סיפור חיים

שמתי מבטחי בדאגתו האוהבת של יהוה

סיפורה של אנה דנץ טורפין

‏”‏את ’‏למה’‏ אחד גדול!‏”‏ קראה אמי בחיוך.‏ בילדותי המטרתי על הוריי מבול של שאלות.‏ אבל אמי ואבי מעולם לא נזפו בי על סקרנותי הילדותית.‏ ההיפך,‏ הם לימדו אותי לחשוב בהיגיון ולקבל החלטות על בסיס מצפון המודרך על־פי המקרא.‏ הדרכתם הוּכחה עם הזמן כיקרה לאין ערוך.‏ יום אחד בגיל 14 קרעו אותי הנאצים מידי הוריי האהובים,‏ ומאז לא ראיתי אותם שוב.‏

אבי,‏ אוסקר דנץ,‏ ואמי,‏ אנה מריה,‏ התגוררו בלוֹרַך,‏ עיר גרמנית הסמוכה לגבול שווייץ.‏ בצעירותם היו פעילים בפוליטיקה,‏ ותושבי המקום הכירו אותם ורחשו להם כבוד.‏ אך בשנת 1922,‏ זמן קצר לאחר שנישאו,‏ חל שינוי בעמדתם של הוריי ביחס לפוליטיקה ובנוגע למטרותיהם בחיים.‏ אמי החלה ללמוד את המקרא בסיועם של תלמידי המקרא — כך נקראו אז עדי־​יהוה — ושמחה מאוד להיווכח שמלכות אלוהים תביא שלום עלי אדמות.‏ כעבור זמן קצר הצטרף אבי לאמי בלימודי המקרא,‏ והם החלו לנכוח באסיפות של תלמידי המקרא.‏ באותה שנה נתן אבי לאמי לרגל חג המולד ספר ללימוד המקרא,‏ כינור האלוהים (‏אנג׳)‏.‏ נולדתי ב־25 במרס 1923,‏ והייתי בת יחידה.‏

החיים בחיק המשפחה הותירו בי זכרונות נעימים — טיולי הקיץ ביער השחור והשליו ושיעורי משק בית שנתנה לי אמי!‏ אני עדיין רואה אותה בדמיוני עומדת במטבח ועוקבת אחר הטבחית הקטנה שלה.‏ והחשוב מכול,‏ הוריי לימדו אותי לאהוב את יהוה אלוהים ולבטוח בו.‏

קהילתנו הייתה מורכבת מכ־​40 מבשרי מלכות חרוצים.‏ להוריי היה כישרון טבעי ליצור הזדמנויות לשוחח על המלכות.‏ בשל פעילותם הציבורית בעבר,‏ חשו נינוחים במחיצת אחרים,‏ ואנשים קיבלו אותם במאור פנים.‏ כשמלאו לי שבע שנים,‏ רציתי גם אני לבשר מבית לבית.‏ ביומי הראשון נתנה לי השותפה שלי מספר פריטי ספרות,‏ הצביעה על אחד הבתים ופשוט אמרה,‏ ”‏לכי לראות אם הם מעוניינים בספרות”‏.‏ בשנת 1931 נכחנו בכינוס של תלמידי המקרא בבזל,‏ שווייץ.‏ שם נטבלו הוריי.‏

מימים סוערים אל עריצות

גרמניה סערה בימים ההם,‏ וברחובות פרצו התנגשויות אלימות בין פלגים פוליטיים שונים.‏ לילה אחד התעוררתי לשמע צרחות שבקעו מביתם של השכנים.‏ שני נערים רצחו את אחיהם בקלשון על רקע חילוקי דעות פוליטיים.‏ העוינות כלפי היהודים גברה במידה ניכרת.‏ בבית־​הספר אילצו נערה אחת לעמוד לבדה בפינה רק משום מוצאה היהודי.‏ ריחמתי עליה,‏ ולא ידעתי שבקרוב אלמד על בשרי מה זה להיות מוחרם.‏

