סיפור חיים

נחושה בדעתי להמשיך לשרת את בוראי

סיפורה של קונסטאנס בנאנטי

הכול קרה כל כך מהר!‏ בגיל שנה ועשרה חודשים בתנו קמיל פיתחה חום גבוה ותוך שישה ימים נפטרה.‏ לא ידעתי את נפשי מרוב צער.‏ רציתי למות.‏ למה אלוהים הרשה לזה לקרות?‏ הייתי אובדת עצות.‏

הוריי היגרו מקסטלמארה דל גולפו,‏ עיירה איטלקית בסיציליה,‏ לניו־יורק סיטי.‏ שם נולדתי ב־8 בדצמבר 1908.‏ היינו משפחה בת עשר נפשות — אבי,‏ אמי,‏ חמישה בנים ושלוש בנות.‏a

בשנת 1927 החל אבי,‏ סנטו קטנזרו,‏ לנכוח באסיפות של קבוצת ”‏תלמידי המקרא”‏,‏ כפי שנקראו אז עדי־יהוה.‏ ג׳ובאני דה צ׳קה,‏ אח איטלקי ששירת במרכז של עדי־יהוה (‏בית־אל)‏ בברוקלין ניו־יורק,‏ הדריך אסיפות באזור מגורינו בניו ג׳רזי הסמוכה.‏ אבא החל לבשר ולאחר מכן גם הצטרף לשורות המבשרים בשירות מורחב.‏ הוא התמיד בפעילות זו עד מותו ב־1953.‏

אמי רצתה בצעירותה להיות נזירה,‏ אבל הוריה לא הרשו לה.‏ בהשפעתה,‏ לא למדתי בהתחלה את המקרא ביחד עם אבי.‏ אבל אחרי זמן קצר הבחנתי שהוא השתנה.‏ הוא הפך להיות יותר רגוע ועדין,‏ ובבית הייתה אווירה שלווה יותר.‏ זה מצא חן בעיניי.‏

באותה תקופה הכרתי את צ׳ארלס,‏ בחור בגילי,‏ יליד ברוקלין.‏ גם המשפחה שלו היגרה מסיציליה.‏ כעבור זמן קצר התארסנו,‏ והתחתנו אחרי שחזר אבי מהכינוס של עדי־יהוה בקוֹלַמבּוּס אוהיו,‏ הכינוס של 1931.‏ תוך שנה נולדה בתנו קמיל.‏ כשהיא מתה,‏ מיאנתי להתנחם.‏ יום אחד אמר לי צ׳ארלס בדמעות:‏ ”‏קמיל הייתה הבת שלי בדיוק כמו שהייתה הבת שלך.‏ למה שלא נמשיך הלאה וננחם זה את זה?‏”‏

מקבלים את האמת המקראית

צ׳ארלס הזכיר לי שאבא דיבר על תקוות תחיית המתים בנאום שנשא בלוויה של קמיל.‏ שאלתי אותו ”‏אתה באמת מאמין בתחיית המתים?‏”‏

‏”‏כן!‏”‏ הוא השיב.‏ ”‏למה שלא נלמד עוד על מה שכתוב במקרא?‏”‏

באותו הלילה נדדה שנתי.‏ בשש בבוקר,‏ לפני שיצא אבי לעבודה,‏ ניגשתי אליו ואמרתי לו שצ׳ארלס ואני רוצים ללמוד את המקרא.‏ הוא התרגש מאוד וחיבק אותי.‏ אמי הייתה עדיין במיטה ובמקרה שמעה את השיחה שלנו.‏ היא שאלה אותי מה קרה.‏ ”‏שום דבר”‏,‏ השבתי.‏ ”‏צ׳ארלס ואני פשוט החלטנו ללמוד את המקרא”‏.‏

