”טוב חסדך מחיים”
כפי שסופר מפי קלווין ה. הולמס
היה זה דצמבר 1930. סיימתי לחלוב את הפרות, ואבא שב הביתה מביקור אצל השכן. ”ויימן השאיל לי את הספר הזה”, אמר ושלף מכיסו ספר כחול. שם הספר היה הצלה (אנג׳), בהוצאת חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים. אבא, שלא נהג לקרוא, קרא בספר עד השעות הקטנות.
לאחר מכן, שאל אבא ספרים נוספים כגון אור וכן ריצוי, גם הם מטעם אותם מוציאים לאור. הוא מצא את המקרא הישן של אמא וקרא בו לאור העששית עד מאוחר בלילה. חל באבא שינוי אדיר. בחורף ההוא הצטופפנו סביב התנור הישן שהוסק בעצים, ואבא שוחח עימנו — עם אמי, עם שלוש אחיותיי ועימי — במשך שעות ארוכות.
אבא אמר שהמוציאים לאור של ספרים אלה נקראים תלמידי המקרא, ושלדבריהם אנו חיים ב”אחרית הימים” (טימותיאוס ב׳. ג׳:1–5). הוא הסביר שהארץ לא תישמד בקץ העולם, אלא תהפוך לגן־עדן בראשות מלכות אלוהים (פטרוס ב׳. ג׳:5–7, 13; ההתגלות כ״א:3, 4). זה נשמע לי מעניין מאוד.
אבא נהג לשוחח איתי כשעבדנו יחד. זכור לי שתוך כדי קילוף קלחי תירס, הסביר ששם אלוהים הוא יהוה (תהלים פ״ג:19). לכן באביב 1931, בהיותי רק בן 14, הקדשתי עצמי ליהוה וצידדתי במלכותו. התפללתי ליהוה במטע התפוחים הישן שמאחורי הבית, והבטחתי לו ברצינות רבה שאשרת אותו לעד. חסדו של אלוהינו הנפלא נגע ללבי (תהלים ס״ג:4).
התגוררנו בחווה, כ־30 קילומטר מסנט ג׳וזף שבמיזוּרי, ארה״ב, ופחות מ־65 קילומטר מקֶנְזַס סיטי. אבא נולד בבקתת עץ שאבי־סבי בנה בחווה בראשית המאה ה־19.
הכשרה לשירות
בקיץ 1931 האזינה המשפחה להרצאה הפומבית ”המלכות, תקוות העולם”, ששודרה ברדיו מהכינוס שנערך בקולומבוס שבאוהיו. ג׳וזף רתרפורד, נשיאה דאז של חברת המצפה, היה המַרְצה. התרגשתי מההרצאה, ושמחתי להצטרף לאבי בהפצת הספרון שהכיל את תוכנהּ החשוב בקרב מכרינו.
באביב 1932 נכחתי לראשונה בחיי באסיפה של עדי־יהוה. השכן שלנו הזמין את אבא ואותי לשמוע הרצאה בסנט ג׳וזף מפי ג׳ורג׳ דְרֵיפֵּר, משגיח נודד של עדי־יהוה. הגענו באמצע האסיפה, ומצאתי מקום ישיבה מאחורי גבו הרחב והחסון של גֵ׳י. די. דְרַייר, שעתיד היה למלא תפקיד חשוב בחיי.
בספטמבר 1933, נכחתי עם אבא בכינוס בקנזס סיטי, ושם השתתפתי לראשונה בהטפת הבשורה. אבא נתן לי שלושה ספרונים והורה לי לומר: ”אני אחד מעדי־יהוה, ואני מבשר את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים. ודאי שמעת ברדיו את השופט רתרפורד. נאומיו משודרים מדי שבוע ביותר מ־300 תחנות”. לאחר מכן הצעתי ספרון. באותו ערב, חלבתי את הפרות בחווה וחשבתי לעצמי שזה היה יום בלתי נשכח, היום המיוחד ביותר בחיי.
עד מהרה הגיע החורף הקר, ורוב הזמן היינו מרותקים אל הבית. באחד הימים ביקרו אצלנו אח דרייר ואשתו ושאלו אם ארצה להתארח אצלם בשבת בערב ולהישאר לישון. ההליכה לביתם, המרוחק 10 קילומטרים מביתנו, היתה כדאית ביותר, מאחר שלמחרת הצטרפתי אליהם לשירות ונכחתי בשיעור המצפה בסנט ג׳וזף. מאז לא החמצתי את השירות בימי ראשון אלא לעתים רחוקות בלבד. העצות וההכשרה שנתן לי אח דרייר נתגלו כיקרות מפז.
