סיפור חיים

מאושרת על חלקי בפעילות הכלל־עולמית להוראת המקרא

סיפורה של אנה מתֵאקיס

ספינת המעבורת עלתה באש.‏ אם הספינה הענקית הזו,‏ באורך של 171 מטר,‏ הייתה טובעת,‏ הייתי שוקעת איתה במצולות ים.‏ שחיתי נואשות לכיוון החוף בעודי נאבקת בגלים הגועשים.‏ הדרך היחידה שלי להישאר עם הראש מעל למים הייתה להיאחז בחגורת ההצלה שלבשה אישה אחרת.‏ התפללתי לאלוהים שייתן לי כוח ואומץ.‏ זה כל מה שיכולתי לעשות.‏

השנה הייתה 1971,‏ והייתי בדרכי חזרה לאיטליה,‏ יעד השליחות השלישי שלי.‏ כשהאונייה נטרפה איבדתי כמעט את כל רכושי.‏ אבל לא איבדתי את הדברים החשובים ביותר — את חיי,‏ את אגודת האחים האוהבת ואת הזכות לשרת את יהוה.‏ במסגרת שירות זה הגעתי לשלוש יבשות,‏ ואסון האונייה היה רק מאורע אחד בחיים רצופי הרפתקאות.‏

נולדתי ב־1922.‏ משפחתי התגוררה בעיר רמאללה,‏ כשישה־עשר קילומטר צפונית לירושלים.‏ הוריי היו במקור מן האי כרתים,‏ אך אבי גדל בנצרת.‏ היינו חמישה ילדים בבית — שלושה בנים ושתי בנות — ואני הקטנה.‏ משפחתי הייתה שבורה עקב מותו של אחי השני,‏ שטבע בנהר הירדן במהלך טיול בית־ספר,‏ ואחרי הטרגדיה אמי לא רצתה להישאר ברמאללה.‏ עברנו לאתונה שביוון,‏ והייתי אז בת שלוש.‏

האמת המקראית מגיעה למשפחתנו

זמן קצר אחרי שעברנו ליוון,‏ אחי הבכור ניקוס,‏ שהיה אז בן 22,‏ נפגש עם תלמידי המקרא,‏ כפי שנקראו אז עדי־יהוה.‏ הידע המקראי העניק לו שמחה עמוקה ונסך בו התלהבות בשירות המשיחי.‏ הדבר הכעיס מאוד את אבי והוא גירש את ניקוס מהבית.‏ אך כאשר אבי נסע מפעם לפעם לפלשתינה,‏ אמי,‏ אחותי ואנוכי נהגנו להתלוות אל ניקוס לאסיפות הקהילה.‏ אני עדיין זוכרת איך אמי דיברה בהתלהבות על מה ששמעה באותן אסיפות.‏ אך כעבור זמן קצר היא נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 42.‏ בתקופה הקשה הזו טיפלה אחותי אריאדנה במשפחתנו באהבה גדולה.‏ אף־על־פי שהייתה רק נערה,‏ היא הייתה לי כאם במשך שנים ארוכות.‏

כשהיה באתונה נהג אבי לקחת אותי לכנסייה האורתודוקסית,‏ ואחרי שנפטר המשכתי באותו הרגל,‏ אך בתדירות נמוכה יותר.‏ בכנסייה לא ראיתי שום סימן למסירות אמיתית לאלוהים,‏ ולכן הפסקתי לנכוח שם.‏

אחרי מות אבי מצאתי משרה קבועה במשרד האוצר.‏ אחי,‏ לעומת זאת,‏ התמסר לפעילות ההכרזה על המלכות ושירת שנים רבות ביוון.‏ ב־1934 עבר לקפריסין.‏ באותם ימים לא היו בקפריסין עדים טבולים של יהוה,‏ ולכן נפלה בחלקו הזכות לקדם את פעילות ההטפה שם.‏ אחרי שהתחתן,‏ הצטרפה אליו אשתו גלטיה לשירות המורחב והמשיכה בכך שנים רבות.‏a ניקוס התמיד לשלוח לנו ספרים וכתבי עת מקראיים,‏ אבל רק לעתים נדירות עיינו בהם.‏ הוא נשאר בקפריסין עד יום מותו.‏