ב־​30 בינואר 1933 התמנה היטלר לקנצלר גרמניה.‏ ממרחק שני גושי בניינים בערך,‏ צפינו בנאצים מניפים בשמחת ניצחון את דגל צלב הקרס מעל לבית העירייה.‏ המורה הנלהב בבית־​הספר לימד אותנו כיצד לקרוא ”‏הייל היטלר!‏”‏ באותו יום אחר הצהריים סיפרתי על כך לאבי.‏ פניו קדרו.‏ ”‏זה לא מוצא חן בעיניי”‏,‏ אמר.‏ ”‏המילה ’‏הייל’‏ משמעה ישועה.‏ אם נאמר ’‏הייל היטלר’‏,‏ יהיה זה כאילו נזקוף לזכותו את הישועה ולא ליהוה.‏ זה לא נראה לי,‏ אבל את תחליטי בעצמך מה עלייך לעשות”‏.‏

חבריי לספסל הלימודים החלו להתייחס אליי כאל מנודה,‏ כי החלטתי שלא להצדיע במועל יד.‏ היו בנים שהיכו אותי שלא לעיני המורים.‏ בסופו של דבר,‏ הניחו לי,‏ אבל אפילו חברותיי אמרו לי שאבותיהן אוסרים עליהן לשחק איתי.‏ הייתי מסוכנת מדי.‏

חודשיים לאחר שעלו לשלטון בגרמניה,‏ הוציאו הנאצים את עדי־​יהוה אל מחוץ לחוק והגדירו אותם סכנה לאומה.‏ אנשי פלוגות הסער סגרו את המשרד במַגדֶבּוּרג והחרימו את אסיפותינו.‏ מאחר שהתגוררנו סמוך לגבול,‏ השיג אבי היתרים לחצות את הגבול ולהגיע לבזל,‏ כדי לנכוח שם באסיפות שהתקיימו בימי ראשון.‏ לא אחת הביע את משאלתו שגם אחינו בגרמניה יזכו למזון רוחני שיעזור להם להתייצב באומץ לקראת הבאות.‏

טיולים מסוכנים

לאחר סגירת המשרד במַגדֶבּוּרג,‏ הגיע חבר סניף לשעבר,‏ יוליוס ריפל,‏ אל לוֹרַך,‏ עיר מולדתו,‏ וארגן את פעילות ההטפה המחתרתית.‏ אבי מייד הציע את עזרתו.‏ הוא הושיב את אמי ואותי והסביר לנו כי החליט לעזור בהברחת ספרות מקראית משווייץ לתוך גרמניה.‏ הוא אמר שזו תהיה פעילות מסוכנת מאוד ושעלולים לעצור אותו בכל רגע.‏ הוא לא רצה לכפות עלינו להיות מעורבות בכך,‏ משום שגם אנו נהיה נתונות בסכנה.‏ ללא היסוס אמרה אמי,‏ ”‏אני איתך”‏.‏ שניהם הביטו בי,‏ ואמרתי,‏ ”‏גם אני איתכם!‏”‏

אמי סרגה תיק שגודלו בערך כגודל של כתב העת המצפה.‏ היא החליקה את הספרות דרך פתח באחד הצדדים ואחר כך אטמה את הכיס בסריגה.‏ היא תפרה כיסים נסתרים בבגדיו של אבי והכינה שני מחוכים שבתוכם תחבנו שתינו ספרי עזר קטנים ללימוד המקרא.‏ בכל פעם שהצלחנו להבריח את האוצר הסודי הביתה,‏ נשמנו לרווחה והודינו ליהוה.‏ את הספרות הסתרנו בעליית הגג.‏

לנאצים לא היו בתחילה שום חשדות לגבינו.‏ הם לא חקרו אותנו ולא ערכו חיפושים בביתנו.‏ למרות זאת,‏ הסכמנו על קוד מסוים שישמש אותנו כדי להזהיר את אחינו לאמונה בשעת צרה — 4711,‏ שמו של בושם מי קולון מפורסם.‏ אם היה מסוכן לבוא לביתנו,‏ הזהרנו אותם איכשהו בעזרת הקוד.‏ אבי גם אמר להם להביט מעלה אל חלונות חדר האורחים שלנו לפני שייכנסו לבניין.‏ אם החלון השמאלי היה פתוח,‏ משמע יש בעיה ושעליהם להתרחק מהמקום.‏

