סיפור חיים

שירות ברוח של הקרבה עצמית

סיפורו של דון רנדל

אמי נפטרה ב־1927 כשהייתי רק בן חמש.‏ אך אמונתה השפיעה רבות על חיי.‏ כיצד ייתכן הדבר?‏

אמי היתה חברה אדוקה בכנסייה האנגליקנית כשנישאה לאבי,‏ חייל בצבא קבע.‏ היה זה לפני מלחמת העולם הראשונה.‏ המלחמה פרצה ב־1914 ולאמי היו דין ודברים עם הכומר בכנסייה שלה משום שהוא קרא לגיוס בשעה שנאם מעל דוכן המטיפים.‏ מה אמר לה הכומר?‏ ”‏לכי הביתה ואל תטרידי את עצמך בשאלות כאלה!‏”‏ תשובתו לא הניחה את דעתה.‏

בשיא המלחמה,‏ ב־1917,‏ הלכה אמא לצפות ב”‏פוטו־דרמה של הבריאה”‏.‏ היא היתה משוכנעת שמצאה את האמת ומייד עזבה את הכנסייה שלה כדי להצטרף אל תלמידי המקרא,‏ כפי שהיו ידועים אז עדי־יהוה.‏ היא באה לאסיפות בקהילת יוֹבִיל,‏ העיירה הקרובה ביותר לכפר שלנו,‏ וֶסט קוֹקֶר,‏ שבמחוז סוֹמֶרסֶט באנגליה.‏

עד מהרה חלקה אמא את אמונתה החדשה עם שלוש אחיותיה.‏ הוותיקים בקהילת יוביל סיפרו לי כיצד אמי ואחותה מילי רכבו במסירות על אופניים ברחבי האיזור הכפרי והפיצו את ספרי העזר ללימוד המקרא,‏ עיונים בכתבי־הקודש (‏לועזית)‏.‏ למרבה הצער,‏ במהלך 18 החודשים האחרונים לחייה היתה אמא מרותקת למיטתה בגלל מחלת השחפת,‏ מחלה שהיתה אז חשוכת מרפא.‏

הקרבה עצמית בפועל

דודה מילי,‏ שהתגוררה עימנו באותה עת,‏ טיפלה באמא על מיטת חוליה ודאגה לי ולג׳ואן,‏ אחותי בת ה־7.‏ מייד לאחר שנפטרה אמא,‏ הציעה דודה מילי שהיא תטפל בנו הילדים.‏ אבא שמח להוריד מעליו את נטל האחריות והסכים בנפש חפצה שדודה מילי תעבור לגור בביתנו.‏

אהבנו את דודתנו ושמחנו שהיא תישאר איתנו.‏ אבל מדוע היא הגיעה להחלטה זו?‏ שנים רבות לאחר מכן סיפרה לנו דודה מילי שהיא ידעה שמחובתה לבנות על היסוד שהניחה אמא וללמד את ג׳ואן ואותי את האמת המקראית.‏ היא הבינה שאבינו לעולם לא יעשה זאת,‏ משום שהיה אדיש לדת.‏

אחר כך גם נודע לנו שדודה מילי הגיעה לעוד החלטה מאוד אישית.‏ כדי לדאוג לנו בצורה הטובה ביותר,‏ היא גמרה אומר שלא להתחתן.‏ איזו רוח של הקרבה עצמית!‏ לג׳ואן ולי יש כל סיבה להיות לה אסירי תודה.‏ כל מה שלימדה אותנו דודה מילי והדוגמה הנהדרת שהציבה נותרו עימנו.‏

עת להחליט

ג׳ואן ואני למדנו בבית־הספר של הכנסייה האנגליקנית בכפר,‏ ודודה מילי נקטה עמדה נחושה כשדיברה עם המנהלת בנוגע לחינוך הדתי שלנו.‏ בשעה שיתר הילדים צעדו לכנסייה,‏ אנחנו הלכנו הביתה.‏ כשהגיע הכומר לבית־הספר כדי להעביר שיעורי דת,‏ ישבנו בצד ונתנו לנו פסוקים לשנן.‏ הדבר עזר לי בהמשך חיי,‏ שכן פסוקים אלה חקוקים היטב בזיכרוני.‏