ב־2 בספטמבר 1935 סימלתי סוף־סוף את הקדשתי ליהוה בטבילה במים בכינוס שנערך בקנזס סיטי.
תחילתה של קריירה לכל החיים
הגשתי בקשה לשרת כחלוץ, מבשר בשירות המלא, ונרשמתי ברשימת המחפשים שותף לחלוציות. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי מכתב מאדוארד סְטֶד מאַרְבַדָה, שבוַיוֹמִינְג. הוא הסביר שהוא מרותק לכיסא גלגלים וזקוק לעזרה כדי לשרת כחלוץ. נעניתי לבקשתו מייד ונתמניתי לחלוץ ב־18 באפריל 1936.
לפני שעזבתי את הבית כדי להצטרף לאח סטד, אמי לקחה אותי לשיחה. היא שאלה: ”בני, האם אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות?”
”אחרת אין טעם לחיים”, השבתי. הגעתי למסקנה שחסד יהוה הוא החשוב מכל.
החלוציות עם טד, שם החיבה של אח סטד, היתה הכשרה מצוינת. הוא היה נלהב מאוד והציג את בשורת המלכות בדרך נוגעת ללב. אך טד לא יכול היה אלא לכתוב ולדבר; כל מפרקיו היו משותקים בגלל דלקת־מפרקים שגרונית. נהגתי לקום השכם בבוקר, לרחוץ ולגלח אותו, להכין ארוחת בוקר ולהאכיל אותו. אחר כך נהגתי להלביש אותו ולהכין אותו לשירות. בקיץ ההוא שירתנו כחלוצים בוַיוֹמִינְג ובמוֹנְטַנָה, ובלילות ישנּו בחיק הטבע. טד לן בתא מיוחד בטנדר שלו, ואני ישנתי תחת כיפת השמים. בסתיו הִדְרַמתי, ושירתתי כחלוץ בטֶנֶסי, בארקֶנסוֹ ובמיסיסיפי.
בספטמבר 1937, נכחתי לראשונה בכינוס גדול בקולומבוס שבאוהיו. בכינוס זה נקבע שפעילות ההטפה תתבצע בעיקר באמצעות הפטפון. כל פעם שהשתמשנו בפטפון נקראה ”השמעה”. באחד החודשים היו לי יותר מ־500 השמעות, ויותר מ־800 איש האזינו. בישרתי בעיירות רבות במזרח טנסי, בווירג׳יניה, בווירג׳יניה המערבית, ואז הוזמנתי לשרת כחלוץ מיוחד בתפקיד חדש. הוטל עלי לעבוד עם משרת האיזור, כינויָם של המשגיחים הנודדים באותם ימים.
ביקרתי קהילות וקבוצות מבודדות בווירג׳יניה המערבית — אצל כל אחת שהיתי שבועיים עד ארבעה שבועות — ועמדתי בראש הפעילות בשירות־השדה. בינואר 1941 נתמניתי למשרת איזור. אמי ושלוש אחיותיי — קלרה, לוֹאיס ורות — כבר צידדו עד אז במלכות. בקיץ ההוא כל המשפחה נכחה יחד בכינוס הגדול בסנט לואיס.
לא חלף זמן רב מהכינוס, ומשרתי האיזור קיבלו הודעה שתפקידם יסתיים בסוף נובמבר 1941. כעבור חודש, הצטרפה ארצות־הברית למלחמת העולם השנייה. נתמניתי לחלוץ מיוחד, הווי אומר שנדרשתי להקדיש מדי חודש 175 שעות לשירות.
זכויות שירות מיוחדות
ביולי 1942 קיבלתי מכתב, ובו נשאלתי אם אהיה מוכן לשרת בחוץ־לארץ. השבתי בחיוב, והוזמנתי לבית־אל, למרכז העולמי של עדי־יהוה בברוקלין שבניו־יורק. יחד איתי, הוזמנו כ־20 אחים רווקים לקבלת הכשרה מיוחדת.
נתן ה. נור, הנשיא דאז של חברת המצפה, הסביר שחלה נסיגה בפעילות ההטפה, ושנקבל הכשרה לחזק רוחנית את הקהילות. הוא אמר: ”לא זו בלבד שנרצה לדעת מה הבעיה בקהילה, אלא גם נרצה לדעת כיצד היא טופלה”.
