סיפור חיים
לשרת בשמחה חרף בעיות בריאות
סיפורו של וַרְנַבַס ספציוטיס
בשנת 1990, בגיל 68, נעשיתי משותק לגמרי. למרות זאת, ב־15 השנים בערך שחלפו מאז, שירתתי ועודני משרת בשמחה בקפריסין כמבשר בשירות מורחב. מה נותן לי את הכוח להמשיך להיות פעיל בשירות יהוה למרות בעיות הבריאות שלי?
נולדתי ב־11 באוקטובר 1922 למשפחה בת תשעה ילדים — ארבעה בנים וחמש בנות. גרנו בכפר קְסילוֹפַגו שבקפריסין. הוריי היו יחסית אמידים, אך עבדו קשה בשדות כדי לגדל כל כך הרבה ילדים.
אבי, אנדוניס שמו, היה מטבעו תאב דעת וחקרן. זמן קצר לאחר שנולדתי ביקר אבי אצל מורה הכפר וראה אצלו עלון הנושא את הכותרת דרשה לעמים (לועזית). העלון יצא מטעם תלמידי המקרא (כך נקראו אז עדי־יהוה). הוא החל לקרוא בו והוקסם מתוכנו. כתוצאה מכך היו אבי וחברו אנדראס קריסטו בין הראשונים באי שהצטרפו לעדי־יהוה.
ריבוי למרות ההתנגדות
עם הזמן קיבלו השניים ספרות מקראית נוספת מטעם עדי־יהוה. עד מהרה בער באבי ובאנדראס הרצון לחלוק עם תושבי הכפר את האמיתות המקראיות שלמדו. פעילות הבישור שלהם עוררה התנגדות עזה מצד הכמורה היוונית־אורתודוקסית ומצד אחרים שראו בעדי־יהוה השפעה הרסנית.
רבים מן המקומיים לא יכלו שלא לכבד את שני מורי המקרא האלה. אבי נודע באדיבותו ובנדיבותו, ולא אחת הושיט עזרה למשפחות עניות. לעתים התגנב החוצה מן הבית באישון לילה והשאיר חיטה או לחם על מפתן ביתן של משפחות נזקקות. מעשי חסד משיחיים אלה העצימו את כוח המשיכה של המסר שהיה בפי שניהם (מתי ה׳:16).
כתוצאה מכך, עשרה אנשים בערך נענו למסר המקראי. ככל שגברה הערכתם והבנתם ביחס לאמת, ראו צורך להיפגש יחדיו בבתים כדי ללמוד את המקרא. בשנת 1934 בקירוב הגיע מיוון מבשר בשירות מורחב, ניקוס מתֶאקיס, ונפגש עם הקבוצה שהתכנסה בקסילופגו. בסבלנות ובנחישות עזר אח מתאקיס לקבוצה להתארגן וסייע להם להבין טוב יותר את כתבי־הקודש. קבוצה זו הייתה הגרעין שממנו צמחה הקהילה הראשונה של עדי־יהוה בקפריסין.
עם התקדמות הפעילות המשיחית קיבלו יותר ויותר אנשים את האמת המקראית, והאחים הבינו שיש צורך במקום התאספות קבוע. אחי הבכור, ג׳ורג׳ ואשתו אלני, הציעו לאחים להשתמש באסם שהיה בבעלותם. האסם, שהיה צמוד לביתם, שופץ והוסב למקום הולם לאסיפות. זה היה אולם המלכות הראשון של האחים באי. עד כמה שמחו על כך האחים, ועד כמה נתן הדבר דחיפה לצמיחה נוספת!
אימצתי את האמת ללבי
בשנת 1938, בגיל 16, החלטתי ללמוד נגרות. משום כך, אבי שלח אותי לניקוסיה בירת קפריסין. בראייה לטווח ארוך הוא דאג שאתארח אצל ניקוס מתאקיס. רבים באי עדיין זוכרים את האח הנאמן הזה בשל קנאותו ובזכות מנהגו להכניס אורחים. התלהבותו הגלויה, אומץ לבו ועמידתו האיתנה היו תכונות שכל משיחי בקפריסין נזקק להן בימים ההם.
אח מתאקיס עזר לי עד לאין שיעור להבין היטב את המקרא ולהתקדם מבחינה רוחנית. בתקופת שהותי אצלו נכחתי בכל האסיפות שהתקיימו בביתו. לראשונה בחיי חשתי שאהבתי ליהוה גוברת. עם הזמן נוצקה בי הנחישות לכונן יחסים משמעותיים עם אלוהים. לאחר מספר חודשים שאלתי את אח מתאקיס אם אוכל להצטרף אליו לשירות השדה. היה זה בשנת 1939.
