בשירות האל המהימן
כפי שסופר מפי קימון פרוגקיס
זה היה ערב קר מאוד בשנת 1955. אשתי, יִנוּלֵיי, ואני התחלנו לדאוג משום שבננו בן ה־18, יורגוס, טרם חזר מהקיוסק שבו עבד. לפתע, שוטר נקש על דלתנו. ”מכונית פגעה בבנכם בשעה שרכב הביתה על אופניו”, אמר, ”והוא נהרג”. אזי רכן קדימה ולחש: ”הם יאמרו לכם שזו היתה תאונה, אך האמינו לי, הוא נרצח”. הכומר המקומי וכמה מנהיגים הקשורים לצבא קשרו קשר להורגו.
באותן שנים, כאשר יוון החלה להשתקם מעידן של מאבקים וקשיים, היה מסוכן להיות אחד מעדי־יהוה. ידעתי ממקור ראשון מה רב כוחם של הכנסייה היוונית האורתודוקסית ושל הארגונים הקשורים לצבא, משום שבמשך יותר מ־15 שנה, הייתי חבר פעיל בהם. ברצוני לספר לכם על המאורעות שהובילו לטרגדיה שהתרחשה במשפחתנו לפני יותר מ־40 שנה.
ילדותי ביוון
נולדתי בשנת 1902 למשפחה אמידה בכפר קטן בקרבת חַלְקִיס שביוון. אבי היה פעיל בפוליטיקה המקומית, ומשפחתנו הכילה חברים מסורים של הכנסייה היוונית האורתודוקסית. נעשיתי קורא נלהב של ספרי דת ופוליטיקה בתקופה שבה רוב בני־עמי לא ידעו קרוא־וכתוב.
העוני והאי־צדק שהיו שכיחים בראשית המאה ה־20, עוררו בי כמיהה עזה לעולם בעל תנאים טובים יותר. חשבתי שמן הראוי שהדת תשפר את מצבם העגום של בני־עמי. עקב נטייתי לדת, אנשים בולטים בכפרי הציעו לי את משרת הכומר בכנסייה היוונית האורתודוקסית המקומית. אולם, אף שביקרתי במנזרים רבים וניהלתי דיונים ארוכים עם בישופים ועם אבות־מנזר, לא חשתי שאני מוכן לכך ולא רציתי לקבל אחריות מעין זו.
בלב מלחמת־אזרחים
כעבור שנים, באפריל 1941, נכבשה יוון על־ידי הנאצים. אז נפתחה תקופה אומללה של הרג, רעב, מחסור וסבל אנושי בל־יתואר. צמחה תנועת מרי חזקה, ואני הצטרפתי לאחת מקבוצות הגרילה שלחמו בפולש הנאצי. כתוצאה מכך, ביתי הוצת פעמים אחדות, נוריתי והיבול שלי הושמד. בראשית שנת 1943, לא נותרה למשפחתי ולי כל ברירה, אלא לנוס אל ההרים הסלעיים והמפורצים. נשארנו שם עד אוקטובר 1944, עד תום הכיבוש הגרמני.
לאחר שעזבו הגרמנים, פרצו מאבקים פנימיים פוליטיים ואזרחיים. קבוצת הגרילה המחתרתית שהשתייכתי אליה, הפכה לאחד הכוחות הלוחמים העיקריים במלחמת־האזרחים. אף שהאידיאולוגיה הקומוניסטית לגבי צדק, שוויון ורֵעות קסמה לי, המציאות טפחה על פניי במלוא עוזה. מאחר שכיהנתי בתפקיד בכיר בקבוצה זו, ראיתי במו־עיניי כיצד העוצמה משחיתה אנשים. למרות תיאוריות ואידיאלים נעלים כביכול, אנוכיות ואי־שלימות מקלקלים את היעדים הפוליטיים הטובים ביותר.
הדבר שזעזע אותי במיוחד היה שמשני צדי המתרס במאבק האזרחי, הכמרים האורתודוקסים נשאו נשק כדי להרוג את בני־דתם שלהם! הרהרתי בלבי, ’איך כמרים אלה יכולים לטעון שהם מייצגים את ישוע המשיח, שהזהיר: ”כל האוחזים בחרב, בחרב יאבדו”?’ (מתי כ״ו:52).
במשך מלחמת־האזרחים בשנת 1946, הסתתרתי בקרבת העיר לַמְיָה שבמרכז יוון. בגדיי התבלו לחלוטין, לכן החלטתי להתחפש ולפנות לאחד החייטים בעיר כדי שיתפור לי כמה בגדים חדשים. כאשר הגעתי התנהל שם ויכוח לוהט, ותוך זמן קצר מצאתי את עצמי מדבר לא על פוליטיקה, אלא על אהבתי משכבר־הימים, על דת. בהבחינם בהשקפותיי ובידע הרב שגיליתי, צופים מן הצד הציעו שאשוחח עם ’פרופסור לתיאולוגיה’ מסוים, ומייד ניגשו לקרוא לו.