מאמצת ללבי את האמת

בשנת 1940 ביקר אצלנו ג׳ורג׳ דוּראס,‏ עד נלהב מאתונה וחבר של ניקוס,‏ והזמין אותנו להצטרף לקבוצה קטנה שלמדה את המקרא בביתו.‏ קיבלנו את ההזמנה בשמחה.‏ לא חלף זמן רב והתחלנו לספר לאחרים על מה שלמדנו.‏ רכישת הידע המקראי הניעה את אחותי ואותי להקדיש את חיינו ליהוה.‏ אריאדנה נטבלה ב־1942 ואני ב־1943.‏

כאשר הסתיימה מלחמת העולם השנייה,‏ הזמין אותנו ניקוס לבוא לקפריסין.‏ לכן ב־1945 עברנו לעיר ניקוסיה.‏ שלא כמו ביוון,‏ פעילות הבישור בקפריסין התנהלה באין מפריע.‏ בישרנו לא רק מבית לבית,‏ אלא גם ברחובות.‏

כעבור שנתיים נאלצה אריאדנה לחזור ליוון.‏ שם פגשה את בעלה לעתיד,‏ גם הוא עד־יהוה,‏ והיא החליטה להישאר באתונה.‏ אחרי זמן קצר הפצירו בי גיסי ואחותי לחזור ליוון ולשרת בבירה כמבשרת בשירות מורחב.‏ מכיוון שהשירות החלוצי היה מאז ומתמיד היעד שלי בחיים,‏ חזרתי לאתונה,‏ שם הצורך במבשרים היה גדול יותר.‏

חלונות הזדמנות נפתחים

באחד בנובמבר 1947 התחלתי לשרת כחלוצה,‏ והקדשתי 150 שעות מדי חודש לפעילות הבישור.‏ השטח שבאחריות הקהילה שלנו היה עצום והייתי צריכה לצעוד מרחקים ארוכים.‏ למרות זאת,‏ נפלו בחלקי ברכות רבות.‏ באותם ימים נהגה המשטרה לעצור עדים שהשתתפו בהכרזת הבשורה או שנכחו באסיפות הקהילה,‏ ולכן עד מהרה נעצרתי גם אני.‏

הואשמתי בהמרת דת,‏ מה שנחשב אז לעבירה חמורה,‏ ונגזרו עליי שני חודשי מאסר בכלא הנשים אַבֶרוֹף שבאתונה.‏ הייתה שם עדה נוספת מלבדי,‏ ושתינו נהנינו מהתרועעות בונה ומעודדת אף־על־פי שהיינו בכלא.‏ אחרי שריציתי את עונשי,‏ שמחתי לחזור לשירות החלוצי.‏ רבים מאלה שלימדתי אותם את המקרא עדיין משרתים כיום את יהוה,‏ והדבר ממלא את לבי שמחה.‏

בשנת 1949 הוזמנתי ללמוד בארצות־הברית בכיתה ה־16 של גלעד,‏ בית־ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה.‏ לבית־הספר מוזמנים מבשרים מהשירות המורחב כדי לקבל הכשרה כשליחים.‏ משפחתי ואני התרגשנו כל כך!‏ תכננתי לנכוח בכינוס הבינלאומי בניו־יורק סיטי בקיץ 1950 ולאחר מכן להתחיל את לימודיי בגלעד.‏

אחרי שהגעתי לארצות־הברית הייתה לי הזכות לעבוד מספר חודשים בעבודות משק בית במרכז העולמי של עדי־יהוה בניו־יורק סיטי.‏ הסביבה שם הייתה נקייה,‏ נעימה ומעודדת,‏ וכל הזמן הייתי מוקפת באחים ואחיות נחמדים.‏ תמיד אנצור בזכרוני את ששת החודשים שעבדתי שם.‏ ואז הגיע הזמן להתחיל ללמוד בבית־הספר גלעד — חמישה חודשים של לימודים אינטנסיביים שחלפו להם ביעף.‏ במהלך אותה תקופה למדנו לראות כמה עושר ויופי טמונים בכתבי־הקודש,‏ וכתוצאה מכך גברו בנו השמחה והלהיטות לחלוק עם אחרים את דעת האמת שבכוחה להעניק חיים.‏

