עינינו ולבנו ממוקדים ללא הרף בפרס

כפי שסופר מפי אדית מייקל

בראשית שנות ה־30’‏,‏ התגוררנו בקרבת סנט לואיס שבמיזורי,‏ ארה״ב,‏ כאשר אחת מעדי־יהוה ביקרה אצלנו.‏ בדיוק אז חבל־הכביסה נקרע,‏ וכל הכבסים הנקיים של אמא הושלכו אל תוך הבוץ.‏ אמא קיבלה את הספרים שהוצעו לה,‏ רק כדי שהאשה תלך,‏ הניחה אותם על מדף ושכחה מקיומם.‏

זו היתה תקופת השפל,‏ ואבא היה מובטל.‏ יום אחד שאל אם יש בבית משהו לקרוא.‏ אמא סיפרה לו על הספרים.‏ הוא החל לעיין בהם,‏ וכעבור זמן־מה קרא:‏ ”‏מַמִי,‏ זאת האמת!‏”‏

‏”‏זו עוד דת שרוצה כסף,‏ בדיוק כמו כל היתר”‏,‏ השיבה.‏ אך אבא עודד אותה לשבת ולפתוח עימו את הפסוקים.‏ כאשר עשתה כן,‏ גם היא השתכנעה.‏ לאחר מכן הם החלו לחפש את העדים,‏ וגילו שהם נפגשים באולם שכור בקרבת מרכז סנט לואיס,‏ אולם ששימש כאולם ריקודים ולאירועים שונים.‏

אבא ואמא לקחו אותי עימם — הייתי בערך בת שלוש — חיפשו ומצאו את האולם,‏ אך אותה עת נערך בו נשף ריקודים.‏ אבא בירר את מועדי האסיפות,‏ ושבנו במועד זה.‏ התחלנו גם לנכוח בשיעור־מקרא שבועי ליד מקום־מגורינו.‏ השיעור נערך בביתה של האשה שביקרה אצלנו לראשונה.‏ ”‏מדוע אינך מביאה גם את הבנים שלך?‏”‏ שאלה.‏ אמא התביישה לספר שלא היו להם נעליים.‏ כאשר סיפרה לה לבסוף,‏ אחיי קיבלו נעליים,‏ והחלו לנכוח עימנו באסיפות.‏

אמא קיבלה שטח הטפה בקרבת ביתנו,‏ והחלה לבשר מבית לבית.‏ הצטרפתי אליה,‏ והתחבאתי מאחוריה.‏ לפני שלמדה נהיגה,‏ נהגנו ללכת כקילומטר וחצי כדי להגיע לאוטובוס שהביא אותנו לאסיפות בסנט לואיס.‏ מעולם לא החמצנו אסיפות,‏ על אף הקרח והשלג.‏

בשנת 1934,‏ אמא ואבא נטבלו.‏ גם אני רציתי להיטבל,‏ והתעקשתי כל־כך עד שאמא ביקשה מעד־יהוה מבוגר לשוחח עימי על כך.‏ הוא שאל אותי שאלות רבות בשפה פשוטה שיכולתי להבין.‏ אז,‏ אמר להוריי שהם אינם צריכים למנוע ממני להיטבל;‏ הדבר עלול לפגוע בהתפתחותי הרוחנית.‏ לכן,‏ בקיץ שלאחר מכן נטבלתי,‏ בעודי בת שש.‏

אהבתי את הספרון בית ואושר.‏ הוא היה עימי כל העת,‏ ואפילו שמרתי אותו מתחת לכרית שלי כשישנתי.‏ שוב ושוב,‏ התחננתי לאמא שתקריא לי אותו עד אשר ידעתי אותו בעל־פה.‏ בדף האחרון שלו היתה תמונה של ילדה קטנה עם אריה בגן־עדן.‏ אמרתי שהילדה הקטנה הזו היא אני.‏ התמונה עזרה לי למקד את עיניי בפרס — חיים בעולמו החדש של אלוהים.‏

