עוד מנעוריי הוחלתי ליהוה בסבלנות
כפי שסופר מפי רודולף גרייכן
כמכת ברק, פגעה הטרגדיה במשפחתי בהיותי בן 12 בלבד. תחילה, אבי הושלך לכלא. אז, אחותי ואני נלקחנו בכוח מן הבית ונשלחנו להתגורר אצל זרים. לאחר מכן, הגסטפו אסר את אמא ואותי. אני נשלחתי לכלא, והיא הגיעה בסוף למחנה ריכוז.
ההשתלשלות הזו סימנה רק את ראשיתה של תקופה, ראשית הרדיפות המייסרות שעברתי בנעוריי כאחד מעדי־יהוה. הגסטפו הנאצי הידוע לשמצה ולאחר מכן השטזי, המשטרה בגרמניה המזרחית, ניסו לגרום לי להפר את נאמנותי לאלוהים. עתה, לאחר 50 שנות שירות מסור אליו, אני יכול לומר כדברי מחבר התהלים: ”רבת צררוני מנעוריי; גם לא יכלו לי” (תהלים קכ״ט:2). עד כמה אני אסיר־תודה ליהוה!
נולדתי ב־2 ביוני 1925, בעיירה קטנה ששמה לוּקָה, בקרבת לייפציג שבגרמניה. אפילו בטרם נולדתי, הוריי, אלפרד וטרזה, זיהו את צליל האמת המקראית בפרסומיהם של תלמידי המקרא, השם שבו נודעו אז עדי־יהוה. אני זוכר שמדי יום הבטתי בתמונות של מאורעות מן המקרא שהיו תלויות על קירות ביתנו. באחת התמונות היו הזאב והכבש, הגדי והנמר, העגל והאריה — כולם חיים בשלום, ונער צעיר מוביל אותם (ישעיהו י״א:6–9). תמונות אלה הותירו בי רושם עמוק.
כל אימת שנתאפשר, הוריי שיתפו אותי בפעילויות הקהילה. למשל, בפברואר 1933, ימים אחדים בלבד לאחר שהיטלר עלה לשלטון, הוקרנה בעיירה הקטנה שלנו ה”פוטו־דרמה של הבריאה” — תוכנית של שקופיות, סרטי ראינוע, וקריינות מוקלטת. מה נרגש הייתי, ילד בן שבע בלבד, נוסע בעיירה במשאית טנדר כחלק ממסע פרסום של ה”פוטו־דרמה”! במקרה זה ובמקרים אחרים, האחים נתנו לי הרגשה שאני חבר מועיל בקהילה על־אף גילי הצעיר. לפיכך, מגיל צעיר מאוד, הייתי למוד יהוה והושפעתי מדברו.
מודרך לבטוח ביהוה
עקב הניטרליות המשיחית המוחלטת, עדי־יהוה לא התערבו בפוליטיקה הנאצית. בעקבות זאת, בשנת 1933 חוקקו הנאצים חוקים האוסרים עלינו לבשר, להתאסף ואפילו לקרוא את הספרות המקראית שלנו. בספטמבר 1937, הגסטפו אסר את כל האחים שבקהילתנו, וביניהם אבא. הדבר העציב אותי מאוד. אבי נשפט לחמש שנות מאסר.
המצב בבית נעשה קשה מאוד. אך כעבור זמן קצר למדנו לבטוח ביהוה. יום אחד כששבתי מבית־הספר, אמי קראה את חוברת המצפה. היא רצתה להכין לי ארוחת־צהריים קלה, ולכן הניחה את החוברת על ארונית. בתום הארוחה, בעודנו מפנים את הכלים מן השולחן, נשמעה נקישה חזקה בדלת. זה היה שוטר שרצה לערוך בדירתנו חיפוש אחר ספרות מקראית. פחדתי מאוד.
אותו יום היה יום חם מהרגיל. לכן, דבר ראשון, השוטר הוריד את הקסדה מעל ראשו והניח אותה על השולחן. אז הוא המשיך בחיפוש. בזמן שהביט מתחת לשולחן, הקסדה שלו החלה להחליק. לכן, אמי תפסה מהר את הקסדה והניחה אותה על הארונית, בדיוק על חוברת המצפה! השוטר ערך חיפוש יסודי בדירה אך לא מצא שום ספרות. כמובן, הוא מעולם לא העלה על דעתו להביט מתחת לקסדה שלו. כשהיה מוכן לעזוב, מלמל דברי התנצלות לאמי, שלח יד מאחורי גבו וחטף את הקסדה שלו. איזו הקלה חשתי!
