סיפור חיים

בורכתי כל חיי בזכות בחירות נכונות

סיפורו של פול קושניר

ב־1897 היגרו סבי וסבתי מאוקראינה לקנדה והשתקעו בסמוך לעיר יוֹרְקְטֶן שבסֶסְקֶצֶ’‏ווַן יחד עם ארבעת ילדיהם,‏ שלושה בנים ובת.‏ לימים,‏ ב־​1923 ילדה אותי בתם מרינקה.‏ הייתי השביעי מבין שמונת ילדיה.‏ החיים אז היו פשוטים ושלווים.‏ היה לנו אוכל בריא ובגדים חמים והממשלה סיפקה שירותים בסיסיים.‏ היינו מוקפים בשכנים ידידותיים שתמיד שמחו לסייע זה לזה בעבודות גדולות.‏ בחורף 1925 ביקר אצלנו אחד מתלמידי המקרא,‏ כפי שנקראו אז עדי־​יהוה.‏ בעקבות ביקורו קיבלנו החלטות שאותן אני מוקיר עד עצם היום הזה.‏

האמת המקראית נכנסת לביתנו

אמי קיבלה מספר ספרונים מתלמיד המקרא ועד מהרה זיהתה את צליל האמת.‏ היא התקדמה מהר מאוד מבחינה רוחנית ונטבלה ב־​1926.‏ הצטרפותה של אמי לתלמידי המקרא העניקה למשפחתנו הסתכלות שונה על החיים.‏ ביתנו התמלא אורחים.‏ פעמים רבות התארחו אצלנו משגיחים נודדים ותלמידי מקרא אחרים.‏ ב־​1928 הקרין בפנינו משגיח נודד את ”‏אֶאורֶקָה־​דרמה”‏,‏ שהיא גרסה פשוטה יותר של ה”‏פוטו־​דרמה של הבריאה”‏.‏ הוא השאיל מאיתנו צפרדע צעצוע שהשמיעה קולות נקישה.‏ בכל פעם שלחץ על הצפרדע החליפו את השקופית.‏ היינו גאים מאוד בתרומה שלנו!‏

אמיל זריסקי,‏ משגיח נודד,‏ הגיע אלינו תכופות בקרוון שלו.‏ לפעמים היה בנו הגדול מתלווה אליו ומעודד אותנו הילדים לחשוב על האפשרות לשרת כמבשרים בשירות מורחב,‏ כלומר,‏ כחלוצים.‏ חלוצים רבים שהו בביתנו.‏ פעם אחת תיקנה אמי את חולצתו של אחד החלוצים והשאילה לו חולצה אחרת.‏ שלא במתכוון שכח להחזירה.‏ אחרי זמן רב שלח את החולצה בחזרה וצירף מכתב התנצלות על שלא החזירה לפני כן.‏ הוא כתב:‏ ”‏לא היו לי עשרה סנטים עבור דמי הדואר”‏.‏ כל כך היינו שמחים אילו השאיר את החולצה אצלו!‏ קיוויתי שיום אחד אוכל לגלות את אותה הקרבה עצמית כמו החלוצים.‏ אני אסיר תודה לאמי על הכנסת האורחים שגילתה.‏ הדבר העשיר את חיינו וחיזק את אהבתנו לאגודת האחים (‏פטרוס א׳.‏ ד׳:‏8,‏ 9‏)‏.‏

אבי לא הצטרף לתלמידי המקרא,‏ אך לא עמד בדרכנו.‏ הוא אפילו התיר לאחים להשתמש בסככה הגדולה שלו לכינוס חד־​יומי ב־​1930.‏ הייתי אז רק בן שבע,‏ אך השמחה בכינוס וכבוד המעמד הותירו בי את חותמם.‏ אבי נפטר ב־​1933.‏ אמי שנותרה אלמנה עם שמונה ילדים לא זזה כהוא זה מעמדתה הנחושה שנתמיד בעבודת אלוהים האמיתית.‏ היא דאגה לכך שאנכח באסיפות יחד איתה.‏ באותו זמן נראה היה לי שהאסיפות נמשכות עד אין קץ ורציתי מאוד להצטרף לילדים אחרים שהוריהם הרשו להם לשחק בחוץ.‏ אך מתוך כבוד לאמי נשארתי באסיפה.‏ בזמן שבישלה,‏ נהגה אמי לצטט פסוק ואז לבדוק אם אני יודע איפה זה כתוב במקרא.‏ הקציר בשנת 1933 היה שופע מהרגיל,‏ ואמי קנתה מכונית בעזרת ההכנסה הנוספת שהייתה לנו.‏ מספר שכנים מתחו עליה ביקורת ואמרו שהיא מבזבזת את הכסף,‏ אבל היא רצתה מכונית שתשמש אותנו בפעילויות התיאוקרטיות.‏ וכך היה.‏

