כבר שבעים שנה אני מחזיק בכנף איש יהודי

סיפורו של לאונרד סמית

בשנות העשרה המוקדמות לחיי היו שני קטעים במקרא שהרשימו אותי במיוחד.‏ כיום,‏ אחרי למעלה מ־70 שנה,‏ אני עדיין זוכר את הרגע שבו הבנתי את משמעות הכתוב בזכריה ח׳:‏23‏.‏ הפסוק מדבר על ’‏עשרה אנשים המחזיקים בכנף איש יהודי’‏ ואומרים לו:‏ ”‏נלכה עימכם,‏ כי שמענו אלוהים עימכם”‏.‏

היהודי מסמל את המשיחיים המשוחים,‏ ו’‏עשרת האנשים’‏ מסמלים את אנשי ’‏הצאן האחרות’‏,‏ או ה’‏יהונדבים’‏,‏ כפי שהם נקראו אז (‏יוח׳ י׳:‏16‏)‏.‏a כשהבנתי זאת נוכחתי שהתגשמות תקוותי לחיות לנצח עלי אדמות תלויה רבות בתמיכתי המסורה בכיתת המשוחים.‏

גם משלו של ישוע במתי כ״ה:‏31–46 בדבר ”‏הכבשים”‏ ו”‏העזים”‏ הותיר בי רושם עמוק.‏ ”‏הכבשים”‏ מסמלים את מי שיישפטו לכף זכות בעת הקץ בשל המעשים הטובים שהם עושים למען אחיו המשוחים של המשיח אשר עודם עלי אדמות.‏ בתור חבר צעיר בכיתת יהונדב אמרתי לעצמי,‏ ’‏לן,‏ אם אתה רוצה להיות כבש בעיני המשיח,‏ אתה חייב לתמוך באחיו המשוחים ולקבל את הנהגתם כי אלוהים איתם’‏.‏ הבנה זו היא כנר לרגליי זה יותר משבעים שנה.‏

‏’‏היכן המקום שלי?‏’‏

אימי נטבלה בשנת 1925 באולם האסיפות בבית־אל.‏ האולם נקרא ”‏לונדון טברנקל”‏,‏ ושימש את האחים שהתגוררו באזור.‏ נולדתי ב־15 באוקטובר 1926.‏ במרס 1940 נטבלתי בכינוס שנערך בעיר דוֹבֶר השוכנת לחופי אנגליה.‏ אהבתי לאמת המקראית הלכה וגברה.‏ מאחר ואימי הייתה אחות משוחה,‏ ’‏כנף היהודי’‏ הראשון שבה החזקתי הייתה של אימי.‏ בתקופה ההיא אבי ואחותי הגדולה לא שירתו את יהוה.‏ השתייכנו לקהילת ג׳ילינגהאם שבדרום מזרח אנגליה,‏ קהילה שרוב חבריה היו משיחיים משוחים.‏ אימי שימשה דוגמה ומופת בקנאותה לפעילות הבישור.‏

בספטמבר 1941,‏ בכינוס שנערך בעיר לסטר,‏ ניתן נאום בנושא ”‏נאמנות”‏ אשר דן בסוגיית הריבונות האוניברסלית.‏ הנאום עזר לי להבין לראשונה שאנו מעורבים במחלוקת בין יהוה לשטן,‏ ועל כן עלינו לצדד ביהוה ולשמור לו אמונים כריבון היקום.‏

בכינוס הושם דגש רב בשירות החלוצי,‏ ועודדו את הצעירים להציב זאת להם למטרה.‏ הנאום ”‏מקומם של החלוצים בארגון”‏ גרם לי לתהות,‏ ’‏היכן המקום שלי?‏’‏ הכינוס שכנע אותי שזו חובתי בתור ’‏יהונדב’‏ לעזור כמיטב יכולתי לכיתת המשוחים בפעילות הבישור.‏ עוד באותו כינוס מילאתי טופס בקשה להצטרף לשורות החלוצים.‏