היעד הראשון שלי

בבית־הספר גלעד איפשרו לנו לבחור את השותפים שלנו עוד לפני שנמסר לנו יעד השליחות שלנו.‏ רות המיג (‏כיום רות בוסהארט)‏,‏ אחות מיוחדת במינה,‏ הייתה השותפה שלי.‏ רות ואני התרגשנו מאוד כאשר נמסר לנו שהיעד שלנו הוא איסטנבול,‏ טורקיה — פרשת דרכים בין אסיה ואירופה!‏ היינו מודעות לכך שפעילותנו בטורקיה עדיין לא זכתה להכרה חוקית,‏ אך לא היה לנו צל של ספק שיהוה יתמוך בנו.‏

איסטנבול היא עיר קוסמופוליטית יפהפייה.‏ מצאנו בה שווקים מלאים כל טוּב,‏ שילוב של המאכלים המשובחים ביותר בעולם,‏ מוזיאונים מרתקים,‏ שכונות מקסימות ונוף עוצר נשימה הנושק לים.‏ וחשוב מכך,‏ מצאנו בה אנשים ישרי־לב שרצו ללמוד על אלוהים.‏ קבוצת העדים הקטנה באיסטנבול הייתה מורכבת בעיקר מארמנים,‏ יוונים ויהודים.‏ אך היו שם אנשים מרקעים שונים ומגוונים,‏ ובקיאות בשפות,‏ כולל טורקית,‏ לא הזיקה בכלל.‏ תמיד שמחנו לפגוש אנשים מכל מיני רקעים שהיו צמאים לאמת.‏ רבים מהם עדיין משרתים בנאמנות את יהוה.‏

למרבה הצער,‏ לא התאפשר לרות לחדש את אשרת השהייה שלה והיא נאלצה לעזוב את טורקיה.‏ כיום היא משרתת בשירות המורחב בשווייץ.‏ חלפו שנים רבות מאז,‏ ועדיין חסרה לי הידידות החמה והבונה שהייתה בינינו.‏

לקצה השני של העולם

בשנת 1963 לא חודשה אשרת השהייה שלי בטורקיה.‏ היה לי קשה להיפרד מאחים ואחיות לאמונה שלנגד עיניי התקדמו מבחינה רוחנית והתגברו על קשיים רבים.‏ בני משפחתי היו נדיבים כלפיי,‏ וכדי לרומם את רוחי שילמו על הנסיעה שלי לניו־יורק סיטי כדי שאוכל לנכוח שם בכינוס.‏ באותה עת עדיין לא נמסר לי מה יהיה יעד השליחות הבא שלי.‏

אחרי הכינוס נשלחתי ללימה שבפרו.‏ נסעתי היישר מניו־יורק אל היעד החדש,‏ ביחד עם אחות צעירה שהייתה השותפה החדשה שלי.‏ למדתי ספרדית וגרתי בבית השליחים שהיה ממוקם מעל למשרד הסניף של עדי־יהוה.‏ היה מאוד נחמד לבשר בפרו ולהכיר את האחים והאחיות המקומיים.‏

שליחות חדשה,‏ שפה חדשה

הזמן חלף,‏ ובני המשפחה שלי ביוון התחילו להרגיש את השפעות הגיל המתקדם והבריאות הלקויה.‏ הם אף פעם לא ביקשו ממני להפסיק את השירות המורחב ולחזור לנהל מה שנקרא ”‏חיים נורמאליים”‏ כדי לעזור להם.‏ אבל אחרי שהקדשתי לעניין הרבה מחשבה ותפילות,‏ הגעתי למסקנה שמוטב שאשרת קרוב יותר אליהם.‏ האחים האחראים ניאותו לבקשתי ושלחו אותי לאיטליה,‏ ומשפחתי הציעה לכסות את הוצאות המעבר.‏ הסתבר שבאיטליה היה צורך גדול במבשרים.‏