בשנים 1936 ו־​1937 ערך הגסטאפו מעצרים המוניים והשליך אלפי עדים לבתי כלא ולמחנות ריכוז,‏ שם התייחסו אליהם באכזריות מצמררת וקשה מאין כמוה.‏ משרד הסניף בבֶּרְן,‏ שווייץ,‏ החל ללקט דיווחים,‏ שחלקם הוברחו מן המחנות,‏ וריכז אותם בספר שנקרא מסע צלב נגד המשיחיות (‏Kreuzzug gegen das Christentum)‏, ספר שחשף את פשעי הנאצים.‏ נטלנו על עצמנו את המשימה המסוכנת לשאת את הדיווחים הסודיים אל מעבר לגבול ולהביאם לבזל.‏ אילו הנאצים היו תופסים אותנו עם המסמכים ”‏החמים”‏ האלה,‏ מייד היינו מוצאים את עצמנו מאחורי סורג ובריח.‏ קראתי בדמעות על העינויים שאחינו סבלו.‏ אבל לא פחדתי.‏ ידעתי בביטחון כי יהוה והוריי,‏ חבריי הטובים ביותר,‏ ידאגו לי.‏

סיימתי את לימודיי בבית־​הספר בגיל 14 ועבדתי כפקידה בחנות כלים.‏ בדרך כלל שימשנו כבלדרים מחוץ לשעות העבודה של אבי,‏ בימי שבת אחר הצהריים או בימי ראשון.‏ יצאנו בממוצע אחת לשבועיים.‏ נראינו כמו כל משפחה המטיילת בסוף שבוע.‏ במשך קרוב לארבע שנים,‏ לא עיכבו אותנו שומרי הגבול ולא חיפשו בכלינו.‏ כך היה עד אותו יום מר ונמהר בפברואר 1938.‏

נתפסנו!‏

לעולם לא אשכח את ההבעה שהייתה נסוכה על פניו של אבי כשהגענו לנקודת האיסוף סמוך לבזל ושם חיכתה לנו ערימת ספרות גדולה.‏ משפחת בלדרים אחרת נעצרה,‏ ועל כן היה עלינו לשאת עימנו כמות נוספת של ספרים.‏ פקיד המכס בגבול הביט בנו במבט חשוד וציווה לערוך עלינו חיפוש.‏ לאחר שגילה את הספרים,‏ הוביל אותנו באיומי אקדח אל מכוניות המשטרה שהמתינו במקום.‏ השוטרים הסיעו אותנו ובמהלך הנסיעה לחץ אבי את ידי ולחש:‏ ”‏אל תבגדי.‏ אל תסגירי איש!‏”‏ ”‏לא אעשה זאת”‏,‏ הבטחתי לו.‏ כשחזרנו ללוֹרַך,‏ לקחו את אבי היקר.‏ ראיתי אותו בפעם האחרונה כשדלת בית הכלא נסגרה מאחוריו.‏

ארבעה אנשי גסטאפו חקרו אותי במשך ארבע שעות ודרשו ממני שאמסור להם שמות וכתובות של עדים אחרים.‏ כשסירבתי,‏ בערה חמתו של אחד השוטרים והוא איים עליי,‏ ”‏יש לנו שיטות לגרום לך לדבר!‏”‏ אך לא גיליתי דבר.‏ אחר כך החזירו אותי ואת אמי הביתה,‏ ולראשונה ערכו בו חיפוש.‏ בהמשך עצרו את אמי,‏ ואותי שלחו לבית דודתי ונתנו לה משמורת עליי מבלי לדעת שגם היא עדת־​יהוה.‏ אף שהותר לי ללכת לעבודה,‏ חנו ארבעה אנשי גסטאפו מול הבית כדי לעקוב אחר כל צעד ושעל שאעשה,‏ בעוד ששוטר אחד פטרל במדרכה.‏