מציאת תקווה מהימנה
בדיון שנערך לאחר מכן, ה”פרופסור” שאל אותי מהו הבסיס לאמונתי. ”אבות הכנסייה הקדושים והסינוד האֶקוּמֶני”, השבתי. במקום לסתור את דבריי, הוא פתח בספר המקרא הקטן שלו במתי כ״ג:9, 10, וביקש ממני לקרוא את דברי ישוע: ”ואל תקראו ’אב’ לאיש מכם בארץ, כי אחד הוא אביכם שבשמים. גם אל תיקראו ’מורי תורה’, כי אחד הוא המורה שלכם — המשיח”.
הדבר האיר את עיניי! הרגשתי שאיש זה דובר אמת. כאשר הזדהה כאחד מעדי־יהוה, ביקשתי ממנו ספרות כלשהי לקריאה. הוא הביא לי את הספר אור (אנג׳), שהוא ביאור לספר ההתגלות שבמקרא, ולקחתי את הספר למקום המסתור שלי. במשך זמן כה רב החיות שמוזכרות בספר ההתגלות היו בעיניי כתעלומה, אך עתה למדתי שהן מייצגות ארגונים פוליטיים הקיימים במאה ה־20. התחלתי להבין שיש למקרא משמעות מעשית בימינו, שעלי ללמוד אותו ולהתאים את חיי לאמיתותיו.
נתפסתי ונאסרתי
כעבור זמן קצר, פרצו חיילים למקום המסתור שלי ועצרו אותי. הושלכתי לצינוק. מאחר שהייתי פורע־חוק מבוקש במשך זמן ממושך, ציפיתי שיוציאו אותי להורג. שם, בצינוק, ביקר אצלי העֵד ששוחח עימי לראשונה. הוא עודד אותי לבטוח ביהוה ללא סייג, וכך עשיתי. גזר־הדין שלי היה גלות לשישה חודשים באי אִיקַרְיָה שבים האֶגֶאי.
מייד כשהגעתי, לא הזדהיתי כקומוניסט אלא כעֵד־יהוה. היו שם גם אחרים שלמדו את אמיתות המקרא, לכן איתרתי אותם ודרך־קבע למדנו את המקרא בצוותא. הם עזרו לי לרכוש ידע נוסף מכתבי־הקודש והבנה טובה יותר על האל המהימן, יהוה.
בשנת 1947, לאחר שריציתי את גזר־הדין שהוטל עלי, זומנתי למשרד התובע הכללי. הוא אמר לי שהתרשם מהתנהגותי ושאוכל להזכיר את שמו אם אי־פעם אוגלה שוב. לאחר שהגעתי לאתונה, המקום שאליו עקרה משפחתי בינתיים, התחלתי להתרועע עם קהילת עדי־יהוה ותוך זמן קצר סימלתי את הקדשתי ליהוה בטבילה.
נאשם בהטפה להמרת דת
במשך עשרות שנים, רדפה יוון את עדי־יהוה על־סמך חוקים שנחקקו בשנים 1938 ו־1939, האוסרים הטפה להמרת דת. לפיכך, בין 1938 ל־1992, בוצעו 147,19 מעצרים של עדי־יהוה ביוון, ובתי־המשפט גזרו עליהם 753 שנות מאסר, שמתוכן ריצו בפועל 593 שנה. אישית, נעצרתי יותר מ־40 פעם בשל הטפת הבשורה הטובה של מלכות אלוהים, ובסך־הכל ריציתי 27 חודשי מאסר בבתי־כלא שונים.
הסיבה לאחד מן המעצרים שלי היתה מכתב שכתבתי לכומר יווני אורתודוקסי בחלקיס. בשנת 1955, קהילות עדי־יהוה נקראו לשלוח לכל הכמרים את הספרון הנצרות או המשיחיות — מי מהן ”אור העולם”? אחד הכמרים רמי־הדרג שאליהם כתבתי, תבע אותי לדין על הטפה להמרת דת. במהלך המשפט, עורך־הדין שהיה עד־יהוה וגם עורך־הדין המקומי אמרו דברי־הגנה מוצלחים, והסבירו את החובה המוטלת על המשיחיים האמיתיים לבשר את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים (מתי כ״ד:14).
יושב־ראש חבר השופטים במשפט שאל את הארכימנדריט (דרגה כנסייתית אחת נחותה מדרגת בישוף): ”האם קראת את המכתב ואת הספרון?”
”לא”, השיב הלה בתוקף, ”קרעתי אותם ונפטרתי מהם ברגע שפתחתי את המעטפה!”
”אם כן, כיצד אתה טוען שאיש זה ניסה להמיר את דתך?” שאל יושב־ראש השופטים.
לאחר מכן, עורך־הדין שלנו ציטט דוגמאות של פרופסורים ואחרים אשר תרמו הררי ספרים לספריות הציבוריות. ”התוכל לומר שאנשים אלה ניסו להמיר את דתם של אחרים?” שאל.