עשיית בחירות נכונות בעזרת אחרים

בשלב מסוים כל צעיר צריך לעשות בחירות אשר ישפיעו על עתידו.‏ אחיותיי הגדולות,‏ הלן וקיי,‏ בחרו בחלוציות.‏ באותם ימים היה חלוץ צעיר בשם ג׳ון ג׳זוסקי שאהב להתארח בביתנו.‏ אמי ביקשה ממנו להישאר לזמן מה כדי לעזור לנו בחווה.‏ מאוחר יותר נשא ג׳ון לאישה את קיי והם שירתו כחלוצים לא הרחק מביתנו.‏ כשהייתי בן 12 הם הזמינו אותי במהלך חופשת בית־​הספר להצטרף אליהם לשירות השדה.‏ כך טעמתי קצת מהחלוציות.‏

עם הזמן למדתי עם אחי ג׳ון איך לנהל פחות או יותר את החווה.‏ כך יכלה אמי לנצל את חודשי הקיץ על מנת לשרת במסגרת המכונה כיום חלוציות עוזרת.‏ היא נעזרה בעגלה דו־​גלגלית הרתומה לסוס זקן.‏ היה זה סוס עקשן שאבי כינה אותו סול,‏ אולם אמי לא התקשתה להשתלט עליו.‏ ג׳ון ואני נהנינו לעבוד בחווה,‏ אבל בכל פעם שאמי חזרה הביתה משירות השדה ושיתפה אותנו בחוויות שהיו לה,‏ חשנו שאהבתנו לחווה מפנה אט אט את מקומה לאהבה לשירות החלוצי.‏ ב־​1938 הגברתי את פעילותי בשירות,‏ וב־9 בפברואר 1940 נטבלתי.‏

זמן מה לאחר מכן מוניתי למשרת הקהילה.‏ טיפלתי בדוחות המבשרים והתרגשתי לנוכח כל סימן של התקדמות בקהילה.‏ היה לי שטח הטפה אישי בעיר המרוחקת כ־16 קילומטר מביתי.‏ במהלך החורף צעדתי לשם כל שבוע ולנתי לילה אחד או שניים בעליית גג של משפחה אשר גילתה עניין במקרא.‏ אחרי ששוחחתי עם מטיף לותרני ודיברתי בלי הרבה טקט,‏ הוא איים שיזמין משטרה אם לא אניח לצאן מרעיתו.‏ איומיו רק העצימו את נחישותי להמשיך לבשר במרץ.‏

ב־​1942 תכננו אחותי קיי ובעלה ג׳ון לנכוח בכינוס שבקליבלנד,‏ אוהיו שבארצות הברית.‏ שמחתי מאוד שהם הזמינו אותי להצטרף.‏ הכינוס הזה היה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי אי פעם.‏ הוא עזר לי לגבש את תוכניותיי לעתיד.‏ כאשר אח נתן נור,‏ שבאותו הזמן השגיח על הפעילות הכלל עולמית,‏ השמיע את הקריאה הממריצה שדרושים 000,‏10 חלוצים נוספים,‏ בו במקום גמלה בלבי ההחלטה להיות אחד מהם!‏

בינואר 1943 ביקר בקהילתנו משגיח נודד בשם הנרי.‏ הוא נתן הרצאה מרגשת שהלהיבה אותנו.‏ יום אחרי ההרצאה שלו צנחו הטמפרטורות ל־40 מעלות מתחת לאפס והקור שהורגש היה עז יותר בשל רוח צפון מערבית חזקה.‏ בגל קור כזה בדרך כלל לא היינו יוצאים מהבית,‏ אך הנרי היה להוט לצאת לשירות.‏ הוא ואחרים רכבו 11 קילומטר על מזחלת רתומה לסוס שהייתה מצוידת בתנור עצים.‏ יצאתי לבד וביקרתי אצל משפחה עם חמישה בנים.‏ הם הסכימו שאלמד אותם את המקרא,‏ וברבות הימים קיבלו את האמת המקראית.‏