הייתי ביישנית מאוד,‏ ואף שאולי רעדתי,‏ תמיד השתתפתי במתן תשובות בשיעור המצפה הקהילתי.‏

למרבה הצער,‏ אבא חדל להתרועע עם העדים מכיוון שחשש לאבד את משרתו.‏ כן נהגו גם אחיי.‏

שירות מלא

אמא הרשתה לחלוצים,‏ מבשרים בשירות המלא,‏ להחנות את הקרון הנגרר שלהם בחצר האחורית שלנו,‏ ואחרי שעות הלימודים הצטרפתי אליהם לשירות.‏ כעבור זמן קצר רציתי לשרת כחלוצה,‏ אך אבא התנגד לכך,‏ משום שסבר שעלי לרכוש השכלה חילונית גבוהה יותר.‏ לבסוף,‏ אמא שכנעה אותו להרשות לי לשרת כחלוצה.‏ כך,‏ ביוני 1943,‏ כשהייתי בת 14,‏ התחלתי את דרכי בשירות המלא.‏ עבדתי במשרה חלקית כדי להשתתף בכיסוי הוצאות הבית,‏ ולעתים עבדתי במשרה מלאה.‏ אך הגעתי למכסה החודשית של 150 שעות בפעילות ההטפה.‏

לימים מצאתי שותפה לחלוציות,‏ דורותי קריידן,‏ והיא החלה לשרת כחלוצה בינואר 1943,‏ כשהיתה בת 17.‏ היא היתה קתולית אדוקה,‏ אך לאחר שישה חודשים של לימוד המקרא,‏ נטבלה.‏ במשך שנים רבות שאבתי ממנה עידוד וכוח,‏ וגם אני עודדתי וחיזקתי אותה.‏ נעשינו קרובות יותר מאחיות.‏

משנת 1945 ואילך,‏ שירתנו יחד כחלוצות בעיירות קטנות במיזורי שבהן לא היו קהילות.‏ בעיירה בולינג גרין סידרנו אולם אסיפות;‏ אמא באה לעזור לנו.‏ אחרי כן ביקרנו מדי שבוע בכל בתי העיירה,‏ והזמנּו את האנשים לנכוח בהרצאות פומביות.‏ ההרצאות ניתנו מפי אחים מסנט לואיס שביקשנו מהם לבוא לשם כך.‏ מדי שבוע,‏ מספר הנוכחים נע בין 40 ל־50.‏ מאוחר יותר,‏ עשינו זאת גם בלואיזיאנה,‏ באולם ששכרנו מהבונים החופשיים.‏ כדי לעמוד בעלות השכרת האולמות,‏ הנחנו קופות תרומות,‏ ומדי שבוע כוסו כל ההוצאות.‏

לאחר מכן עברנו לעיר מקסיקו שבמיזורי,‏ שם שכרנו חנות.‏ הכנּו אותה לשימושה של קהילה קטנה.‏ היו חדרים סמוכים בבניין,‏ ובהם התגוררנו.‏ עזרנו לארגן הרצאות פומביות גם במקסיקו.‏ אזי,‏ עברנו לעיר־הבירה,‏ גֶ’‏פֶרסֶן סיטי,‏ ושם מדי בוקר בימות השבוע יצרנו קשר עם גורמי ציבור במשרדיהם.‏ התגוררנו בחדר מעל לאולם־המלכות עם סטלה וילי,‏ שהיתה לנו כאם.‏

