [‏חומה]‏.‏ האל המאזרני חיל,‏ ויתן תמים דרכי.‏ מְשַווה רגליי כאיילות,‏ ועל במותיי יעמידני”‏ (‏תהלים י״ח:‏30,‏ 33,‏ 34‏)‏.‏

בשנת 1940,‏ איטליה הכריזה מלחמה על יוון,‏ ומייד לאחר מכן צבאות גרמניה פלשו למדינה.‏ הונהג משטר צבאי וספרי חברת המצפה הוחרמו.‏ זו היתה עת קשה עבור עדי־יהוה ביוון;‏ למרות זאת,‏ מספרם גדל במידה ניכרת — מ־178 עדים ב־1940 ל־770,‏1 בסוף מלחמת־העולם השנייה,‏ שנת 1945!‏

שירות בבית־אל

בשנת 1945,‏ הוזמנתי לשרת במשרד־הסניף של עדי־יהוה באתונה.‏ בית־אל שכן אז בבית שכור ברחוב לומברדו.‏ המשרדים שכנו בקומת הקרקע,‏ ובית־הדפוס במרתף.‏ היו שם מכונת־דפוס קטנה ומכונת חיתוך.‏ הצוות שעבד בבית־הדפוס מנה שני אנשים בלבד,‏ אך כעבור זמן קצר הצטרפו מתנדבים נוספים שבאו מדי יום לעזור בעבודה אך גרו בביתם.‏

הקשר עם מרכז חברת המצפה בברוקלין,‏ ניו־יורק,‏ חוּדש ב־1945,‏ ובשנה זו התחלנו להדפיס את חוברת המצפה בקביעות ביוון.‏ בשנת 1947,‏ עברנו לסניף שלנו ברחוב טנדו 16,‏ אך בית־הדפוס נשאר ברחוב לומברדו.‏ לאחר מכן,‏ הוא הועתק מרחוב לומברדו לבית־דפוס שהיה מרוחק כ־5 קילומטרים והשתייך לעד־יהוה.‏ לכן,‏ במשך זמן־מה התרוצצנו בין שלושה מקומות שונים.‏

אני נזכר שנהגתי לצאת ממקום מגורינו ברחוב טנדו לפני עלות השחר ולנסוע לבית־הדפוס.‏ לאחר שעבדתי שם עד השעה אחת בצהריים,‏ הלכתי לרחוב לומברדו לשם העברנו את הדפים המודפסים.‏ הללו עברו קיפול,‏ הידוק וחיתוך ידני כדי להפוך לכתבי־עת.‏ אחרי כן לקחנו את החוברות המוכנות לסניף הדואר,‏ נשאנו אותן אל הקומה השלישית,‏ עזרנו לצוות למיין אותן וביילנו את המעטפות למשלוח.‏

בשנת 1954,‏ מספר העדים ביוון גדל ליותר מ־000,‏4 איש,‏ והיה צורך בהרחבת המתקנים.‏ לפיכך,‏ עברנו לבניין בית־אל החדש,‏ בן שלוש קומות,‏ ששכן ברחוב קרטלי שבמרכז העיר באתונה.‏ בשנת 1958,‏ נתבקשתי להשגיח על המטבח,‏ וזה היה תפקידי עד שנת 1983.‏ בינתיים,‏ בשנת 1959,‏ נשאתי לאשה את אֵלֶפְתָרִיאָה,‏ שהיתה עזר כנגדי ונאמנה בשירות יהוה.‏

שוב מחזיקים מעמד לנוכח התנגדות

בשנת 1967,‏ חונטה צבאית תפסה בכוח את השלטון,‏ ושוב הוטלו הגבלות על פעילות ההטפה שלנו.‏ אך עקב ניסיון העבר שלנו בהתמודדות עם חרם על פעילותנו,‏ הסתגלנו במהרה והמשכנו בפעילות במחתרת.‏

ערכנו את האסיפות בבתים פרטיים,‏ והיינו זהירים בפעילות מבית לבית.‏ למרות זאת,‏ אחינו נעצרו דרך־קבע,‏ ומספר התביעות המשפטיות הלך וגדל.‏ עורכי־הדין שלנו היו במירוץ מתמיד כדי לטפל במשפטים שנערכו ברחבי הארץ.‏ חרף ההתנגדות,‏ רוב העדים המשיכו לבשר בקביעות,‏ במיוחד בסופי־השבוע.‏