לבשר במחתרת

במהלך מלחמת העולם השנייה הוצאה פעילות הבישור אל מחוץ לחוק בקנדה.‏ נאלצנו להחביא את הספרות המקראית,‏ ובחווה שלנו היו הרבה מקומות מסתור.‏ המשטרה ערכה אצלנו חיפושים תכופים אך מעולם לא מצאה דבר.‏ בזמן שבישרנו השתמשנו רק במקרא.‏ נהגנו להתאסף בקבוצות קטנות,‏ ונבחרתי יחד עם אחי ג׳ון לבצע שליחויות חשאיות.‏

בזמן המלחמה השתתפה קהילתנו בהפצה כלל ארצית של הספרון סוף הנאציזם.‏ יצאנו באישון לילה.‏ הייתי מתוח מאוד.‏ התקרבנו לכל בית בחשאי והשארנו ספרון על מפתן הדלת.‏ היה זה הדבר המפחיד ביותר שעשיתי אי פעם.‏ איזו הקלה חשנו כשחילקנו את הספרון האחרון!‏ אחרי כן מיהרנו למכונית החונה,‏ ספרנו ראשים ונעלמנו אל תוך חשכת הלילה.‏

חלוציות,‏ מאסרים וכינוסים

ב־1 במאי 1943 נפרדתי לשלום מאמי.‏ לשליחות החלוצית הראשונה שלי יצאתי עם 20 דולר בכיס ומזוודה קטנה.‏ אח טום טרופ ומשפחתו האוהבת בקוויל ליק שבססקצ׳וון אירחו אותי בביתם.‏ שנה לאחר מכן נסעתי לשטח מבודד בעיר וֵיבֶּרְן שבססקצ׳וון.‏ בזמן שבישרתי ברחוב נעצרתי.‏ היה זה ב־24 בדצמבר 1944.‏ לאחר שישבתי זמן מה בכלא מקומי נלקחתי למחנה עבודה בג׳אספר שבאלברטה יחד עם עדים אחרים.‏ היינו מוקפים באחת מיצירות המופת של יהוה,‏ הרי הרוקי הקנדים.‏ בתחילת 1945 הרשו לנו קציני המחנה לנכוח באסיפה באדמונטון שבאלברטה.‏ אח נור מסר דו״ח מרתק על התקדמות הפעילות הכלל עולמית.‏ ייחלנו ליום שבו נצא לחופשי ונשוב לבשר במלוא המרץ.‏

כששוחררתי חזרתי לחלוציות.‏ כעבור זמן קצר הוכרז שהכינוס ”‏התרחבות בינלאומית”‏ יתקיים בלוס אנג׳לס,‏ קליפורניה.‏ במקום החדש שאליו נשלחתי כחלוץ היה אח שהתקין במשאיתו מושבים ל־20 נוסעים.‏ ב־1 באוגוסט 1947 יצאנו למסע בלתי נשכח לאורך 200,‏7 קילומטרים.‏ עברנו דרך ערבות,‏ מדבריות ונופים מרהיבים הכוללים את הפארקים הלאומיים ילוסטון ויוסמיטי.‏ המסע כולו ארך 27 ימים — חוויה מדהימה!‏

הכינוס היה חוויה נפלאה שלעולם לא תישכח.‏ כדי לתת את מיטבי בכינוס,‏ שירתתי כסדרן במשך היום וכשומר במשך הלילה.‏ לאחר שנכחתי בישיבה עבור מי שמעוניין לשרת כשליח מילאתי טופס בקשה ללא ציפיות גבוהות.‏ בינתיים ב־​1948 יצאה קריאה לשרת כחלוצים במחוז קוויבק שבקנדה ונעניתי לה (‏ישעיהו ו׳:‏8‏)‏.‏