משם,‏ שלושתנו עברנו לעיירות הסמוכות זו לזו,‏ פסטוס וקריסטל סיטי.‏ גרנו בלול־תרנגולות קטן שהוסב לחדר,‏ מאחורי ביתה של משפחה מעוניינת.‏ מאחר שלא היו גברים טבולים,‏ אנחנו ניהלנו את כל האסיפות.‏ עבדנו במשרה חלקית במכירת תמרוקים.‏ היינו דלות־אמצעים.‏ למעשה,‏ לא יכולנו להרשות לעצמנו לתקן את החורים שבנעלינו,‏ לכן מדי בוקר שמנו בהן קרטון חדש ומדי ערב כל אחת מאיתנו כיבסה את השמלה היחידה שהיתה ברשותה.‏

בראשית 1948,‏ כשהייתי בת 19,‏ דורותי ואני הוזמנּו ללמוד בכיתה ה־12 של בית־ספר גלעד לשליחים שייסדה חברת המצפה.‏ ב־6 בפברואר 1949,‏ לאחר קורס שארך חמישה חודשים,‏ מאה תלמידים סיימו את לימודיהם.‏ תקופה זו היתה מאושרת מאוד.‏ הוריי עקרו לקליפורניה,‏ ואמי עשתה מרחק רב כדי לנכוח בטקס הסיום.‏

אל יעד השליחות שלנו

עשרים ושמונה מבוגרי גלעד נשלחו לאיטליה — שישה מהם,‏ לרבות דורותי ואני,‏ נשלחו לעיר מילנו.‏ ב־4 במרס 1949,‏ עזבנו את ניו־יורק על סיפון הספינה האיטלקית וולקנייה.‏ המסע ארך 11 יום,‏ והים הסוער גרם למרביתנו לחלות במחלת־ים.‏ אח בֵּינַנְטִי בא לנמל גֶנוּאָה כדי להקביל את פנינו ולהביאנו למילנו ברכבת.‏

כאשר הגענו לבית־השליחים במילנו,‏ מצאנו פרחים שנערה איטלקייה הניחה בכל אחד מחדרינו.‏ כעבור שנים,‏ נערה זו,‏ מריה מֵירַפִינָה,‏ נשלחה לגלעד,‏ שבה לאיטליה,‏ ושירתנו יחדיו באותו בית־שליחים!‏

בבוקר שלמחרת,‏ הבטנו מחלון חדר־האמבטיה שלנו.‏ ברחוב האחורי היה בית־דירות גדול שהופצץ.‏ לאחר שנסתיימה מלחמת־העולם השנייה ב־1945,‏ מפציץ אמריקני הטיל בטעות פצצה אשר הרגה את כל 80 המשפחות שהתגוררו בבניין.‏ במקרה אחר במהלך המלחמה,‏ פצצות שנועדו לפגוע במפעל החמיצו את מטרתן,‏ פגעו בבית־ספר והרגו 500 ילדים.‏ לכן האנשים לא היו מסבירי־פנים לאמריקנים.‏

המלחמה נמאסה על האנשים.‏ רבים אמרו שאם תפרוץ מלחמה נוספת,‏ הם לא ילכו למקלטים,‏ אלא יישארו בבתיהם,‏ יפתחו את הגז וימותו.‏ הרגענו אותם ואמרנו שאיננו מייצגים את ממשלת ארצות־הברית או כל ממשלת אנוש אחרת,‏ אלא שאנו מייצגים את מלכות אלוהים,‏ אשר תשים קץ לכל המלחמות ולסבל הכרוך בהן.‏

בעיר מילנו הגדולה,‏ הקהילה היחידה מנתה כ־20 איש,‏ שהתאספו בבית־השליחים.‏ המקום עדיין לא חולק לשטחי הטפה,‏ לכן התחלנו לבשר בבית־דירות גדול.‏ בדירה הראשונה,‏ פגשנו את מר זַ’‏נְדִינוֹטִי.‏ הוא רצה שאשתו תעזוב את הכנסייה,‏ ולכן קיבל את אחד הפרסומים שבידינו.‏ גברת ז׳נדינוטי היתה אשה כנה ששאלה המון שאלות.‏ ”‏אשמח כשתלמדו איטלקית”‏,‏ אמרה,‏ ”‏כדי שתוכלו ללמד אותי את המקרא”‏.‏