עזבתי את בית־הספר בגיל 14 כדי לעבור תקופת חניכות בת ארבע שנים במפעל גבינה מקומי.‏ למדתי גם לנגן בפסנתר,‏ ומוסיקה וריקודים סלוניים היו תחביביי.‏ האמת המקראית קנתה אחיזה בלבי אך טרם הניעה אותי לפעולה.‏ ואז,‏ באחד מימי מרס 1940,‏ הזמינה אותי אחות מבוגרת לנסוע איתה כ־110 קילומטר לכינוס בסווינדון.‏ אלברט ד.‏ שרודר,‏ שהשגיח על פעילותם של עדי־יהוה בבריטניה,‏ נתן את ההרצאה הפומבית.‏ הכינוס חולל מהפך בחיי.‏

מלחמת העולם השנייה השתוללה.‏ ומה עשיתי עם חיי?‏ החלטתי לחזור לאולם המלכות ביוביל.‏ באסיפה הראשונה שבה נכחתי הודיעו על שיטת הטפה חדשה — הטפה ברחובות.‏ למרות ידיעותיי הדלות,‏ התנדבתי ליטול חלק בפעילות זו,‏ לתדהמתם הרבה של ”‏חברים”‏ שלעגו לי בחולפם על פניי!‏

נטבלתי בעיר בריסטול ביוני 1940 וכעבור חודש התחלתי לשרת כחלוץ רגיל — מבשר בשירות מלא.‏ עד כמה שמחתי שכעבור זמן קצר גם אחותי נטבלה כסמל להקדשתה!‏

חלוציות בזמן המלחמה

שנה אחרי פרוץ המלחמה קיבלתי צו גיוס.‏ נרשמתי לפני כן ביוביל כסרבן מלחמה והיה עלי לעמוד לפני טריבונל בבריסטול.‏ הצטרפתי לג׳ון וִוין לשירות החלוצי בסִינְדֶרפוֹרד,‏ גלוֹסְטרשייר ואז בהַוֶורְפוֹרְדוֶוסט וקַרְמַרְתֶ’‏ן בוויילס.‏a בשימוע משפטי שנערך במועד מאוחר יותר בקרמרת’‏ן נגזרו עלי שלושה חודשי מאסר בכלא סווֹנסִי בתוספת קנס על סך 25 פאונד — סכום נכבד באותם ימים.‏ לא שילמתי את הקנס ולכן נגזרו עלי שלושה חודשים נוספים בכלא.‏

בשימוע השלישי נשאלתי:‏ ”‏אינך יודע שהמקרא אומר ’‏תנו לקיסר את אשר לקיסר’‏?‏”‏ ”‏כן”‏,‏ השבתי,‏ ”‏אני יודע.‏ אבל ברצוני לציין את המשך הפסוק:‏ ’‏ולאלוהים את אשר לאלוהים’‏.‏ זה מה שאני עושה”‏ (‏מתי כ״ב:‏21‏)‏.‏ מספר שבועות לאחר מכן קיבלתי מכתב ובו ניתן לי פטור משירות צבאי.‏

בתחילת 1945 הוזמנתי להצטרף למשפחת בית־אל בלונדון.‏ בחורף שלאחר מכן ביקרו שם נתן ה.‏ נור,‏ שבאותה עת היה המארגן הראשי של פעילות ההטפה הכלל עולמית,‏ ומזכירו,‏ מילטון ג.‏ הנשל.‏ שמונה אחים צעירים מבריטניה נרשמו לכיתה השמינית של בית־ספר גלעד מייסודה של חברת המצפה כדי לקבל הכשרה כשליחים,‏ ואני הייתי ביניהם.‏

יעדי שליחות

ב־23 במאי 1946 עלינו על אוניית משא אמריקנית שהפליגה מנמל פוֹאִי הקטן שבקורנוול.‏ הממונה על הנמל,‏ קפטן קולינס,‏ היה אחד מעדי־יהוה,‏ וכשעזבנו את הרציף הוא צפר בצופר.‏ מטבע הדברים היו לכולנו רגשות מעורבים כשראינו את קו החוף של אנגליה הולך ונעלם מאחורינו.‏ חציית האוקיינוס האטלנטי היתה סוערת במיוחד,‏ אבל כעבור 13 יום הגענו בשלום לארצות־הברית.‏

הנוכחות בכינוס התיאוקרטי ”‏הרנינו גויים”‏,‏ שנערך בקליבלנד אוהיו מ־4 עד 11 באוגוסט 1946,‏ היתה חוויה בלתי נשכחת.‏ נכחו שם 000,‏80 איש וביניהם 302 שבאו מ־32 ארצות אחרות.‏ בכינוס זה הודיעו על הוצאתו לאור של כתב העת עורו!‏b‏,‏ והספר ללימוד המקרא ‏”‏יהי האל נאמן”‏ הוצג לקהל הנלהב.‏