כעבור זמן מה נסעתי לביתי לבקר את המשפחה. הזמן שביליתי עם אבי העמיק בי את ההכרה שמצאתי את האמת ואת משמעות החיים. בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. צעירים רבים בגילי התנדבו לצאת למלחמה, ואילו אני החלטתי להישמע לכתוב במקרא ולנקוט עמדה ניטראלית (ישעיהו ב׳:4; יוחנן ט״ו:19). באותה שנה בדיוק הקדשתי את חיי ליהוה וב־1940 נטבלתי. לראשונה חשתי משוחרר מחרדת אדם!
בשנת 1948 נשאתי לאישה את אֵפְפְּרֶפִּיָה, והתברכנו בארבעה ילדים. עד מהרה ראינו שעלינו לעבוד קשה כדי לגדל אותם ”במוסר יהוה ובתוכחתו” (אפסים ו׳:4). כל תפילותינו וכל מאמצינו היו שנצליח להטמיע בלב הילדים אהבה עמוקה ליהוה וכבוד לחוקיו ועקרונותיו.
בעיות בריאות וקשיים
בשנת 1964, בגיל 42, התחלתי לאבד תחושה ביד ימין וברגל ימין. אט אט התפשט היעדר התחושה לצידי השמאלי. אובחן אצלי ניוון שרירים, מחלה חשוכת מרפא המובילה בסופו של דבר לשיתוק מוחלט. הייתי מזועזע מאוד מהבשורה המרה. הכול קרה כל כך מהר ובאופן בלתי צפוי! התמלאתי כעס וזעם וחשבתי לעצמי, ’למה זה קרה דווקא לי? מה עשיתי שזה מגיע לי?’ עם הזמן התגברתי על ההלם הראשוני. אחר כך נתקפתי חרדה ואי־ודאות. שאלות שונות סערו במוחי. האם אהיה משותק לחלוטין ותלוי לגמרי באחרים? איך אתמודד עם זה? האוכל לפרנס את משפחתי — את אשתי ואת ארבעת ילדינו? המחשבות האלו לא נתנו לי מנוח.
בשלב מכריע זה בחיי חשתי יותר מתמיד את הצורך להתפלל ליהוה ולשפוך בפניו מעומק הלב את כל דאגותיי וחששותיי. התפללתי בדמעות יומם ולילה. עד מהרה חשתי הקלה. המילים המרגיעות שבפיליפים ד׳:6, 7 הוכחו כנכונות במקרה שלי: ”אל תדאגו לשום דבר, כי אם בכל דבר הציגו משאלותיכם לאלוהים בתפילה ובתחנונים ובהודיה. ושלום אלוהים הנשגב מכל שכל ינצור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע”.
להתמודד עם השיתוק
מצבי המשיך להחמיר. הבנתי שעליי להסתגל מהר למציאות החדשה. מאחר שלא יכולתי להמשיך לעבוד כנגר, החלטתי למצוא תעסוקה פחות קשה שהתאימה לי ושאיפשרה לי לפרנס את משפחתי. בתחילה מכרתי גלידה בטנדר קטן. עבדתי כך קרוב לשש שנים עד אשר נאלצתי להיעזר בכיסא גלגלים. מאותה עת עברתי לעבודות קלות יותר.
מאז 1990 בריאותי מידרדרת והגעתי לשלב שאינני מסוגל עוד לעבוד. היום אני תלוי לחלוטין באחרים, גם בפעולות שגרתיות שכל אדם בריא עושה בכוחות עצמו. אני זקוק לעזרה כדי להגיע למיטה, כדי להתרחץ וכדי להתלבש. לאסיפות דוחפים אותי בכיסא גלגלים אל המכונית ואחר כך נושאים אותי לתוך הרכב. באולם המלכות מרימים אותי מן המכונית לתוך כיסא הגלגלים ודוחפים אותי פנימה. באסיפה מופעל לידי תנור חשמלי כדי לשמור על חום רגליי.
אך למרות השיתוק אני מגיע לכל האסיפות באופן די קבוע. ברור לי שבאסיפות יהוה מלמד אותנו, וההתרועעות עם אחיי ואחיותיי לאמונה היא כמפלט עבורי ומקור של תמיכה ועידוד (עברים י׳:24, 25). אחים בוגרים רוחנית מבקרים אצלי באופן קבוע, וזו בשבילי עזרה תמידית נוספת. אני באמת מזדהה עם דוד אשר אמר: ”כוסי רוויה” (תהלים כ״ג:5).
אשתי היקרה עזרה לי מאוד לאורך השנים וגם ילדיי תומכים בי בנדיבות רבה. כבר מספר שנים שהם עוזרים לי בצורכי היומיום. זה לא קל להם, ועם השנים יותר ויותר קשה לטפל בי. הם באמת דוגמא ומופת בטיפוח סבלנות ובנתינה, ואני תפילה שיהוה ימשיך לברכם.