כשהיינו בבית־אל, פרד פראנץ, שנתמנה ב־1977 לנשיא החברה לאחר אח נור, נשא נאום ובו אמר: ”מלחמת העולם השנייה תסתיים, וייפתח פתח לפעילות הטפה בקנה מידה גדול. אין ספק שמיליונים יתקבצו לארגון יהוה!” נאום זה חולל מהפך בהשקפה שלי. חולקו המשימות, והוטל עלי לבקר את כל הקהילות במדינות טנסי וקנטקי. נקראנו משרתי האחים, מונח שהשתנה מאז למשגיחי נפה.
התחלתי לשרת את הקהילות ב־1 באוקטובר 1942, בהיותי בן 25 בלבד. הדרך היחידה להגיע לקהילות מסוימות באותם ימים היתה ברגל או ברכיבה על סוס. לפעמים ישנתי בלילה בחדר אחד עם המשפחה המארחת.
ביולי 1943, בעודי משרת בקהילת גרינוויל שבטנסי, הוזמנתי ללמוד במחזור השני של גלעד, בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה. בגלעד למדתי מה משמע הדבר ”לשים לבנו ביתר שאת אל הדברים ששמענו” ולהיות ”תמיד עתירי פועל בעבודתו של האדון” (עברים ב׳:1; קורינתים א׳. ט״ו:58). חמשת חודשי הלימודים בגלעד חלפו ביעף, וב־31 בינואר 1944 נערך טקס הסיום.
לקנדה ומשם לבלגיה
חלקנו נשלחנו לקנדה, משום שזמן קצר קודם לכן הוסר שם החרם מפעילות עדי־יהוה. נתמניתי למשגיח נודד, ובתוקף תפקידי נאלצתי לעבור מרחקים עצומים בין קהילה לקהילה. כמשגיח נודד, שמחתי לשמוע חוויות על פעילות ההטפה בימי החרם בקנדה (מעשי־השליחים ה׳:29). רבים סיפרו על ליל ’התקפת הבזק’, לילה שבו כמעט כל בית בקנדה קיבל ספרון. במאי 1945 שמענו שהמלחמה באירופה נסתיימה — חדשות טובות בהחלט!
בקיץ ההוא, בשעה ששירתתי בקהילה בעיירה קטנה באוֹסייז׳ שבסֶסְקֶצֶ׳ווַן, קיבלתי מאח נור מכתב וזה לשונו: ”אני מעניק לך את הזכות לעבור לבלגיה. ... המלאכה רבה בארץ שסועת מלחמה זו, ואחינו זקוקים לעזרה. טוב בעינינו לשלוח מישהו מאמריקה למען יזכו בעזרה ובנחמה הדרושות”. ללא דיחוי השבתי על מכתבו והבעתי נכונות לקבל את השליחות.
בנובמבר 1945, אח צ׳רלס אייכר, אח קשיש מאלסקה, לימד אותי צרפתית בבית־אל שבברוקלין, וקיבלתי הכשרה קצרה בהליכי ניהול סניף. לפני שיצאתי לאירופה, קפצתי לביקור אצל המשפחה והידידים שהתגוררו בסנט ג׳וזף שבמיזורי.
עזבתי את ניו־יורק ב־11 בדצמבר על סיפונה של המלכה אליזבט, וכעבור ארבעה ימים הגעתי לסַאוּתֶּמְפְּטוֹן שבאנגליה. שהיתי כחודש בסניף הבריטי, ושם קיבלתי הכשרה נוספת. ב־15 בינואר 1946, חציתי את התעלה האנגלית לאוֹסְטֶנְד שבבלגיה. משם נסעתי ברכבת לבריסל, וכל משפחת בית־אל באה לקבל את פניי בתחנת הרכבת.
הגברת הפעילות לאחר המלחמה
תפקידי היה להשגיח על הפעילות למען המלכות בבלגיה, אך טרם שלטתי בשפת המקום. בתוך כשישה חודשים, כבר יכולתי לדבר צרפתית במידה סבירה. נפלה בחלקי הזכות לעבוד לצד אחים שסיכנו את חייהם כדי להתמיד בפעילות ההטפה בחמש שנות הכיבוש הנאצי. חלקם השתחררו לא מכבר ממחנות הריכוז.
האחים היו להוטים לארגן את הפעילות ולהזין את הרעבים לאמת המקרא. לכן נעשו הכנות לקראת כינוסים וביקורי משגיחים נודדים בקהילות. כמו־כן, האחים נתן נור, מילטון הנשל, פרד פראנץ, גרנט סוטר וג׳ון בות — נציגים מהמרכז של עדי־יהוה בברוקלין — ביקרו אצלנו ועודדו אותנו. שירתתי באותה תקופה כמשגיח נפה, משגיח מחוז ומשגיח סניף. ב־6 בדצמבר 1952, בתום כשבע שנות שירות בבלגיה, נשאתי לאשה את אמיליה וָנוֹפְּסְלַאוּק, שגם עבדה בסניף בבלגיה.