סיימנו את לימודינו בגלעד ב־1947 ואז נשלחנו ביל קוֹפּסוֹן ואני למצרים.‏ אך לפני שעזבנו,‏ נפלה לידי הזכות לקבל בבית־אל בברוקלין מעט הכשרה בעבודה משרדית מריצ׳רד אברהמסון.‏ הגענו לאלכסנדריה ועד מהרה הסתגלתי לאורח החיים המזרח תיכוני.‏ עם זאת,‏ היה לי קשה ללמוד ערבית והייתי צריך להיעזר בכרטיסי עדות בארבע שפות.‏

ביל קופסון נשאר שבע שנים במצרים,‏ אבל אני לא הצלחתי לחדש את הוויזה שלי בתום השנה הראשונה ונאלצתי לעזוב.‏ אני חושב ששנה זו בשירותי כשליח היתה השנה הפורייה ביותר בחיי.‏ היתה לי הזכות לנהל מדי שבוע יותר מ־20 תוכניות ביתיות ללימוד מקרא,‏ וכמה מאלה שלמדו אז את האמת עדיין פעילים במתן הלל ליהוה.‏ ממצרים הועברתי לקפריסין.‏

קפריסין וישראל

התחלתי ללמוד שפה חדשה,‏ יוונית,‏ ולהכיר את הניב המקומי.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ כאשר נתבקש אנתוני סידריס לעבור ליוון,‏ התמניתי להשגיח על הפעילות בקפריסין.‏ באותה עת היה הסניף בקפריסין אחראי גם על הפעילות בישראל,‏ והיתה לי ולעוד כמה אחים הזכות לבקר מפעם לפעם את מעט העדים שהיו שם.‏

בביקור הראשון שלי בישראל,‏ ערכנו כינוס קטן במסעדה בחיפה ונכחו בו בין 50 ל־60 איש.‏ חילקנו את הנוכחים לקבוצות לפי שפות,‏ כך שתוכנית הכינוס הוגשה בשש שפות!‏ בפעם אחרת הקרנתי בירושלים סרט שהפיקו עדי־יהוה ונשאתי הרצאה פומבית שזכתה לסיקור חיובי בעיתון בשפה האנגלית.‏

באותה תקופה היו כ־100 עדים בקפריסין והיה עליהם להיאבק בכל כוחם למען האמונה.‏ אספסוף בהנהגת כמרים מהכנסייה היוונית אורתודוקסית הפריע למהלך התקין של הכינוסים שלנו,‏ וכשבישרתי באזורים כפריים נזרקו לעברי אבנים.‏ לא הייתי רגיל לכך והצטרכתי ללמוד לברוח מהר!‏ לנוכח כל האלימות,‏ התחזקה אמונתנו משהגיעו שליחים נוספים אל האי.‏ דניס ומֵוויס מַתיוּס ביחד עם ג׳ואן הוּלי ובֵּרִיל הֵייווּד הצטרפו אלי לפַמַגוּסְטָה,‏ ואילו טום ומרי גולדן ונינה קונסטנטי,‏ קפריסאית ילידת לונדון,‏ עשו דרכם ללִימַסוֹל.‏ ביל קופסון הועבר באותו זמן לקפריסין,‏ ומאוחר יותר הצטרפו אלינו בֵּרט ובֵּרִיל וֵייסִי.‏

הסתגלות לנסיבות משתנות

בסוף 1957 חליתי ולא יכולתי להמשיך לשרת כשליח.‏ בעצב רב החלטתי שכדי להתאושש עלי לחזור לאנגליה.‏ שם המשכתי להיות חלוץ עד 1960.‏ אחותי ובעלה פתחו לי את דלתות ביתם,‏ אבל המצב לא היה כמו פעם.‏ ג׳ואן התקשתה יותר ויותר להתמודד.‏ במשך 17 השנים שבהן שהיתי בחוץ־לארץ,‏ היא לא רק דאגה לבעלה ולבתה הקטנה אלא גם טיפלה במסירות באבינו ובדודה מילי,‏ שכבר היו קשישים ולא בקו הבריאות.‏ הגיעה השעה לחקות את ההקרבה העצמית שגילתה דודתי,‏ ולכן נשארתי עם אחותי עד שדודתי ואבי נפטרו.‏

הייתי יכול בקלות להתבסס באנגליה,‏ אבל אחרי תקופת מנוחה קצרה חשתי חובה לחזור לארץ שליחותי.‏ הרי אחרי הכול ארגון יהוה השקיע הרבה כסף כדי להכשיר אותי.‏ ב־1972 מימנתי את נסיעתי לקפריסין במטרה לשרת שם שוב כחלוץ.‏