התפילה היא מתנה נפלאה נוספת שיהוה מספק לחיזוק משרתיו (תהלים ס״ה:3). בתגובה לתחינותיי הכנות, נתן לי יהוה את הכוח להמשיך באמונה בכל השנים האלו. התפילה מעניקה לי נחמה ועוזרת לי לשמור על השמחה, בייחוד כשאני מדוכדך. תקשורת בלתי פוסקת עם יהוה משובבת את נפשי ומחדשת בי את הנחישות להמשיך קדימה. אני משוכנע לגמרי שיהוה קשוב לתפילות משרתיו ונותן להם שלוות נפש לפי הצורך (תהלים נ״א:19; פטרוס א׳. ה׳:7).
במיוחד אני מתמלא רוח חיים בכל פעם שאני נזכר שאלוהים ירפא את כל מי שיזכו לחיות בגן עדן תחת מלכות בנו ישוע המשיח. לא פעם זולגות על לחיי דמעות של שמחה כשאני חושב על תקווה נהדרת זו (תהלים ל״ז:11, 29; לוקס כ״ג:43; ההתגלות כ״א:3, 4).
לשרת כמבשר בשירות מורחב
בשנת 1991 ניתחתי את מצבי והבנתי שהדרך הכי טובה מבחינתי להימנע מרחמים עצמיים היא להיות עסוק בהכרזת בשורת המלכות. בשנה ההיא התחלתי לשרת כמבשר בשירות מורחב.
בשל נכותי אני מבשר בעיקר בעזרת מכתבים. אך מלאכה זו תובעת ממני מאמצים עילאיים. קשה לי לאחוז בעט בידי בגלל התנוונות השרירים. למרות זאת, בזכות התמדה ותפילות אני מעיד דרך כתיבת מכתבים כבר יותר מ־15 שנה. אני גם נעזר בטלפון להטפת הבשורה. כשקרובי משפחתי, חבריי ושכניי מבקרים אצלי, אינני מחמיץ שום הזדמנות לשוחח עימם על התקווה שייכון עולם חדש ושיהיה גן עדן עלי אדמות.
כתוצאה מכך נהניתי מחוויות מעודדות רבות. עד כמה שמחתי לראות את אחד מנכדיי, שלימדתי אותו את המקרא לפני כ־12 שנה, מתקדם מבחינה רוחנית ומראה הערכה לאמת המקראית. לפי צו מצפונו המודרך על־פי המקרא, נותר נאמן ויציב בסוגיית הניטראליות המשיחית.
אני מרוצה במיוחד כשהאנשים שאליהם אני כותב יוצרים עימי קשר ומבקשים מידע נוסף על המקרא. יש שרוצים עוד ספרות מקראית. לדוגמא, אישה אחת טלפנה אליי והודתה לי על המכתב המעודד ששלחתי לבעלה. הרעיונות שהובעו במכתב ריתקו אותה. כתוצאה מכך ניהלתי איתה ועם בעלה בביתי שיחות מקראיות רבות.
אופטימיות
לאורך השנים ראיתי שמספר מבשרי המלכות כאן גודל. אולם המלכות הקטן סמוך לבית אחי ג׳ורג׳ הורחב ושופץ מספר פעמים. זהו בית תפילה יפהפה המשמש שתי קהילות של עדי־יהוה.
אבי נפטר ב־1943, בגיל 52. אך איזו מורשת רוחנית עשירה הותיר אחריו! שמונה מילדיו קיבלו את האמת ועדיין משרתים את יהוה. בכפר קסילופגו, שבו נולד אבי, ובכפרים סמוכים, יש כיום שלוש קהילות ובהן 230 מבשרי מלכות!
תוצאות ברוכות אלו משמחות אותי מאוד. היום, בגיל 83, אני אומר בביטחון את מילותיו של מחבר התהלים: ”כפירים רשו ורעבו; ודורשי יהוה לא יחסרו כל טוב” (תהלים ל״ד:11). אני מייחל ליום שבו תתגשם הנבואה שבישעיהו ל״ה:6: ”אז ידלג כאייל פיסח”. חרף בעיות הבריאות שלי, אני נחוש בדעתי לשרת עד אז את יהוה בשמחה.
[מפה בעמוד 17]
(לתרשים מעומד, ראה המהדורה המודפסת)
טורקיה
סוריה
לבנון
קפריסין
ניקוסיה
קסילופגו
הים התיכון
[תמונה בעמוד 17]
אולם המלכות הראשון בקסילופגו, עדיין בשימוש כיום
[תמונות בעמוד 18]
עם אֵפְפְּרֶפִּיָה ב־1946 והיום
[תמונה בעמוד 20]
אני נהנה להעיד בטלפון ובמכתבים