התקרה בדירתם היתה גבוהה והאור מעומעם,‏ לכן בלילות היא נהגה להעמיד כיסא על השולחן כדי להתקרב אל האור ולקרוא את המקרא.‏ ”‏אם אני לומדת איתכם את המקרא”‏,‏ שאלה,‏ ”‏האם אני יכולה להמשיך ללכת לכנסייה?‏”‏ אמרנו לה שהדבר תלוי בה.‏ היא ביקרה בכנסייה בימי א׳ בבוקר ובאסיפותינו בשעות אחר־הצהריים.‏ עד שיום אחד אמרה,‏ ”‏לא אבקר עוד בכנסייה”‏.‏

‏”‏למה?‏”‏ שאלנו.‏

‏”‏משום שהם אינם מלמדים את המקרא,‏ וגיליתי את האמת כשלמדתי את המקרא איתכם”‏.‏ היא נטבלה ולימדה נשים רבות שנהגו לבקר מדי יום בכנסייה.‏ מאוחר יותר סיפרה לנו,‏ שאילו היינו אומרות לה להפסיק לבקר בכנסייה,‏ היתה מפסיקה ללמוד וסביר להניח שמעולם לא היתה מכירה את האמת.‏

שליחות למקומות חדשים

בבוא הזמן,‏ דורותי ואני,‏ עם ארבעה שליחים אחרים,‏ נשלחנו לעיר האיטלקית טְרִיֶסְטֶה,‏ שהיתה אותם ימים מוחזקת בידי החיילים הבריטים והאמריקנים.‏ היו שם רק עשרה עדים,‏ אך מספר זה גדל.‏ הכרזנו את הבשורה בטריסטה במשך שלוש שנים,‏ וכאשר עזבנו,‏ היו שם 40 מבשרי מלכות,‏ עשרה מהם חלוצים.‏

המקום הבא שאליו נשלחנו היה העיר וֶרוֹנָה,‏ ושם לא היו קהילות.‏ אך כאשר הכנסייה הפעילה לחץ על רשויות העיר,‏ נאלצנו לעזוב.‏ דורותי ואני נשלחנו לרומא.‏ שם שכרנו חדר מרוהט,‏ ובישרנו בשטח קרוב לוותיקן.‏ משם,‏ דורותי נסעה ללבנון כדי להינשא לג׳ון צ׳ימיקליס.‏ בילינו בצוותא כמעט 12 שנה,‏ והתגעגעתי אליה מאוד.‏

בשנת 1955,‏ נפתח בית־שליחים חדש בחלק אחר של רומא ברחוב בשם ניוּ אַפְּיאן וֵוי.‏ אחת מארבע השליחות בבית זה היתה מריה מֵירַפִינָה,‏ הנערה שהניחה פרחים בחדרינו בלילה שבו הגענו למילנו.‏ קהילה חדשה נוסדה באיזור זה של העיר.‏ לאחר כינוס בינלאומי שנערך ברומא בקיץ ההוא,‏ נפלה בחלקי הזכות לנכוח בכינוס בנירנברג שבגרמניה.‏ עד כמה שמחתי לפגוש אחים שסבלו כה רבות תחת שלטון היטלר!‏

בחזרה לארצות־הברית

בשנת 1956,‏ עקב בריאות לקויה,‏ שבתי לארצות־הברית לחופשת מחלה.‏ אך מעולם לא הסרתי את עיניי מהפרס הנובע משירות יהוה עתה ולנצח בעולמו החדש.‏ תכננתי את שיבתי לאיטליה.‏ אך פגשתי את אורביל מייקל,‏ ששירת במרכז העולמי של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ נישאנו לאחר הכינוס הבינלאומי,‏ שנערך בשנת 1958 בעיר ניו־יורק.‏