חוויות כאלה הכינו אותי לניסיונות קשים אף יותר. למשל, בבית־הספר הופעל עלי לחץ להצטרף לתנועת ’נערי היטלר’, שבה הילדים אומנו במשמעת צבאית ומוחם נשטף בפילוסופיה הנאצית. היו מורים שהציבו להם למטרה שהשתתפות התלמידים בשיעורים אלה תהיה מלאה. המורה שלי, הֵר שניידר, בוודאי חש שהוא כישלון חרוץ משום שבניגוד ליתר המורים בבית־הספר, ההשתתפות בשיעור שלו היתה מלאה, למעט תלמיד אחד, אני.
יום אחד, הֵר שניידר הודיע לכיתה: ”נערים, מחר נצא לטיול כיתתי”. כולם התלהבו מהרעיון. אז הוסיף ואמר: ”כולכם צריכים ללבוש את מַדֵּי תנועת ’נערי היטלר’ כדי שכאשר נצעד ברחובות, כולם יוכלו לראות שאתם נערי היטלר טובים”. בבוקר למחרת, כל הנערים מלבדי התייצבו לבושי מדים. המורה קרא לי לחלקה הקדמי של הכיתה ושאל אותי: ”הבט סביבך על יתר הנערים ואחר כך הסתכל על עצמך”. הוא הוסיף: ”אני יודע שהוריך עניים ואינם יכולים להרשות לעצמם לקנות לך מדים, אך הנח לי להראות לך משהו”. הוא הוביל אותי למכתבה שלו, פתח מגירה ואמר: ”אני רוצה לתת לך את המדים החדשים האלה. נכון שהם יפים?”
העדפתי למות מאשר ללבוש את מדי הנאצים. כשהמורה שלי ראה שאין לי שום כוונה ללובשם, הוא התרגז וכל הכיתה קראה לעברי קריאות בוז. לאחר מכן הוא לקח אותי לטיול, אך ניסה להסתיר אותי כשאמר לי ללכת באמצע, וסביבי כל יתר הנערים לבושי המדים. אולם, רבים בעיירה יכלו לראותי שכן בלטתי בין בני־הכיתה. כולם ידעו שהוריי ואני עדי־יהוה. אני מודה ליהוה שנתן לי את הכוח הרוחני הדרוש כבר בגיל צעיר.
הרדיפות גוברות
יום אחד, בתחילת 1938, אחותי ואני נלקחנו מבית־הספר והוּבלנו במכונית משטרה למוסד לעבריינים צעירים בשְטַטְרָדָה המרוחקת כ־80 קילומטר. מדוע? בית־המשפט החליט להרחיק אותנו מהשפעת הורינו ולהפוך אותנו לילדים נאצים. כעבור זמן קצר, הצוות הממונה על מוסד העבריינים הבחין שאחותי ואני רוחשים כבוד וממושמעים, אך עם זאת איתנים בעמדתנו המשיחית הניטרלית. המנהלת כה התרשמה, עד שביקשה לפגוש אישית את אמי. ננקט צעד חריג, ואמי הורשתה לבקר אותנו. אחותי, אמי ואני היינו מאושרים מאוד ואסירי־תודה ליהוה על שהוענקה לנו ההזדמנות להיות יחד ולעודד איש את רעהו במשך יום שלם. בהחלט נזקקנו לכך.
שהינו במוסד במשך ארבעה חודשים בערך, ומשם נשלחנו להתגורר אצל משפחה בפָּאנָה. בני־המשפחה קיבלו הוראות להרחיק אותנו מקרובי־המשפחה שלנו. אמי לא הורשתה אפילו לבקר. עם זאת, במקרים בודדים, היא מצאה דרך ליצור עימנו קשר. אמי ניצלה הזדמנויות נדירות אלה, ועשתה כל שביכולתה להחדיר בנו את הנחישות להישאר נאמנים ליהוה, יהיו אשר יהיו הניסיונות והנסיבות שהוא ירשה (קורינתים א׳. י׳:13).