בגלעד ומה שעבר עליי לאחר מכן

שמחתי מאוד כשקיבלתי ב־​1949 את ההזמנה ללמוד בכיתה ה־14 בגלעד — בית־​ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה.‏ ההכשרה שקיבלתי חיזקה את אמונתי וקירבה אותי ליהוה.‏ ג׳ון וקיי כבר למדו בגלעד בכיתה ה־11 ושירתו כשליחים ברודזיה הצפונית (‏כיום זמביה)‏.‏ אחי ג׳ון סיים את לימודיו בגלעד ב־​1956,‏ ויחד עם אשתו פרידה שירת בברזיל במשך 32 שנה עד יום מותו.‏

בפברואר 1950 ביום טקס הסיום קיבלתי שני מברקים מעודדים,‏ אחד מאמי והשני ממשפחת טרופ שבקוויל לייק.‏ במברק השני שכותרתו הייתה ”‏עצה לבוגר גלעד”‏,‏ נאמר:‏ ”‏זהו יום מיוחד עבורך,‏ יום שלעולם תוקיר.‏ מי ייתן ותדע גם הצלחה ושמחה”‏.‏

נשלחתי לשרת בעיר קוויבק,‏ אך למשך תקופה מסוימת נשארתי במדינת ניו־​יורק בחוות המלכות היכן שהיה פעם בית־​הספר גלעד.‏ יום אחד שאל אותי אח נור אם אהיה מוכן לנסוע לבלגיה.‏ אולם מספר ימים לאחר מכן שאל אותי אם אסכים לשרת בהולנד.‏ במכתב המינוי נתבקשתי ”‏לשרת כמשרת סניף”‏.‏ לא ידעתי את נפשי מרוב תדהמה.‏

ב־24 באוגוסט 1950 הפלגתי להולנד במסע שארך 11 יום — מספיק זמן כדי לקרוא ביסודיות את התרגום החדש תרגום עולם חדש של כתבי־הקודש המשיחיים‏.‏ הגעתי לרוטרדם ב־5 בספטמבר 1950 והתקבלתי בחמימות במשפחת בית־​אל.‏ על אף ההרס שנגרם במלחמת העולם השנייה,‏ עלה בידי האחים לחדש את הפעילות.‏ כשסיפרו לי איך הם שמרו על נאמנותם בשעת רדיפות עזות,‏ חשבתי לעצמי שאולי לא יהיה להם קל לשרת תחת השגחתו של משרת סניף צעיר וחסר ניסיון.‏ אך עד מהרה התברר שלא הייתה לי שום סיבה לדאגה.‏

כמובן,‏ היה צורך לטפל בכמה דברים.‏ בדיוק כשהגעתי עמד להיערך כינוס והתרשמתי כשראיתי את אלפי באי הכינוס לנים באתר הכינוס.‏ הצעתי שבכינוס הבא נמצא מקומות לינה בבתים פרטיים.‏ האחים חשבו שזה רעיון טוב אך לא בר־​יישום בארצם.‏ שוחחנו על הנושא והגענו לפשרה — מחצית מבאי הכינוס ילונו באתר הכינוס,‏ והמחצית האחרת בבתיהם של לא־​מאמינים בעיר.‏ במידה מסוימת של גאווה הצגתי את התוצאות לאח נור שנכח בכינוס.‏ אך עד מהרה התפוגגה תחושת ההגשמה כשקראתי בחוברת המצפה דיווח על הכינוס שלנו ובה נאמר:‏ ”‏אנו בטוחים שבפעם הבאה ייעשו סידורי הלינה מתוך אמונה,‏ ויאורגנו מקומות לינה לבאי הכינוס במקום הטוב ביותר לשם מתן עדות,‏ כלומר בבתי האנשים”‏.‏ וכך בדיוק עשינו ”‏בפעם הבאה!‏”‏

ביולי 1961 הוזמנו שני נציגים ממשרד הסניף שלנו לישיבה עם נציגי סניפים אחרים בלונדון.‏ אח נור הודיע שתרגום עולם חדש של כתבי־הקודש יֵצא לאור בעוד שפות,‏ לרבות הולנדית.‏ אילו חדשות מרגשות!‏ לא היה לנו מושג מה יהיה היקף הפרויקט.‏ שנתיים לאחר מכן ב־​1963 היה לי העונג להשתתף בכינוס בניו־​יורק,‏ שבמהלכו הודיעו על הוצאתו לאור של תרגום עולם חדש של כתבי־הקודש המשיחיים בהולנדית.‏