והנה שוב הייתי צריכה ללמוד שפה חדשה — איטלקית.‏ היעד הראשון שלי היה העיר פוֹגָ’‏ה.‏ אחר כך נשלחתי לנאפולי,‏ משום שהצורך שם היה גדול יותר.‏ שטח השירות שהוקצה לי היה פּוֹזִילִיפּוֹ,‏ אחד האזורים היפים ביותר בנאפולי.‏ השטח היה רחב ידיים,‏ והיה בו רק מבשר מלכות אחד.‏ נהניתי מאוד מן הפעילות,‏ ויהוה עזר לי לייסד הרבה תוכניות לשיעורי מקרא.‏ ברבות הימים נוסדה באותו אזור קהילה גדולה.‏

בין המקומיים הראשונים שלימדתי אותם את המקרא היו אם וארבעת ילדיה.‏ היא ושתי בנותיה עדיין עדות־יהוה.‏ לימדתי גם זוג נשוי שהייתה להם ילדה קטנה.‏ המשפחה התקדמה יפה בָּאמת ובסופו של דבר כולם נטבלו כסמל להקדשת חייהם ליהוה.‏ הבת נשואה כיום לאח נאמן המשרת את יהוה,‏ ושניהם קנאים לעבודת יהוה.‏ כאשר לימדתי משפחה גדולה אחת את האמת,‏ מאוד התרשמתי מן העוצמה שבדבר־אלוהים.‏ בעת שקראנו מספר פסוקים המציינים שאלוהים אינו מסכים שנשתמש בפסלים וצלמים למטרות פולחן,‏ האֵם אפילו לא חיכתה לסוף השיעור.‏ בו במקום היא נפטרה מכל הפסלים הדתיים שהיו לה בבית!‏

סכנות בים

הנסיעות שלי מאיטליה ליוון ובחזרה תמיד היו בספינת מעבורת.‏ המסע היה בדרך כלל נעים ומהנה.‏ אבל בקיץ של 1971 הייתה ההפלגה יוצאת דופן.‏ הפלגתי בחזרה לאיטליה בספינת המעבורת הלאנה.‏ השכם בבוקר של ה־28 באוגוסט פרצה שריפה במטבח של הספינה.‏ האש התפשטה,‏ וכל הנוסעים נתפסו לבהלה.‏ נשים התעלפו,‏ ילדים בכו,‏ והגברים התלוננו ואיימו בקולי קולות.‏ האנשים מיהרו לכיוון סירות ההצלה שהיו תלויות בשני צידי הסיפון.‏ אך התברר שלא היו מספיק חגורות הצלה,‏ והמנגנון שהיה אמור להוריד את סירות ההצלה אל הים היה מקולקל.‏ לא הייתה לי חגורת הצלה,‏ ולהבות האש גברו.‏ לא נותרה לי ברירה אלא לקפוץ למים.‏

מייד אחרי שקפצתי למים הבחנתי לידי באישה לבושה בחגורת הצלה.‏ נראה היה שהיא לא ידעה לשחות,‏ אז אחזתי בזרועה והתחלתי למשוך אותה הרחק מן הספינה הטובעת.‏ הים נעשה סוער יותר ויותר והמאמצים להישאר עם הראש מעל המים עייפו אותי מאוד.‏ המצב נראה אבוד,‏ אבל המשכתי לבקש מיהוה אומץ והתחזקתי.‏ לא יכולתי שלא להיזכר בתלאות שעברו על פאולוס כאשר האונייה שהיה בה עלתה על שרטון (‏מעשי השליחים פרק כ״ז‏)‏.‏

לא הרפיתי מאותה אישה ונאבקתי בגלים במשך ארבע שעות.‏ שחיתי קצת בכל פעם שהצלחתי לאסוף מעט כוחות וביקשתי עזרה מיהוה.‏ בסופו של דבר הבחנתי בסירה קטנה שהתקרבה לעברי.‏ חילצו אותי,‏ אבל האישה שלצידי כבר לא הייתה בחיים.‏ כשהגענו לעיר בַּרִי באיטליה,‏ פוניתי לבית־חולים וקיבלתי שם עזרה ראשונה.‏ נאלצתי להישאר מספר ימים בבית־החולים ועדים רבים ביקרו אותי וסיפקו לי באדיבות את כל צרכיי.‏ האהבה המשיחית שהם גילו כלפיי הרשימה עמוקות אנשים אחרים שהיו באותה מחלקה.‏b