‏”‏כדאי שכולנו נלמד את המקרא”‏,‏ אמרה.‏ לכן כולנו,‏ כולל אחיי ואחיותיי — 11 בסך הכול — התחלנו ללמוד ביחד כמשפחה.‏

שיעורי המקרא ניחמו אותי,‏ והבלבול והיגון פינו בהדרגה את מקומם לתקווה.‏ כעבור שנה,‏ ב־1935,‏ התחלנו צ׳ארלס ואני לשתף אנשים אחרים באמיתות המקרא.‏ בפברואר 1937 — בעקבות נאום ששמענו במרכז בברוקלין שהסביר את המשמעות המקראית של הטבילה במים — נטבלנו במלון לא רחוק משם ביחד עם רבים אחרים.‏ עשיתי את הצעד הזה לא רק בזכות התקווה לראות שוב את בתי ביום מן הימים,‏ אלא גם מפני שרציתי לשרת את בוראנו,‏ האל שלמדתי להכיר ולאהוב.‏

לשירות המורחב

שמחתי מאוד לשוחח עם אנשים אחרים על הדברים שלמדתי,‏ במיוחד לאור העובדה שרבים באותם ימים קיבלו את בשורת המלכות ויצאו להכריז אותה (‏מתי ט׳:‏37‏)‏.‏ צ׳ארלס ואני התחלנו ב־1941 לשרת בתור חלוצים,‏ כפי שנקראים עדי־יהוה בשירות מורחב.‏ אחרי זמן מה קנינו קרון נגרר,‏ וצ׳ארלס העביר לאחי פרנק את ניהול מפעל המשפחה לייצור מכנסיים.‏ הימים חלפו,‏ ואז קיבלנו מכתב ובו הודיעו לנו שנתמנינו לשרת כחלוצים מיוחדים.‏ התרגשנו מאוד.‏ בהתחלה שירתנו בניו ג׳רזי,‏ ומאוחר יותר נשלחנו למדינת ניו־יורק.‏

ב־1946 נכחנו בכינוס בבולטימור,‏ מרילנד,‏ ושם זימנו אותנו לפגישה עם נציגים מיוחדים של עדי־יהוה.‏ נפגשנו עם נתן ה.‏ נור ומילטון ג׳.‏ הנשל.‏ הם שוחחו איתנו על האפשרות לשרת כשליחים ובעיקר על פעילות הבישור באיטליה.‏ הם ביקשו שנשקול ללמוד בגלעד — בית־ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה.‏

‏”‏תחשבו על זה”‏,‏ אמרו לנו,‏ ”‏ותחזירו לנו תשובה”‏.‏ אחרי שיצאנו מהמשרד,‏ צ׳ארלס ואני החלפנו בינינו מבטים,‏ פנינו לאחור ונכנסו בחזרה.‏ ”‏חשבנו על זה”‏,‏ אמרנו.‏ ”‏אנחנו מוכנים ללמוד בגלעד”‏.‏ כעבור עשרה ימים למדנו בכיתה השביעית של בית־ספר גלעד.‏

חודשי ההכשרה היו בלתי נשכחים.‏ מה שבמיוחד הרשים אותנו היה הסבלנות והאהבה של המורים שהכינו אותנו להתמודד עם הקשיים הכרוכים בשירות בארץ זרה.‏ סיימנו את הלימודים ביולי 1946 ונשלחנו בתחילה לבשר בניו־יורק סיטי,‏ מכיוון שהייתה שם אוכלוסייה די גדולה של איטלקים.‏ ואז היום הגדול הגיע!‏ ב־25 ביוני 1947 נסענו לאיטליה,‏ יעד השליחות שלנו.‏

מסתגלים לארץ החדשה

הפלגנו באונייה שהייתה בעבר בשירות הצבא.‏ אחרי 14 ימי הפלגה עגנו בנמל גנואה באיטליה.‏ בעיר ניכרו הצלקות של מלחמת העולם השנייה שהסתיימה רק שנתיים קודם לכן.‏ לדוגמה,‏ בגלל ההפגזות לא היו זגוגיות בתחנת הרכבת.‏ מגנואה נסענו ברכבת משא לעבר מילאנו,‏ העיר שבה שכנו משרד הסניף ובית השליחים.‏