כעבור זמן קצר עברנו לפרונט רויאל שבוירג׳יניה,‏ שם שירתנו בקהילה קטנה.‏ התגוררנו בדירה קטנטנה מאחורי אולם־המלכות.‏ לבסוף,‏ במרס 1960 נאלצנו לשוב לברוקלין כדי למצוא עבודה חילונית ולשלם את חובותינו.‏ עבדנו בלילות בניקיון של בנקים שונים,‏ כדי שנוכל להמשיך לשרת בשירות המלא.‏

כשהיינו בברוקלין,‏ אבי נפטר וחמותי קיבלה שבץ קל.‏ לכן החלטנו לעקור למדינת אוֹרֶגוֹן כדי לגור קרוב יותר לאמהות שלנו.‏ שנינו עבדנו במשרה חלקית והמשכנו לשרת שם כחלוצים.‏ בסתיו 1964,‏ חצינו ברכב את ארצות־הברית עם אמהותינו כדי לנכוח באסיפה השנתית של חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים בפיטסברג שבפנסילבניה.‏

במהלך ביקורנו ברוד איילנד,‏ משגיח הנפה,‏ ארלן מייר,‏ ואשתו עודדו אותנו לעקור לבירת המדינה,‏ פרובידנס,‏ שם היה צורך רב יותר במבשרי מלכות.‏ האמהות עודדו אותנו לקבל משימה חדשה זו,‏ וכך לאחר ששבנו לאורגון,‏ מכרנו את רוב תכולת ביתנו ועקרנו משם.‏

שוב לבית־ספר גלעד

בקיץ 1965,‏ נכחנו בכינוס שנערך באיצטדיון ינקי.‏ שם הגשנו בקשה להתקבל לבית־ספר גלעד,‏ הפעם כזוג נשוי.‏ כעבור כחודש,‏ הופתענו לקבל טפסים,‏ שהיה עלינו למלאם ולהשיבם בתוך 30 יום.‏ דאגתי פן נישלח לארץ רחוקה משום שאמי לא היתה בקו הבריאות.‏ אך היא עודדה אותי:‏ ”‏תמלאו את טופסי הבקשה.‏ אתם יודעים שעליכם לקבל תמיד כל זכות שירות שיהוה מציע!‏”‏

כך נחתם העניין.‏ מילאנו את הטפסים ושלחנו אותם.‏ מה הופתענו לקבל הזמנות לכיתה ה־42,‏ שנפתחה ב־25 באפריל 1966!‏ בית־ספר גלעד שכן אותם ימים בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ ב־11 בספטמבר 1966,‏ כעבור פחות מחמישה חודשים,‏ כולנו,‏ 106 תלמידים,‏ סיימנו את הלימודים.‏

נשלחים לארגנטינה

יומיים לאחר טקס הסיום,‏ יצאנו לארגנטינה באמצעות חברת התעופה של פרו.‏ כאשר הגענו לבואנוס איירס,‏ משגיח הסניף,‏ צ׳ארלס אייזנהאואר,‏ הקביל את פנינו בשדה־התעופה.‏ הוא עזר לנו לעבור את המכס ואז הביא אותנו אל הסניף.‏ היינו צריכים לפרוק את מזוודותינו ולהתארגן תוך יום אחד;‏ ואז החלו השיעורים בספרדית.‏ בחודש הראשון,‏ למדנו ספרדית 11 שעות ביממה.‏ בחודש השני,‏ למדנו את השפה 4 שעות ביום והתחלנו להשתתף בשירות־השדה.‏