אחרי שהתאוששתי לחלוטין,‏ נשלחתי לרומא.‏ שם ביקשו ממני לבשר בשטח המסחרי במרכז העיר,‏ וזה מה שעשיתי בעזרת יהוה במשך חמש שנים.‏ נהניתי מהשירות באיטליה 20 שנה בסך הכול,‏ ופיתחתי אהבה גדולה לאנשים בארץ זו.‏

חוזרת למשבצת הראשונה

המצב הבריאותי של אריאדנה ושל בעלה הידרדר עם הזמן.‏ הגעתי למסקנה שאם אעבור לגור יותר קרוב אליהם אוכל לגמול להם ולו במעט על כל העזרה שהושיטו לי באהבה.‏ אני חייבת להודות שהיה לי קשה מאוד לעזוב את איטליה.‏ אבל האחים האחראים אישרו את המעבר,‏ ומאז קיץ 1985 אני משרתת כחלוצה באתונה,‏ היכן שהתחלתי את השירות המורחב שלי ב־1947.‏

בישרתי בשטח שהוקצה לקהילתי ושאלתי את האחים במשרד הסניף אם אוכל לבשר גם בשטח המסחרי שבמרכז העיר.‏ הם הסכימו,‏ ובישרתי שם במשך שלוש שנים עם חלוצה נוספת.‏ הצלחנו לבשר ביסודיות לאנשים שנדיר היה למצוא אותם בבית.‏

בכל עת ובכל שעה הולך ומתחדש בקרבי הרצון לשרת,‏ אך מצבי הבריאותי הולך ומידרדר.‏ גיסי כבר ישן את שנת המוות.‏ אריאדנה,‏ שהייתה לי כאם,‏ איבדה את מאור עיניה.‏ הבריאות שלי הייתה די טובה בשנות השירות המורחב.‏ אך לא מזמן מעדתי במדרגות ושברתי את זרועי הימנית.‏ אחר כך נפלתי ושברתי את אגן הירכיים.‏ נותחתי והייתי מרותקת למיטתי תקופה ארוכה.‏ היום אני כבר לא יכולה ללכת ממקום למקום כאוות נפשי.‏ אני נעזרת במקל הליכה ויכולה לצאת רק אם מישהו מתלווה אליי.‏ למרות הכול,‏ אני עושה את מיטבי ועדיין מקווה שהמצב הבריאותי שלי ישתפר.‏ ההשתתפות בפעילות הוראת המקרא,‏ גם אם במידה מוגבלת למדי,‏ היא עדיין הדבר העיקרי שנותן לי שמחה וסיפוק.‏

כשאני חושבת על כל השנים המאושרות בשירות המורחב,‏ לבי שופע הכרת טובה ליהוה.‏ הוא והחלק הארצי של ארגונו התמידו להעניק לי הדרכה שקולה וסיוע יקר ערך,‏ מה שאיפשר לי למצות עד תום את כישוריי בשירותו במשך כל ימי חיי.‏ משאת לבי היא שיהוה יחזק אותי כדי שאוכל להמשיך לשרתו.‏ אני מאושרת על החלק הצנוע שהיה לי בפעילות הכלל־עולמית להוראת המקרא,‏ המתנהלת כל כולה בהדרכתו (‏מלאכי ג׳:‏10‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 9]‏

עם אחותי,‏ אריאדנה,‏ ובעלה מיחאליס,‏ בדיוק לפני שנסעתי לגלעד

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

רות המיג ואני נשלחנו לאיסטנבול,‏ טורקיה

‏[‏תמונה בעמוד 11]‏

באיטליה בראשית שנות ה־70 של המאה הקודמת

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

כיום עם אחותי,‏ אריאדנה