והניסיונות לא איחרו לבוא. ב־15 בדצמבר 1942, בהיותי בן 17 בלבד, הגסטפו עצר אותי וכלא אותי בבית המעצר בגֶרָה. כעבור כשבוע, גם אמי נאסרה והצטרפה אלי לאותו כלא. מאחר שהייתי עדיין קטין, בית־המשפט לא יכול היה להעמידני לדין. לכן אמי ואני שהינו שישה חודשים במעצר, בעוד בית־המשפט מחכה שימלאו לי 18 שנה. ביום שמלאו לי 18, אמי ואני הובאנו לפני שופט.
לפני שהספקתי להבין מה קורה סביבי, הכל נגמר. לא תיארתי לעצמי שלא אוסיף עוד לראות את אמי. הזיכרון האחרון שנותר לי ממנה הוא כשהיא ישובה לצדי על ספסל עץ כהה בבית־המשפט. שנינו הורשענו. עלי נגזרו ארבע שנות מאסר בפועל ועל אמי שנה וחצי.
באותם ימים אלפי עדי־יהוה הוחזקו בבתי־כלא ובמחנות. אולם, אני נשלחתי לכלא בשטולברג, ושם הייתי העֵד היחיד. שהיתי יותר משנה בצינוק, ועם זאת יהוה היה עימי. האהבה שטיפחתי אליו בנעוריי היתה המפתח להישרדותי הרוחנית.
ב־9 במאי 1945, כעבור שנתיים וחצי שריציתי בכלא, התבשרנו בשורות טובות — המלחמה נסתיימה! בו ביום שוחררתי. לאחר שצעדתי 110 קילומטר, הגעתי הביתה, חולה מאפיסת כוחות ורָעָב. נזקקתי לכמה חודשים כדי לשוב לאיתני.
מייד לאחר שהגעתי ניחתו עלי בשורות איוב רבות. ראשית לגבי אמי. לאחר שהיתה בכלא שנה וחצי, הנאצים ביקשו ממנה לחתום על מסמך התכחשות לאמונתה ביהוה. היא סירבה. לכן הגסטפו העביר אותה למחנה הריכוז לנשים רַוֶנְסבּריק. שם היא מתה ממחלת הטיפוס בדיוק לפני שנסתיימה המלחמה. היא היתה משיחית אמיצה מאוד — לוחמת אמיצה שמעולם לא ויתרה. מי יתן ויהוה יזכור אותה לטובה.
שמענו גם על ורנר, אחי הגדול, שמעולם לא הקדיש את חייו ליהוה. הוא הצטרף לצבא הגרמני ונהרג ברוסיה. מה באשר לאבי? הוא אומנם שב הביתה, אך למרבה הצער, הוא היה אחד מקומץ העדים שחתמו על המסמך הידוע לשמצה של התכחשות לאמונתם. כשהצלחתי לראותו, הוא נראה קודר ומוטרד נפשית (פטרוס ב׳. ב׳:20).
תקופה קצרה של פעילות רוחנית נלהבת
ב־10 במרס 1946, נכחתי בכינוס הראשון שלי לאחר המלחמה שנערך בלייפציג. איזו התרגשות אחזה בנו כשהכריזו שהטבילה תיערך באותו יום! אף ששנים רבות קודם לכן כבר הקדשתי את חיי ליהוה, זו היתה לי ההזדמנות הראשונה להיטבל. מעולם לא אשכח את היום ההוא.
ב־1 במרס 1947, לאחר ששירתתי כחלוץ חודש ימים, הוזמנתי לבית־אל במַגדֶבּוּרג. משרד הסניף של החברה נפגע במידה ניכרת מן ההפצצות. היתה לי הזכות לעזור בעבודת השיפוצים! לאחר אותו קיץ, נשלחתי לעיר וִיטֶנְבֶּרְגֶה כחלוץ מיוחד. במשך חודשים ספורים הקדשתי יותר מ־200 שעות בחודש להטפה לזולת על הבשורה הטובה על מלכות אלוהים. מה מאושר הייתי להיות שוב חופשי — ללא מלחמה, ללא רדיפות וללא בתי־כלא!
למרבה הצער, חירות זו לא ארכה זמן רב. לאחר המלחמה גרמניה חולקה, והאיזור שבו התגוררתי היה בשליטת הקומוניסטים. בספטמבר 1950, המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית, הידועה בשם שְטַזִי, החלה לאסור את האחים בזה אחר זה. ההאשמות נגדנו היו מגוחכות. הואשמתי בריגול למען ממשלת ארצות־הברית. נשלחתי לבְּרַנדֶנבורג, לבית־הכלא הגרוע ביותר של השטזי במדינה.