תנאי המחיה באיטליה אחרי המלחמה היו בשפל המדרגה.‏ עבודות השיקום היו בעיצומן,‏ אך שיעור העוני היה גבוה מאוד.‏ אחרי זמן קצר חלה הידרדרות חמורה במצבי הבריאותי.‏ רופא אחד אמר לי שהלב שלי במצב גרוע מאוד והמליץ לי לחזור לארצות־הברית.‏ לשמחתי,‏ האבחנה שלו הייתה שגויה.‏ עברו 58 שנה מאז,‏ ואני עדיין כאן באיטליה.‏

שנים ספורות אחרי שהגענו לאיטליה רצו האחים שלי בארצות הברית לקנות לנו מכונית.‏ אבל צ׳ארלס דחה את ההצעה,‏ ומאוד הערכתי את החלטתו.‏ למיטב ידיעתנו,‏ לאף אחד מן העדים באיטליה באותם ימים לא הייתה מכונית,‏ וצ׳ארלס הרגיש שיהיה יאה יותר אם רמת החיים שלנו תהיה פחות או יותר זהה לזו של אחינו לאמונה.‏ רק ב־1961 השגנו לעצמנו מכונית קטנה.‏

אולם המלכות הראשון שלנו במילאנו היה במרתף בעל ”‏רצפת”‏ עפר.‏ שירותים לא היו,‏ ומים היו רק על הרצפה,‏ כשירד גשם.‏ זכינו גם לחברתם של עכברונים שהתרוצצו להם אנה ואנה.‏ שתי נורות האירו את המקום בזמן האסיפות.‏ למרות התנאים,‏ התעודדנו לראות שמי שבאמת התעניינו הגיעו לאסיפות,‏ ובסופו של דבר גם הצטרפו אלינו לשירות.‏

חוויות מהשטח

נתנו לאיש אחד את הספרון שלום — היימשך לעד?‏ כשעמדנו ללכת,‏ הגיעה אשתו,‏ סנטינה,‏ ובידיה שקיות מלאות במצרכים.‏ היא נראתה קצת מרוגזת ואמרה שיש לה שמונה בנות לטפל בהן ושאין לה זמן.‏ כאשר ביקרתי שנית במטרה לשוחח עם סנטינה,‏ בעלה לא היה בבית,‏ והיא ישבה וסרגה.‏ ”‏אין לי זמן להקשיב”‏,‏ אמרה.‏ ”‏חוץ מזה,‏ אני לא יודעת לקרוא”‏.‏

התפללתי בלב ליהוה ואז שאלתי אם היא תוכל לסרוג סוודר לבעלי,‏ בתשלום.‏ כעבור שבועיים אני קיבלתי את הסוודר,‏ וסנטינה התחילה לקבל ממני שיעורי מקרא באופן קבוע מתוך הספר ‏”‏האמת תשחרר אותך”‏.‏ סנטינה למדה לקרוא,‏ ולמרות התנגדות בעלה היא התקדמה וגם נטבלה.‏ חמש מבנותיה נעשו גם הן עדות־יהוה,‏ וסנטינה עזרה לרבים אחרים לקבל את האמת המקראית.‏

במרס 1951,‏ הועברנו ביחד עם שתי שליחות אחרות — רות קנוןb ולויס קלהאן (‏שמאוחר יותר נישאה לביל ונגרט)‏ — לעיר בְּרֶשָׁה,‏ היכן שלא היו עדי־יהוה.‏ מצאנו שם דירה מרוהטת.‏ אבל אחרי חודשיים בעל הבית נתן לנו 24 שעות לפנות את הדירה.‏ הואיל ולא היו עדים נוספים באזור,‏ לא הייתה לנו ברירה אלא ללכת לבית מלון,‏ ונשארנו שם כמעט חודשיים.‏