נתן ה.‏ נור הגיע כדי לערוך סידורים לקראת כינוס שנועד להתקיים בשנה הבאה.‏ כשנודע לו שחזרתי,‏ הוא המליץ שאתמנה כמשגיח הנפה של כל האי,‏ זכות שנהניתי ממנה במשך ארבע שנים.‏ אך התפקיד היה די מאתגר,‏ שכן הצטרכתי לדבר יוונית רוב הזמן.‏

תקופה של אי־שקט

חלקתי בית בכפר קַרַקוּמִי,‏ מזרחית לקִירֶנְיָה בחוף הצפוני,‏ עם פּוֹל אנדראוּ,‏ עֵד קפריסאי דובר יוונית.‏ משרד הסניף בקפריסין שכן אז בניקוסיה,‏ דרומית להרי קירניה.‏ בתחילת יולי 1974 נקלעתי לניקוסיה בעיצומה של הפיכה שמטרתה היתה להדיח את הנשיא מַקַריוֹס,‏ וראיתי את ארמונו עולה באש.‏ כשנעשה יותר בטוח לנסוע,‏ מיהרתי חזרה לקירניה,‏ היכן שהתכוננו לקראת כינוס נפתי.‏ כעבור יומיים שמעתי את הפצצה הראשונה נוחתת על הנמל וראיתי את השמים מלאים במסוקים שהביאו צבאות פולשים מטורקיה.‏

הואיל והייתי אזרח בריטי,‏ לקחו אותי החיילים הטורקים לפאתי ניקוסיה,‏ ושם נחקרתי על־ידי נציגי או”‏ם שיצרו קשר עם משרד הסניף.‏ ואז עברתי חוויה מפחידה:‏ נאלצתי לפלס את דרכי בין אינסוף כבלי טלפון וחשמל סבוכים ולהגיע אל הבתים הנטושים בעברו השני של שטח ההפקר.‏ מה שמחתי שאיש לא יכול היה לשבש את הקשר שלי עם יהוה אלוהים!‏ התפילות חיזקו אותי במהלך אחת החוויות הקשות ביותר בחיי.‏

איבדתי את כל רכושי,‏ אבל שמחתי למצוא מחסה במשרד הסניף.‏ עם זאת,‏ תנאים אלה לא האריכו ימים.‏ בתוך ימים ספורים השתלטו הכוחות הפולשים על השליש הצפוני של האי.‏ נאלצנו לנטוש את בית־אל ועברנו ללימסול.‏ שמחתי שהתאפשר לי לעבוד שם עם ועד שהוקם כדי לדאוג ל־300 האחים שנפגעו מכל המהומות,‏ אשר רבים מהם איבדו את בתיהם.‏

שינויים נוספים בתפקידים

בינואר 1981 ביקש ממני הגוף המנהל לעבור ליוון ולהצטרף למשפחת בית־אל באתונה,‏ אך עד סוף השנה כבר חזרתי לקפריסין והתמניתי להיות מתאם ועד הסניף.‏ אנדריאס קוֹנטוֹיוֹרגיס ואשתו מארוֹ,‏ קפריסאים שנשלחו מלונדון,‏ ”‏היו לי לנחמה”‏ (‏קולוסים ד׳:‏11‏)‏.‏

לאחר ביקורו של תיאודור ז׳ארֶז כמשגיח איזור ב־1984 קיבלתי מכתב מהגוף המנהל שציין בפשטות:‏ ”‏בתום ביקורו של אח ז׳ארז,‏ ברצוננו שתתלווה אליו ליוון”‏.‏ לא צוינה הסיבה,‏ אבל כשהגענו ליוון הוקרא לפני ועד הסניף מכתב נוסף מטעם הגוף המנהל,‏ ובו הודעה שנתמניתי להיות המתאם של ועד הסניף ביוון.‏

באותה תקופה התמודדנו עם גילויי כפירה.‏ כמו כן,‏ הואשמנו פעמים רבות בהמרת דת בניגוד לחוק.‏ מדי יום נעצרו משרתי יהוה והועמדו לדין.‏ נפלה בחלקי זכות גדולה להכיר אחים ואחיות שנאמנותם עמדה במבחן הזמן.‏ כמה מן המקרים הגיעו בסוף לבית הדין האירופי לזכויות האדם.‏ המשפטים הניבו תוצאות נהדרות והיתה להם השפעה חיובית על פעילות ההטפה ביוון.‏c

בעת שירותי ביוון התאפשר לי לנכוח בכינוסים בלתי נשכחים באתונה,‏ בתסלוניקי ובאיים רודוס וכרתים.‏ היו אלה ארבע שנים מאושרות ופוריות,‏ אבל שינוי נוסף נראה באופק — חזרה לקפריסין ב־1988.‏