תמיכה מאחיי הרוחניים
בכלא השטזי לא הניחו לי לישון בשעות היום, וחקרו אותי כל הלילה. לאחר שעוניתי כך ימים אחדים, המצב החמיר. בוקר אחד, במקום להחזירני אל התא, הם לקחו אותי לאחד מתאי אוּ־בּוּט צֶלֶן (הידועים בשם תאי־הצוללת בשל מיקומם במעמקי המרתף). נפתחה לפני דלת ברזל ישנה וחלודה, ונתבקשתי להיכנס. היה עלי לעבור סף גבוה. כשהנחתי את רגלי על הקרקע, הבנתי שהרצפה כולה מוצפת מים. הדלת נטרקה מאחוריי בחריקה צורמנית. לא היה שום אור ואף לא חלון. שרר שם חושך מצרים.
מאחר שהרצפה היתה מכוסה במים בגובה של כמה עשרות סנטימטרים, לא יכולתי לשבת, לשכב או לישון. לאחר שחיכיתי זמן שנמשך בעיניי כנצח, נלקחתי חזרה לחקירה נוספת תחת אורות חזקים. איני יודע מה היה גרוע יותר — לעמוד במים כל היום בעלטה כמעט מוחלטת או לסבול את אורותיהם הבהירים עד כאב של זרקורים המכוונים הַיְשר אלי במשך כל הלילה.
במקרים אחדים הם איימו לירות בי. לאחר כמה לילות של חקירה, בוקר אחד ביקר אותי קצין צבא רוסי רם־מעלה. היתה לי הזדמנות לספר לו שהשטזי נהג בי אף גרוע מן הגסטפו הנאצי. אמרתי לו שעדי־יהוה היו ניטרלים תחת המשטר הנאצי והם ניטרלים גם תחת המשטר הקומוניסטי, ושאיננו מתערבים בפוליטיקה בשום מקום בעולם. בניגוד לכך, אמרתי, רבים מקציני השטזי כיום, היו חברים בתנועת ’נערי היטלר’, ושם הם בוודאי למדו כיצד לרדוף באכזריות חפים־מפשע. בעודי מדבר, גופי רעד מן הקור, הרעב והתשישות.
למרבה ההפתעה, הקצין הרוסי לא התרגז עלי. להיפך, הוא הניח עלי שמיכה ונהג בי בעדינות. זמן קצר לאחר ביקורו, הוחזרתי לתא נוח יותר. כעבור כמה ימים, הועברתי לידי בית־המשפט הגרמני. בשעה שחיכיתי למשפט, נפלה בחלקי הזכות הנפלאה לחלוק את התא עם חמישה עדים נוספים. לאחר שעמדתי ביחס כה אכזרי, מה מרעננת היתה ההתרועעות עם אחיי הרוחניים! (תהלים קל״ג:1).
בית־המשפט הרשיע אותי בריגול וגזר עלי ארבע שנות מאסר בפועל. זה נחשב לעונש קל. חלק מן האחים נשפטו ליותר מעשר שנים. נשלחתי לבית־הסוהר השמור ביותר. אני חושב שאפילו עכבר לא יכול היה להתגנב לתוך הכלא או להימלט ממנו — כה כבדה היתה השמירה. עם זאת, בעזרת יהוה כמה אחים אמיצים הצליחו להבריח פנימה ספר מקרא שלם. הוא פוּרק וחוּלק לספרים, והללו עברו בין האחים האסירים.
כיצד הצלחנו להעביר אותם? זה היה קשה מאוד. העת היחידה שנפגשנו איש עם רעהו היתה פעם בשבועיים, כשנלקחנו למקלחות. באחד המקרים, בשעה שהתקלחתי, אח לחש באוזני שהוא החביא במגבת שלו עמודים אחדים מן המקרא. לאחר המקלחת הייתי אמור לקחת את המגבת שלו במקום את שלי.