שירות חלוצי במהלך המלחמה

ב־1 בדצמבר 1941,‏ בגיל 15,‏ התמניתי לחלוץ מיוחד.‏ אימי הייתה שותפתי הראשונה לחלוציות,‏ אבל אחרי כשנה נאלצה מסיבות בריאותיות לפרוש מהשירות החלוצי.‏ משרד הסניף בלונדון ציוות אותי עם רון פרקין,‏ המשרת כיום בוועד הסניף בפורטו־ריקו.‏

נשלחנו לערי החוף ברודסטיירס ורמסגייט במחוז קנט,‏ ושכרנו שם חדר.‏ דמי הכיס החודשיים שקיבלו אז החלוצים המיוחדים היו 40 שילינג (‏בערך 8 דולרים)‏.‏ לכן לאחר ששילמנו שכירות,‏ בקושי נותר לנו כסף למחיה ולא תמיד ידענו מניין נשיג את הארוחה הבאה.‏ אך בצורה זו או אחרת יהוה תמיד דאג למחסורנו.‏

רכבנו שעות על אופניים עמוסים מאוד,‏ כשאנו נוסעים לא פעם אל מול הרוחות העזות שנשבו מן הים הצפוני.‏ היה עלינו להתמודד גם עם מתקפות אוויריות ועם טילי ה־1-V הגרמניים שריחפו נמוך מאוד מעל קנט בדרכם להפציץ את לונדון.‏ אני זוכר שיום אחד נאלצתי לקפוץ מן האופניים אל תוך תעלה כאשר אחד הטילים שרק מעל ראשי והתפוצץ בשדה סמוך.‏ למרות הכול,‏ שנות החלוציות שלנו בקנט היו משמחות מאוד.‏

הפכתי ל”‏נער בית־אל”‏

אימי תמיד דיברה על בית־אל בהערצה.‏ היא נהגה לומר לי,‏ ”‏הדבר הכי טוב שאני יכולה לאחל לך זה שתהפוך לנער בית־אל”‏.‏ אז תתארו לעצמכם את שמחתי ואת הפתעתי כאשר בינואר 1946 הוזמנתי לשרת שלושה שבועות בבית־אל שבלונדון.‏ בתום השבועות הללו ביקש ממני פרייס יוּז,‏ משרת הסניף,‏ להישאר בבית־אל.‏ ההכשרה שקיבלתי שם עיצבה את אישיותי למשך כל חיי.‏

בעת ההיא היו במשפחת בית־אל בלונדון כ־30 חברים,‏ בעיקר אחים צעירים רווקים אך גם מספר אחים משוחים ובהם פרייס יוּז,‏ אדגר קלאי וג׳ק בר,‏ שהיה לימים חבר בגוף המנהל.‏ איזו זכות הייתה זו לעבוד כבחור צעיר תחת השגחתם הרוחנית של ”‏עמודי תווך”‏ אלה ובזאת לתמוך באחי המשיח!‏ (‏גל׳ ב׳:‏9‏)‏.‏

יום אחד אמר לי אח בבית־אל שיש אחות בדלת הכניסה שרוצה לראות אותי.‏ להפתעתי הייתה זו אימי.‏ היא עמדה שם והחזיקה חבילה תחת זרועה.‏ היא אמרה שהיא לא תיכנס כדי לא להפריע לעבודתי,‏ ואז נתנה לי את החבילה ועזבה.‏ היה בה מעיל חם.‏ המחווה האוהבת הזו מצידה הזכירה לי את חנה שנתנה אפוד לבנה הקטן שמואל אשר שירת במשכן (‏שמ״א ב׳:‏18,‏ 19‏)‏.‏

גלעד — חוויה בלתי נשכחת

בשנת 1947 הוזמנו חמישה חברי בית־אל,‏ ואני ביניהם,‏ ללמוד בבית־ספר גלעד בארצות־הברית,‏ וכעבור שנה למדנו בכיתה ה־11.‏ כשהגענו שרר קור אימים בצפון מדינת ניו־יורק היכן ששכן בית־הספר.‏ עד כמה שמחתי שהיה ברשותי המעיל החם שאימי נתנה לי!‏