לקפריסין ובחזרה ליוון

בעת היעדרותי מקפריסין הקימו האחים סניף חדש בנִיסוּ,‏ מספר קילומטרים מניקוסיה,‏ וקארי בַּרבּר מהמרכז של עדי־יהוה בברוקלין נשא את נאום חנוכת הבית.‏ העניינים באי התנהלו אז על מי מנוחות ושמחתי שחזרתי.‏ אך המצב עמד להשתנות במהרה.‏

הגוף המנהל אישר את התוכניות לבניית בית־אל חדש ביוון,‏ מספר קילומטרים צפונית לאתונה.‏ מכיוון שידעתי אנגלית ויוונית הוזמנתי לחזור לשם ב־1990 כדי לעבוד באתר הבנייה החדש כמתורגמן עבור משפחת העובדים בצוות הבנייה הבינלאומי.‏ אני עדיין זוכר עד כמה שמחתי להיות באתר הבנייה בשעה שש בבוקר בימות הקיץ ולקבל את פני מאות האחים והאחיות היווניים שהתנדבו לעבוד לצד משפחת עובדי הבנייה!‏ שמחתם ומסירותם יהיו חקוקים לעד על לוח לבי.‏

כמרים יווניים אורתודוקסים ותומכיהם ניסו להיכנס אל האתר ולהפריע לעבודתנו,‏ אך יהוה שמע את תפילותינו והגן עלינו.‏ השתתפתי בפרויקט הבנייה עד השלמתו ונכחתי בחנוכת בית־אל החדש ב־13 באפריל 1991.‏

תמיכה באחותי היקרה

בשנה שלאחר מכן חזרתי לחופשה באנגליה והתארחתי אצל אחותי ובעלה.‏ למרבה הצער,‏ בעת שהותי שם עבר גיסי שני התקפי לב ונפטר.‏ כאשר שירתתי כשליח,‏ תמכה בי ג׳ואן מכל הלב.‏ כמעט לא חלף שבוע מבלי שכתבה לי מכתב מעודד.‏ אכן,‏ קשר כזה מהווה ברכה אמיתית לכל שליח.‏ כעת היא נותרה אלמנה,‏ במצב בריאותי רעוע ונזקקה לתמיכה.‏ מה אעשה?‏

בתה של ג׳ואן,‏ תלמה,‏ ובעלה כבר טיפלו באלמנה נאמנה אחרת בקהילתם,‏ דודנית שלנו שסבלה ממחלה סופנית.‏ אז אחרי תפילות רבות החלטתי להישאר כדי לעזור לג׳ואן.‏ לא היה קל לערוך את השינוי,‏ אבל יש לי הזכות לשרת כעת כזקן־קהילה בפֵּן־מִיל,‏ אחת משתי הקהילות שביוביל.‏

אחים ששירתתי עימם בחוץ־לארץ מתכתבים איתי ושומרים על קשר טלפוני ואני מעריך זאת מאוד.‏ אם אי־פעם אביע את רצוני לחזור ליוון או לקפריסין,‏ אני יודע שכרטיסי הטיסה יהיו כבר בדרך אלי.‏ אבל אני כבר בן 80 וראייתי ובריאותי אינן מה שהיו פעם.‏ זה מתסכל אותי לא להיות פעיל כבעבר,‏ אך כל השנים בשירות בית־אל עזרו לי לטפח הרגלים שמועילים לי עד היום.‏ למשל,‏ אני תמיד קורא את הפסוק היומי לפני ארוחת הבוקר.‏ גם למדתי להסתדר עם אנשים ולאהוב אותם,‏ וזה המפתח להצלחה בשירות כשליח.‏

אני מביט לאחור על כ־60 שנים נהדרות של מתן הלל ליהוה,‏ ויודע שהשירות המלא מעניק את ההגנה הטובה ביותר ואת החינוך הטוב מכול.‏ אני יכול להצטרף בפה מלא לדברים שאמר דוד ליהוה:‏ ”‏כי היית משגב לי ומנוס ביום צר לי”‏ (‏תהלים נ״ט:‏17‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏מפות בעמוד 24]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

יוון

אתונה

קפריסין

ניקוסיה

קירניה

פמגוסטה

לימסול

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

אמא ב־1915

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

אני (‏רביעי משמאל)‏ עם עוד כמה אחים מהכיתה השמינית של גלעד על הגג של בית־אל בברוקלין ב־1946

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

עם דודה מילי לאחר ששבתי לאנגליה בפעם הראשונה