אחד השומרים ראה את האח לוחש באוזני, והיכה אותו מכות נמרצות באלת שוטרים. נאלצתי לאחוז במגבת במהירות ולהתערב עם יתר האסירים. לשמחתי לא נתפסתי כשבידיי העמודים מן המקרא. אחרת, הדבר היה מסכן את תוכנית ההזנה הרוחנית שלנו. חווינו חוויות דומות רבות. קריאת המקרא תמיד נעשתה בהיחבא ותוך סיכון רב. דברי השליח פטרוס, ”הייו ערים ועימדו על המשמר”, היו אכן מתאימים ביותר (פטרוס א׳. ה׳:8).
מסיבה כלשהי, הרשויות החליטו להעביר כמה מאיתנו שוב ושוב מבית־סוהר אחד למשנהו. במשך ארבע שנים, הועברתי בערך לעשרה בתי־סוהר שונים. אך תמיד הצלחתי לפגוש אחים. רחשתי אהבה עמוקה לכל האחים הללו, ובכל פעם שהועברתי עזבתי אותם כשבלבי עצב רב.
לבסוף, נשלחתי ללייפציג, ושם שוחררתי מן הכלא. הסוהר ששחרר אותי לא אמר לי ’שלום’, אלא ”נתראה בקרוב”. מוחו הזדוני קיווה שאשוב אל מאחורי הסורגים. לא אחת אני מהרהר בתהלים קכ״ד:2, 3, ששם נאמר: ”לולי יהוה שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו, בַּחֲרות אפם בנו”.
יהוה מציל את משרתיו הנאמנים
כעת הייתי שוב אדם חופשי. אחותי התאומה, רות, ואחות הֶרְטָה שְלֵנְזוֹג המתינו לי בשער. במשך כל שנות המאסר הללו, הרטה שלחה לי חבילת קטנה עם מזון מדי חודש. אני משוכנע שללא חבילות קטנות אלה, הייתי מת בכלא. מי יתן ויהוה יזכור אותה לטובה.
מאז שחרורי, יהוה בירך אותי בזכויות שירות רבות. שוב שירתתי כחלוץ בגְרוֹנָאוּ שבגרמניה, וכמשגיח נפה באלפִּים הגרמניים. לאחר מכן הוזמנתי לכיתה ה־31 של גלעד, בית־הספר ללימוד המקרא, שייסדה חברת המצפה לשליחים. טקס הסיום שלנו נערך באיצטדיון ינקי במהלך הכינוס הבינלאומי של עדי־יהוה בשנת 1958. נפלה בחלקי הזכות לנאום בפני הקהל העצום של אחים ואחיות ולספר כמה מן החוויות שלי.
לאחר טקס הסיום נסעתי לצ׳ילה כדי לשרת כשליח. שם שוב שירתתי כמשגיח נפה, בחלקה הדרומי ביותר של צ׳ילה — נשלחתי, פשוטו כמשמעו, לקצה הארץ. בשנת 1962, נשאתי לאשה את פטסי בּוֹיְטְנָגֶל, שליחה נהדרת מסן־אנטוניו שבטקסס, ארה״ב. נהניתי משנים רבות ונפלאות בשירות יהוה, כשהיא לצדי.
ביותר מ־70 שנות חיי, חוויתי רגעי אושר רבים לצד אסונות רבים. מחבר התהלים אמר: ”רבות רעות צדיק, ומכולם יצילנו יהוה” (תהלים ל״ד:20). בשנת 1963, בהיותנו בצ׳ילה, פטסי ואני חווינו את מותה הטרגי של התינוקת שלנו. לאחר מכן, פטסי חלתה מאוד, ועקרנו לטקסס. בהיותה בת 43 בלבד, היא נפטרה, גם בנסיבות טרגיות. לעתים קרובות אני מתפלל ליהוה שיזכור לטובה את אשתי הנפלאה.
עתה, הגם שאני זקן וחולה, אני נהנה מן הזכות לשרת כחלוץ רגיל וכזקן בקהילת בריידי שבטקסס. נכון, חיי לא תמיד היו קלים, וייתכן שיהיה עלי להיתקל בניסיונות נוספים. אך בדומה למחבר התהלים אני יכול לומר: ”אלוהים, לימדתני מנעוריי, ועד הנה אגיד נפלאותיך” (תהלים ע״א:17).
[תמונות בעמוד 23]
(1) משרת כיום כזקן־קהילה וכחלוץ רגיל, (2) עם פטסי, ממש לפני החתונה (3) בכיתתו של הֵר שניידר, (4) אמי, טרזה, שמתה ברַוֶנְסבּריק