החלטות ושליחויות חדשות

באוגוסט 1961 נשאתי לאישה את לָידַה וומלינק.‏ כל משפחתה חבקה את האמת בזמן רדיפות הנאצים ב־​1942.‏ מ־​1950 שירתה כחלוצה ומ־​1953 שירתה בבית־​אל.‏ על סמך חריצותה בבית־​אל ובקהילה ידעתי שהיא תוכל לשרת לצידי בנאמנות.‏

קצת יותר משנה לאחר שנישאנו הוזמנתי לברוקלין כדי לקבל הכשרה נוספת,‏ קורס בן עשרה חודשים.‏ לא הייתה אפשרות שהנשים יצטרפו לבעליהן.‏ לאשתי האוהבת היו בעיות בריאות,‏ ולמרות זאת היא הסכימה איתי שעליי להיענות להזמנה.‏ מאוחר יותר החמירו בעיות הבריאות של לידה.‏ ניסינו להמשיך בשירות בית אל אך לבסוף החלטנו שעדיף יהיה לשרת כחלוצים.‏ לכן התחלנו בשירות הנפתי.‏ כעבור זמן קצר נאלצה אשתי לעבור ניתוח רציני.‏ בעזרת תמיכתם האוהבת של אחים ואחיות לאמונה התמודדנו עם המצב,‏ ומקץ שנה קיבלנו הזמנה לשרת בשירות המחוזי.‏

במהלך שבע שנים שירתתי כמשגיח נודד יחד עם אשתי.‏ היו אלה שנים מרעננות מאוד.‏ אחר כך עמדנו שוב בפני החלטה כבדת משקל:‏ הוזמנתי ללמד בבית־​הספר לשירות המלכות בבית־​אל.‏ הסכמנו,‏ אך היה זה שינוי קשה כי אהבנו לשרת בשירות הנפתי והמחוזי.‏ במסגרת בית־​הספר לימדתי 47 כיתות ובכל פעם נמשכו הלימודים שבועיים.‏ כך הייתה לי הזדמנות טובה לחלוק ברכות רוחניות עם זקני־​קהילה אחרים.‏

באותה תקופה נערכתי לבקר את אמי ב־​1978.‏ אך לפתע ב־29 באפריל 1977 קיבלנו מברק ובו הודיעו לנו שהיא נפטרה.‏ התעצבתי מאוד שלא אוכל עוד לשמוע את קולה החמים ולומר לה שוב עד כמה אני אסיר תודה על כל מה שעשתה עבורי.‏

בסיום הלימודים בבית־​הספר לשירות המלכות,‏ הוזמנו להצטרף למשפחת בית־​אל.‏ במהלך השנים שלאחר מכן שירתתי עשר שנים כמתאם ועד הסניף.‏ עם הזמן מינה הגוף המנהל מתאם חדש שהיה כשיר יותר לתפקיד,‏ ואני אסיר תודה על כך.‏

לשרת בהתאם לגיל

כעת לידה ואני בני 83.‏ הייתה לי הזכות לשרת בשירות מורחב מעל ל־60 שנה,‏ כש־45 השנים האחרונות היו לצד אשתי המסורה.‏ היא תמכה בי לאורך כל הדרך ותמיכה זאת היא מבחינתה חלק משירותה המקודש ליהוה.‏ נכון לעכשיו אנו נותנים את מיטבנו בבית־​אל ובקהילה (‏ישעיהו מ״ו:‏4‏)‏.‏

מפעם לפעם אנו נהנים להיזכר באירועים בולטים בחיינו.‏ אין לנו שום חרטה על מה שביצענו בשירות יהוה,‏ ואנו משוכנעים שהבחירות שעשינו בשלב המוקדם בחיינו היו הטובות ביותר.‏ אנו נחושים בדעתנו להמשיך לשרת ולכבד את יהוה בכל מאודנו.‏

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

עם ביל,‏ אחי הגדול והסוס,‏ סול

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

ביום כלולותינו,‏ אוגוסט 1961

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

עם לידה כיום