התפריט שלנו לא היה עשיר במיוחד:‏ קפוצ׳ינו וקרואסונים לארוחת בוקר,‏ פירות ומקלוני לחם עם גבינה לארוחת צהריים,‏ ופירות ומקלוני לחם עם גבינה לארוחת ערב.‏ אבל גם בתנאים הלא־נוחים האלה הרגשנו שמחים ומבורכים.‏ לבסוף מצאנו דירה קטנה,‏ ובחדר הקטן,‏ ששימש בתור אולם מלכות,‏ נכחו ב־1952 35 איש בערב הזיכרון למותו של המשיח.‏

מתמודדים עם קשיים

באותה תקופה עדיין הייתה לכנסייה השפעה חזקה מאוד על הציבור.‏ למשל,‏ כאשר פעם אחת בישרנו בברשה,‏ הכומר הסית כמה נערים להשליך עלינו אבנים.‏ אבל עם הזמן 16 אנשים התחילו לקבל שיעורי מקרא מאיתנו,‏ ותוך זמן קצר הפכו לעדי־יהוה.‏ ומי היה ביניהם?‏ אחד הנערים שאיים לזרוק עלינו אבנים!‏ כיום הוא משרת כזקן־קהילה באחת הקהילות בברשה.‏ כשעזבנו ב־1955 את ברשה היו שם 40 מבשרי מלכות פעילים.‏

בשלוש השנים הבאות שירתנו בליבורנו.‏ רוב המבשרים שם היו למעשה מבשרות.‏ פירוש הדבר שבתור אחיות היה עלינו למלא תפקידים קהילתיים שבדרך כלל מילאו האחים.‏ משם עברנו לגנואה,‏ נקודת ההתחלה שלנו 11 שנה קודם לכן.‏ כשהגענו בפעם השנייה כבר הייתה שם קהילה.‏ אולם המלכות היה ממוקם בקומה הראשונה של הבניין שפעם גרנו בו.‏

זמן קצר אחרי שהגענו לגנואה התחלתי לתת שיעורי מקרא לאישה שבעלה היה מתאגרף לשעבר ומנהל של מכון אגרוף.‏ האישה התקדמה מבחינה רוחנית ועד מהרה הפכה לאחותנו לאמונה.‏ בעלה,‏ לעומת זאת,‏ גילה התנגדות עיקשת די הרבה זמן.‏ אבל בשלב מסוים הוא התחיל לבוא עם אשתו לאסיפות.‏ בהתחלה הוא העדיף להישאר מחוץ לאולם ולהקשיב משם.‏ מאוחר יותר,‏ אחרי שכבר עזבנו את גנואה,‏ שמענו שהוא ביקש ללמוד את המקרא.‏ עם הזמן הוא גם נטבל ושירת כמשגיח משיחי אוהב.‏ הוא שמר נאמנות עד יום מותו.‏

נתתי שיעורי מקרא גם לאישה שהייתה מאורשת לשוטר.‏ בהתחלה הוא גילה קצת עניין,‏ אבל אחרי החתונה הפך את עורו.‏ הוא התנגד לה,‏ והיא הפסיקה ללמוד.‏ אחר כך,‏ כשאותה אישה חזרה ללמוד את המקרא,‏ בעלה איים עליה ואמר לה שאם יתפוס אותנו לומדות,‏ יירה בנו.‏ למרות הכול,‏ היא התקדמה באופן רוחני ונטבלה כאחת מעדי־יהוה.‏ כמובן,‏ בעלה לא מימש את איומיו.‏ שנים לאחר מכן נכחתי בכינוס בגנואה,‏ ואז מישהו הפתיע אותי מאחורי גבי,‏ כיסה את עיניי בידיו,‏ ואמר לי לנחש מי זה.‏ לא יכולתי לעצור את הדמעות כשראיתי שזה בעלה של אותה אישה.‏ הוא חיבק אותי וסיפר לי שבאותו יום הוא נטבל כסמל להקדשתו ליהוה!‏