כהרגלנו בשבת או ביום ראשון,‏ סיימנו לבשר ובדקנו אם מישהו נעדר משורותינו.‏ בדרך־כלל,‏ הנעדרים הוחזקו בתחנת המשטרה הקרובה.‏ לכן הבאנו להם שמיכות ומזון ועודדנו אותם.‏ כמו־כן,‏ הודענו לעורכי־הדין,‏ והם הופיעו ביום שני לפני התובע כדי להגן על העצורים.‏ התמודדנו עם המצב בשמחה משום שסבלנו למען האמת!‏

בתקופת החרם הופסקה הפעלת בית־הדפוס בבית־אל.‏ לכן בית־הדירות שבו אֵלֶפְתָרִיאָה ואני התגוררנו בפרברי אתונה הפך למעין בית־דפוס.‏ אלפתריאה הדפיסה עותקים של מאמרי המצפה על מכונת־כתיבה כבדה.‏ היא שמה בכל פעם עשרה גיליונות נייר במכונת־הכתיבה ונאלצה להקיש בכוח רב על המקשים כדי שיודפסו האותיות.‏ אז אספתי את הדפים והידקתי אותם יחדיו.‏ מדי ערב הדבר נמשך עד חצות.‏ בקומה שמתחתינו התגורר שוטר,‏ ועד עתה איננו מבינים כיצד קרה שמעולם לא חשד בנו.‏

שמחים בגידול המתמשך

הדמוקרטיה ביוון הושבה על כנה בשנת 1974,‏ ושוב פעילות ההטפה נתבצעה ביתר חופשיות.‏ אך,‏ במשך שבע השנים שבהן הוגבלה פעילותנו זכינו לגידול נפלא.‏ נוספו לשורותינו יותר מ־000,‏6 עדים חדשים,‏ והגענו לסך של יותר מ־000,‏17 מבשרי מלכות.‏

כמו־כן,‏ חידשנו את ההדפסה הקבועה במבנים של הסניף.‏ בעקבות זאת,‏ כעבור זמן קצר המבנים של בית־אל ברחוב קרטלי היו צרים מלהכילנו.‏ לכן נרכשה חלקת אדמה,‏ שטח של 10 דונם,‏ בפרבר של אתונה הנקרא מרוסי.‏ נבנו בנייני סניף חדשים שבהם 27 חדרי מגורים,‏ בית־דפוס,‏ משרדים ומתקנים שונים.‏ הללו נחנכו בשנת 1979.‏

עם הזמן,‏ נזקקנו למקום נוסף.‏ לכן במרחק של כ־60 קילומטר מצפון לאתונה,‏ נרכשו 220 דונם אדמה.‏ המקום הוא באליאונה,‏ השוכנת על צלע גבעה וממנה נשקף נוף הרים ועמקים עתירי־מים.‏ באפריל 1991,‏ נחנך שם סניף גדול בהרבה הכולל 22 בתים,‏ שבכל אחד מהם יכולים להתגורר שמונה אנשים.‏

לאחר שהקדשתי יותר מ־60 שנה לשירות המלא,‏ עודני מבורך בבריאות טובה.‏ למרבה השמחה,‏ אני עדיין ’‏נב [‏משגשג]‏ בשיבה’‏ (‏תהלים צ״ב:‏15‏)‏.‏ אני אסיר־תודה ליהוה במיוחד משום שזכיתי לחיות ולראות במו־עיניי את הגידול הרב במספר עובדי־אלוהים האמיתיים.‏ הנביא ישעיהו חזה גידול זה:‏ ”‏ופיתחו שערייך תמיד יומם ולילה לא ייסגרו,‏ להביא אלייך חיל גויים”‏ (‏ישעיהו ס׳:‏11‏)‏.‏

מה נפלא לראות מיליוני אנשים מכל האומות נוהרים לארגון יהוה ולומדים כיצד להינצל מן הצרה הגדולה אל עולמו החדש של אלוהים!‏ (‏פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏13‏)‏ אני יכול לומר בכנות שהשירות המלא היה עבורי בעל ערך רב בהרבה מכל דבר שיש לעולם להציע.‏ לא מצאתי אוצרות זהב,‏ אך אכן מצאתי יהלומים רוחניים שהעשירו את חיי לאין־שיעור.‏

‏[‏תמונות בעמוד 23]‏

מיקליס ואלפתריאה קמינריס

‏(‏מימין)‏ בית־הדפוס ברחוב לומברדו