ברור שפעילותנו לא כללה המרת דת. הודיתי ליהוה לשמע גזר־הדין: ”זכאי”.
מות בני
גם בני יורגוס סבל הטרדות ללא־הרף, בדרך־כלל ביוזמת הכמרים האורתודוקסים. אף הוא נעצר פעמים רבות בשל מסירותו והתלהבותו בהכרזת הבשורה הטובה על מלכות אלוהים. לבסוף, המתנגדים החליטו להיפטר ממנו, ובו זמנית, לשלוח מסר מאיים לכל השאר לחדול לבשר.
השוטר שבא לביתנו כדי להודיע לנו על מות יורגוס אמר כי הכומר היווני האורתודוקסי המקומי וכמה מנהיגי ארגונים הקשורים לצבא קשרו קשר להרוג את בננו. ”תאונות” מעין אלה היו נפוצות באותם זמנים מסוכנים. למרות צערנו העמוק על מותו, נחישותנו להתמיד להיות פעילים במלאכת ההטפה ולבטוח ביהוה בכל לבנו רק התחזקה.
עזרה לאחרים לבטוח ביהוה
באמצע שנות ה־60’, נהגו אשתי וילדיי לבלות את חודשי הקיץ בכפר השוכן לאורך החוף בשם סְקלה אורופְּס, כ־50 קילומטר מאתונה. אותה עת, כלל לא היו שם עדים, ולכן בישרנו לשכנים בהזדמנויות. חקלאים מקומיים אחדים נענו לבשורה. מאחר שהגברים עבדו במשך היום בשדות שעות ארוכות, ניהלנו עימם שיעורי־מקרא בשעות הערב המאוחרות, וכמה מהם הפכו לעדים.
בראותנו כיצד יהוה בירך את מאמצינו, נסענו לשם מדי שבוע במשך כ־15 שנה כדי לנהל שיעורי־מקרא עם מעוניינים. כמעט 30 איש שלימדנו, התקדמו ונטבלו. בתחילה, נוסדה שם קבוצה ללימוד המקרא ומתפקידי היה לנהל את האסיפות. מאוחר יותר הקבוצה הפכה לקהילה, וכיום יותר ממאה מבשרים מהאיזור מרכיבים את קהילת מלקַסָה. אנו שמחים כי ארבעה מבין האנשים שעזרנו להם, משרתים כיום בשירות המלא.
מורשת עשירה
זמן קצר לאחר שהקדשתי את חיי ליהוה, אשתי החלה להתקדם מבחינה רוחנית ונטבלה. במהלך תקופה קשה זו של רדיפות, אמונתה נשארה עזה והיא שמרה על נאמנות איתנה ויציבה. מעולם לא התלוננה על הקשיים הרבים שהיו לנו כתוצאה מן המאסרים התכופים שלי.
במרוצת השנים, ניהלנו הרבה שיעורי־מקרא יחדיו, והיא עזרה לרבים על־ידי גישתה הפשוטה והנלהבת. כיום, מסלול חלוקת החוברות שלה כולל עשרות אנשים, אשר להם היא מחלקת דרך־קבע את חוברות המצפה ועורו!
בעיקר בזכות תמיכתה של בת־זוגי האוהבת, שלושת ילדינו שנותרו בחיים ומשפחותיהם, שבהן שישה נכדים וארבעה נינים, פעילים בשירות יהוה. אף שלא נאלצו להתמודד עם הרדיפות וההתנגדות המרה שעימם התמודדנו אשתי ואני, הם שמים את כל מבטחם ביהוה, וממשיכים להתהלך באורחותיו. מה רבה תהיה שמחת כולנו להתאחד עם יורגוס היקר כאשר יקום לתחייה!
נחושים בדעתנו לבטוח ביהוה
במרוצת כל השנים הללו, ראיתי כיצד רוח יהוה פועלת בעמו. ארגונו המודרך על־ידי רוח־הקודש עזר לי לראות שאיננו יכולים לבטוח במאמצי אנוש. הבטחותיהם לעתיד טוב יותר חסרות ערך ומסתכמות בשקר אחד גדול ותו לא (תהלים קמ״ו:3, 4).
חרף גילי הקשיש ובעיות הבריאות הקשות שיש לי, עיניי ממוקדות בממשות תקוות המלכות. אני באמת מֵצֵר על השנים שעברו עלי במסירות לדת־כזב ובניסיון להביא תנאים טובים יותר באמצעים פוליטיים. לו יכולתי לחיות את חיי מחדש, ללא ספק הייתי מחליט שוב לשרת את יהוה, האל המהימן. (לאחרונה, קימון פרוגקיס נפטר. היתה לו תקווה ארצית.)
[תמונה בעמוד 26]
אחת התמונות שצולמו לאחרונה ובהן קימון עם אשתו, יִנוּלֵיי