ששת החודשים בגלעד היו בלתי נשכחים.‏ ההתרועעות עם תלמידים מ־16 ארצות שונות הרחיבה את אופקיי.‏ בית־הספר העשיר אותי מבחינה רוחנית,‏ והפקתי תועלת רבה מחברתם של משיחיים בוגרים.‏ לויד בארי שהיה אחד מחבריי ללימודים,‏ אלברט שרודר שהיה מסגל המורים,‏ וג׳ון בות’‏ ששימש כמשגיח חוות המלכות (‏היכן ששכן בית־ספר גלעד)‏ הפכו מאוחר יותר לחברים בגוף המנהל.‏ אני מוקיר את העצות האוהבות שאחים אלה נתנו לי ואת נאמנותם המופתית ליהוה ולארגונו.‏

שירות נפתי וחזרה לבית־אל

כשעזבתי את גלעד נשלחתי לשרת כמשגיח נפה במדינת אוהיו שבארה״ב.‏ הייתי בן 21 בלבד,‏ אבל האחים קיבלו בחום את התלהבותי כבחור צעיר.‏ בנפה זו למדתי רבות מאחים מבוגרים מנוסים.‏

כעבור מספר חודשים התבקשתי לחזור לבית־אל בברוקלין לצורך הכשרה נוספת.‏ בימים ההם למדתי להכיר עמודי תווך,‏ כגון מילטון הנשל,‏ קרל קליין,‏ נתן נור,‏ ת.‏ ג׳.‏ (‏באד)‏ סליבן וליימן סווינגל,‏ ששירתו כולם בשלב זה או אחר כחברים בגוף המנהל.‏ הייתה זו חוויה מעשירה לראות אותם עובדים ולהתרשם מדרכי פעולתם המשיחיות.‏ בטחוני בארגון יהוה התחזק עד מאוד.‏ אחר כך נשלחתי חזרה לאירופה להמשיך שם בשירותי.‏

אימי מתה בפברואר 1950.‏ אחרי הלוויה קיימתי שיחה כנה עם אבי ועם אחותי דורה.‏ שאלתי אותם מה הם מתכוונים לעשות לגבי האמת עכשיו כשאמא מתה ואני כבר לא גר בבית.‏ הם הסכימו לשוחח על האמת עם הארי בראונינג,‏ אח משוח מבוגר שאותו הכירו וכיבדו.‏ בתוך שנה נטבלו אבא ודורה.‏ בהמשך התמנה אבי למשרת בקהילת ג׳ילינגהאם.‏ אחרי מות אבי נישאה דורה לזקן־קהילה נאמן,‏ רוי מורטון,‏ ושירתה את יהוה בנאמנות עד מותה בשנת 2010.‏

לעזור בצרפת

בבית־הספר למדתי צרפתית,‏ גרמנית ולטינית,‏ ומבין שלוש השפות התקשיתי במיוחד בצרפתית.‏ לכן היו לי רגשות מעורבים כאשר התבקשתי לעזור בבית־אל בפריז שבצרפת.‏ שם נפלה בחלקי הזכות לעבוד עם משרת הסניף הנרי גייגר,‏ אח משוח מבוגר.‏ תפקידי לא היה תמיד קל לביצוע ואין ספק שעשיתי הרבה טעויות,‏ אבל למדתי רבות על יחסי אנוש.‏

בנוסף לכך,‏ בשנת 1951 נערך בפריז כינוס בינלאומי (‏היה זה הכינוס הבינלאומי הראשון בפריז שנערך אחרי המלחמה)‏,‏ והייתי מעורב בארגונו.‏ משגיח נודד צעיר,‏ לאופולד ז׳ונטה,‏ הגיע לבית־אל לעזור לי.‏ לימים התמנה לאופולד למשגיח הסניף.‏ הכינוס התקיים בהיכל ”‏פאלה דה ספורט”‏,‏ שבקרבת מגדל אייפל.‏ הגיעו נציגים מ־28 ארצות.‏ עד כמה שמחו 000,‏6 העדים הצרפתים כשביום האחרון הגיע מספר הנוכחים בכינוס ל־456,‏10!‏

כשהגעתי לצרפת,‏ הצרפתית שלי הייתה רחוקה מלהשביע רצון.‏ מה שהחמיר עוד יותר את המצב זה שהעזתי לפתוח את פי ולדבר רק כשהייתי בטוח שאני אומר זאת נכון.‏ זו הייתה טעות גדולה מצידי,‏ כי אם לא תעשה טעויות,‏ אף פעם לא יתקנו אותך ואתה לא תתקדם.‏