היינו בבואנוס איירס חמישה חודשים ואז נשלחנו לרוסריו,‏ עיר צפונית גדולה במרחק ארבע שעות נסיעה ברכבת.‏ לאחר ששירתנו שם במשך 15 חודשים,‏ נשלחנו צפונה לסנטייגו דֶל אסטֶרו,‏ עיר השוכנת באיזור מדברי לוהט.‏ בתקופת שהותנו שם,‏ בינואר 1973,‏ נפטרה אמי.‏ לא ראיתיה ארבע שנים.‏ הדבר שעזר לי להתמודד עם הצער העמוק היה התקווה הבטוחה בתחיית־המתים והידיעה ששירתתי היכן שאמי רצתה שאשרת (‏יוחנן ה׳:‏28,‏ 29;‏ מעשי־השליחים כ״ד:‏15‏)‏.‏

האנשים בסנטייגו דל אסטרו היו ידידותיים,‏ ושיעורי־מקרא נוסדו בנקל.‏ כאשר הגענו לשם בשנת 1968,‏ כ־20 או 30 איש נכחו באסיפות,‏ אך כעבור שמונה שנים היו יותר ממאה איש בקהילתנו.‏ זאת ועוד,‏ בעיירות שכנות נוסדו שתי קהילות חדשות המונות בין 25 ל־50 מבשרים.‏

בחזרה לארצות־הברית

עקב בריאות לקויה,‏ בשנת 1976 נשלחנו כחלוצים מיוחדים בחזרה לארצות־הברית — לפייטוויל שבקרוליינה הצפונית.‏ שם היו דוברי ספרדית רבים מאמריקה הדרומית והתיכונה,‏ מהרפובליקה הדומיניקנית,‏ מפורטו־ריקו ואפילו מספרד.‏ ניהלנו שיעורי־מקרא רבים,‏ וברבות הימים נוסדה קהילה של דוברי ספרדית.‏ הקדשנו כשמונה שנים לשליחות זו.‏

אולם חמותי הזדקקה לנו שכן היתה קשישה למדי ומוגבלת.‏ היא התגוררה בפורטלנד שבאורגון,‏ לכן נשלחנו לאיזור שאינו רחוק מפורטלנד,‏ לקהילה של דוברי ספרדית בוֶנקוּבֶר שבוושינגטון.‏ כשהגענו בדצמבר 1983,‏ הקהילה היתה קטנה,‏ אך היינו עדים להצטרפותם של חדשים רבים.‏

ביוני 1996,‏ השלמתי 53 שנה בשירות מלא,‏ וב־1 בינואר 1996,‏ בעלי השלים 55 שנה בשירות המלא.‏ במרוצת שנים רבות אלה,‏ נפלה בחלקי הזכות לעזור למאות אנשים להגיע לידיעת האמת שבדבר־אלוהים ולהקדיש את חייהם ליהוה.‏ רבים מהם משרתים כיום כזקני־קהילה וכמבשרים בשירות המלא.‏

לפעמים אני נשאלת אם אינני מצטערת על שאין לי ילדים.‏ האמת היא שיהוה בירך אותי בהרבה ילדים ונכדים רוחניים.‏ חיי בשירות יהוה היו בהחלט עשירים ומלאים.‏ אני יכולה לראות הקבלה מסוימת ביני ובין בת יפתח,‏ אשר כל חייה שירתה בבית־המקדש ומעולם לא ילדה ילדים בשל זכות השירות הגדולה שהיתה לה (‏שופטים י״א:‏38–40‏)‏.‏

אני עדיין זוכרת את הקדשתי ליהוה כילדה קטנה.‏ תמונת גן־העדן עודה חיה במוחי,‏ כאז גם היום.‏ עיניי ולבי עדיין ממוקדים בפרס של חיי אין־קץ בעולמו החדש של אלוהים.‏ כן,‏ רצוני הוא לשרת את יהוה,‏ לא רק כ־50 שנה,‏ אלא לעד — תחת שלטון מלכותו.‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

ברומא שבאיטליה,‏ עם שליחוֹת נוספות בשנת 1953

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

דורותי קריידן,‏ ידיה מונחות על כתפיי,‏ עם חלוצים אחרים בשנת 1943

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם בעלי