כעבור כמה חודשים, ב־11 באפריל 1953, הוזמנתי לתחנת המשטרה המקומית ושם הודיעו לי שנוכחותי מהווה איום על ביטחון בלגיה. עברתי ללוקסמבורג ושם המתנתי שהערעור שהגשתי יגיע למועצת המדינה.
בפברואר 1954 פסקה מועצת המדינה של בלגיה, שנוכחותי מסכנת את ביטחון המדינה. הטענה היתה שמאז בואי לבלגיה, גדל מספר העדים במדינה במידה ניכרת — מ־804 ב־1946 ל־304,3 ב־1953 — ושכתוצאה מכך ביטחון בלגיה נמצא בסכנה, שכן עדים צעירים רבים נקטו עמדה ניטרלית איתנה כמשיחיים. על כן נשלחנו, אמיליה ואני, לשווייץ. בשווייץ שירתתי כמשגיח נפה בקנטון דוברי הצרפתית.
בית־הספר לשירות המלכות — בית־ספר המקנה הכשרה עדכנית לזקני־קהילה משיחיים — נוסד ב־1959 בסַאוּת לַנְסִינְג שבניו־יורק. הוזמנתי לשם ללימודי הוראה בבית־הספר לשירות המלכות באירופה. בהיותי בארצות־הברית, ביקרתי את משפחתי בסנט ג׳וזף שבמיזורי. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי היקרה. אבא נפטר ביוני 1955; אמא נפטרה בינואר 1962.
בית־הספר לשירות המלכות בפריס שבצרפת נפתח במרס 1961, ואמיליה הצטרפה אלי. משגיחי מחוז, משגיחי נפה, משגיחי קהילות וחלוצים־מיוחדים מצרפת, בלגיה ושווייץ באו ללמוד בבית־הספר. הקורס נמשך ארבעה שבועות ותוך 14 חודשים לימדתי 12 כיתות. אחר כך, באפריל 1962, התברר לנו שאמיליה בהיריון.
הסתגלות לנסיבות
שבנו לז׳נבה שבשווייץ, כיוון שהיה לנו רשיון לישיבת קבע שם. אך התקשינו למצוא מקום מגורים, שכן היתה מצוקת דיור קשה. התקשינו גם למצוא תעסוקה. בסופו של דבר מצאתי עבודה בחנות כל־בו גדולה במרכז ז׳נבה.
שירתתי 26 שנה בשירות המלא, לכן נדרשה מאיתנו סתגלנות רבה לשינוי בנסיבות. עבדתי בחנות הכל־בו 22 שנה ועזרתי לגדל את שתי בנותינו, לוֹאיס ויוניס. משפחתנו תמיד הציבה את ענייני המלכות במקום הראשון (מתי ו׳:33). יצאתי לגמלאות ב־1985, והתחלתי לשרת כממלא מקום למשגיח נפה.
מצב בריאותה של אמיליה מידרדר והולך, אך היא עושה את מיטבה בשירות. לוֹאיס שירתה כחלוצה כעשר שנים. מה נפלא היה ליהנות עימה מן הכינוס הבינלאומי שנערך במוסקבה בקיץ 1993! בהחלט נקודת שיא רוחנית! זמן קצר לאחר מכן, במהלך חופשה בסנגל שבאפריקה, לוֹאיס שחתה באוקיינוס וטבעה. האהבה והחסד של האחים והשליחים באפריקה הביאו נחמה רבה ללבי כשנסעתי לסנגל לטפל בענייני הקבורה. מה נכסף אני לראות את לוֹאיס בתחיית־המתים! (יוחנן ה׳:28, 29).
אני אסיר תודה על יותר מארבעים שנה, שבהן אני נהנה מחברתה ומתמיכתה הנאמנה של זוגתי האוהבת. למרות כאבי הלב שלי ומצוקותיי, המתיק חסד יהוה את חיי והפך אותם למלאי טעם. לבי דוחק בי להכריז את דברי מחבר התהלים על יהוה אלוהינו: ”כי טוב חסדך מחיים, שפתיי ישבחונך” (תהלים ס״ג:4).
[תמונה בעמוד 26]
פעילות ההטפה נתבצעה בעיקר באמצעות הפטפון
[תמונה בעמוד 26]
הוריי בשנת 1936
[תמונה בעמוד 26]
הטפה ברחובות בלגיה בשנת 1948