לתיקון המצב החלטתי להירשם לבית־ספר ללימוד צרפתית.‏ למדתי בערבים שבהם לא היו אסיפות.‏ התחלתי לאהוב את השפה הצרפתית,‏ ואהבה זו גברה עם השנים.‏ הדבר היה למועיל כי כך יכולתי לעזור בעבודות התרגום בסניף שבצרפת.‏ עם הזמן הפכתי בעצמי למתרגם ותרגמתי מאנגלית לצרפתית.‏ זו הייתה זכות לסייע בהעברת המזון הרוחני העשיר שמטעם כיתת העבד לאחים דוברי הצרפתית שברחבי תבל (‏מתי כ״ד:‏45–47‏)‏.‏

נישואין וזכויות נוספות

בשנת 1956 נשאתי לאישה את אסתר,‏ חלוצה משווייץ שפגשתי מספר שנים קודם לכן.‏ התחתנו באולם המלכות ליד בית־אל בלונדון (‏”‏לונדון טברנקל”‏ הישן,‏ היכן שנטבלה אימי)‏.‏ אח יוּז נשא את נאום החתונה.‏ אימהּ של אסתר,‏ שהייתה גם היא בעלת תקווה שמימית,‏ נכחה במקום.‏ תודות לנישואיי זכיתי לשותפה מקסימה ומסורה ונהניתי גם מהרבה שעות יקרות בחברתה של חמותי הטובה והרוחנית אשר סיימה את חייה הארציים בשנת 2000.‏

אחרי שהתחתנו התגוררנו מחוץ לבית־אל.‏ בזמן שהמשכתי בעבודות התרגום בבית־אל,‏ שירתה אסתר כחלוצה מיוחדת בפרברי פריז.‏ היא עזרה למספר אנשים להפוך למשרתי יהוה.‏ בשנת 1964 הוזמנו לגור בבית־אל.‏ אחר כך בשנת 1976,‏ כשהוקמו ועדי סניף,‏ התמניתי לחבר ועד.‏ במרוצת השנים תמיד העניקה לי אסתר את תמיכתה האוהבת.‏

‏’‏לא תמיד אהיה איתכם’‏

נפלה בחלקי הזכות לחזור כל כמה זמן למטה העולמי בניו־יורק.‏ בביקורים הללו זכיתי לעצות טובות מפי חברים שונים בגוף המנהל.‏ לדוגמה,‏ יום אחד כשהבעתי בפני אח נור חשש שלא אוכל להשלים עבודה כלשהי בזמן,‏ הוא חייך ואמר:‏ ”‏אל תדאג.‏ תעבוד!‏”‏ מאז,‏ כאשר מצטברת עבודה רבה — דבר שקורה הרבה פעמים — אני לא נכנס לפאניקה אלא מתחיל בביצוע המשימות בזו אחר זו,‏ והעבודה מתבצעת,‏ ולרוב בזמן.‏

זמן קצר לפני מותו אמר ישוע לתלמידיו:‏ ’‏לא תמיד אהיה איתכם’‏ (‏מתי כ״ו:‏11‏)‏.‏ גם אנו,‏ אנשי הצאן האחרות,‏ מודעים לכך שלא תמיד יהיו איתנו כאן עלי אדמות אחיו המשוחים של המשיח.‏ על כן,‏ הייתה זו עבורי זכות גדולה מאין כמוה לבלות במשך יותר מ־70 שנה בחברתם של משוחים רבים ולהחזיק בהכרת טובה בכנף איש יהודי.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 21]‏

אח נור חייך ואמר:‏ ”‏אל תדאג.‏ תעבוד!‏”‏

‏[‏תמונות בעמוד 19]‏

‏(‏ימין)‏ אימי ואבי

‏(‏שמאל)‏ בקמפוס גלעד ב־1948 לבוש במעיל החם שנתנה לי אימי

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

מתרגם את אח לויד בארי בחנוכת הסניף בצרפת,‏ בשנת 1997

‏[‏תמונות בעמוד 21]‏

‏(‏ימין)‏ עם אסתר ביום כלולותינו

‏(‏שמאל)‏ בשירות ביחד