בין 1964 ל־1972 נפלה בחלקי הזכות להתלוות אל צ׳ארלס כשהוא ביקר בקהילות כדי לחזק אותן רוחנית.‏ שירתנו כמעט בכל צפון איטליה — בחבל פיאמונטה,‏ לוֹמבַּרְדְיָה וליגוריה.‏ לאחר מכן חזרנו לשרת כחלוצים ליד פירנצה ומאוחר יותר גם בוֶרְצֶ’‏לי.‏ ב־1977 הייתה בוורצ׳לי רק קהילה אחת,‏ אבל כשעזבנו ב־1999 היו שם שלוש קהילות.‏ באותה שנה הייתי כבר בת 91,‏ והמליצו לנו לעבור לבית השליחים ברומא,‏ מבנה קטן ויפה באזור שקט יחסית.‏

מקרה מצער נוסף

במרס 2002 מצבו הבריאותי של צ׳ארלס,‏ שתמיד היה אדם בריא,‏ הידרדר בפתאומיות.‏ המצב הוסיף להחמיר עד שצ׳ארלס נפטר ב־11 במאי 2002.‏ במשך 71 שנה בכינו יחד בזמנים קשים ושמחנו ביחד כשזכינו לברכות.‏ מותו היה אובדן כבד ומצער מאוד בשבילי.‏

לעתים קרובות אני רואה בעיני רוחי את צ׳ארלס,‏ לבוש בחליפה ובמגבעת שלו משנות ה־30.‏ אני מדמיינת את החיוך שלו ונדמה לי שאני שומעת את הצחוק המוכר שלו.‏ בעזרת יהוה ותודות לאהבה של אחיי ואחיותיי היקרים בקהילה אני מחזיקה מעמד בתקופה הקשה הזו.‏ אני מצפה בכליון עיניים לזמן שבו אראה שוב את צ׳ארלס.‏

מתמידה בשירותי

השירות לבוראי הוא הדבר הנפלא ביותר בחיי.‏ במשך השנים ’‏טעמתי וראיתי כי טוב יהוה’‏ (‏תהלים ל״ד:‏9‏)‏.‏ חשתי באהבתו וראיתי כמה שהוא דואג לי.‏ אף־על־פי שאיבדתי את התינוקת שלי,‏ יהוה נתן לי הרבה ילדים וילדות רוחניים,‏ בכל רחבי איטליה,‏ שכולם משמחים את לבי ואת לבו.‏

הדבר שתמיד הכי אהבתי לעשות הוא לדבר עם אנשים על בוראי.‏ זאת הסיבה לכך שאני ממשיכה לבשר ולתת שיעורי מקרא.‏ לפעמים עצוב לי שמצבי הבריאותי מגביל את מה שאני יכולה לעשות.‏ אבל אני יודעת שיהוה מבין את המגבלות שלי ושהוא אוהב אותי ומעריך את מה שאני כן מסוגלת לעשות (‏מרקוס י״ב:‏42‏)‏.‏ אני משתדלת ליישם את הכתוב בתהלים קמ״ו:‏2‏:‏ ”‏אהללה יהוה בחיי,‏ אזמרה לאלוהיי בעודי”‏.‏c

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

קמיל

‏[‏תמונה בעמוד 14]‏

ביום הכלולות שלנו,‏ 1931

‏[‏תמונה בעמוד 14]‏

אמי לא התעניינה בהתחלה,‏ אבל בסוף אמרה שכולנו צריכים ללמוד את המקרא

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

עם אח נור בטקס הסיום של גלעד,‏ 1946

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

עם צ׳ארלס זמן קצר לפני שנפטר