בחלוף מספר ימים בשעת ארוחת הצהריים,‏ יצאתי מן הבית וראיתי אחות צעירה רוכבת לקראתי על אופניה.‏ כשהתקרבה שמתי לב שהיא מתכוונת להשליך לעברי פיסת נייר.‏ תפסתי את הנייר ומייד הפנתי את מבטי לראות אם אנשי הגסטאפו הבחינו במה שקרה.‏ להפתעתי,‏ בדיוק באותו רגע,‏ כולם צחקו וזרקו את ראשיהם לאחור!‏

בפתק שקיבלתי מן האחות התבקשתי להגיע בצהריים לבית הוריה.‏ אבל איך אוכל לעשות כן תחת עינם הפקוחה של הגסטאפו מבלי להסגיר את הוריה?‏ הבטתי בארבעת סוכני הגסטאפו שישבו במכוניתם ובשוטר שצעד ברחוב הלוך ושוב.‏ לא ידעתי מה לעשות,‏ והתפללתי מעומק הלב ליהוה שיעזור לי.‏ לפתע פתאום,‏ ניגש השוטר אל מכונית הגסטאפו ושוחח עם הגברים.‏ הוא נכנס לרכבם,‏ והם נסעו!‏

בדיוק באותו רגע הגיחה דודתי מעבר לפינה.‏ זה כבר היה אחר הצהריים.‏ היא קראה את הפתק ואמרה שעלינו ללכת לשם במחשבה שהאחים התארגנו להעביר אותי לשווייץ.‏ בהגיענו לבית,‏ הציגה אותי המשפחה בפני אדם שלא היכרתי,‏ היינריך ריף.‏ הוא הביע את שמחתו שנחלצתי ללא פגע וציין שבא לעזור לי לברוח לשווייץ.‏ אחר כך הורה לי להיפגש איתו ביער בתוך חצי שעה.‏

חיים בגלות

פגשתי את אח ריף ודמעות קלחו מעיניי.‏ לבי נשבר מעצם המחשבה שאותיר את הוריי מאחור.‏ הכול קרה כל כך מהר.‏ לאחר מספר רגעי חרדה,‏ התערבבנו בין קבוצת תיירים וחצינו בבטחה את הגבול השוויצרי.‏

כשהגעתי למשרד הסניף בבֶּרְן,‏ נודע לי שהאחים שם ארגנו את בריחתי.‏ הם גם דאגו לי למגורים.‏ עבדתי במטבח,‏ ונהניתי מאוד מן העבודה.‏ אבל עד כמה קשה היה לחיות בגלות מבלי לדעת מה יעלה בגורל הוריי,‏ אשר נידונו שניהם לשנתיים מאסר!‏ לעתים הצער והחרדות הביאו אותי לסף שבירה והייתי נועלת את עצמי בחדר האמבטיה כדי לבכות.‏ בכל אופן,‏ התאפשר לי להתכתב בקביעות עם הוריי,‏ והם עודדו אותי להישאר נאמנה.‏

אמונתם המופתית של הוריי הניעה אותי להקדיש את חיי ליהוה ולהיטבל ב־​25 ביולי 1938.‏ אחרי שנה בבית־​אל,‏ הלכתי לעבוד בשַׁנֵלַז,‏ חווה שנרכשה בידי הסניף בשווייץ כדי לספק מזון למשפחת בית־​אל ולשכן אחים שנמלטו מן הרדיפות.‏

לאחר שהוריי סיימו לרצות ב־​1940 את תקופות המאסר שהוטלו עליהם,‏ הציעו להם הנאצים להשתחרר בתנאי שיתכחשו לאמונתם.‏ הם עמדו איתנים ונשלחו למחנות ריכוז,‏ אבי לדַכַאוּ ואמי לרַוֶנְסבּריק.‏ בחורף שנת 1941 סירבו אמי ועדות־​יהוה אחרות במחנה לבצע עבודות מסוימות למען הצבא.‏ כעונש אילצו אותן לעמוד בקור שלושה ימים ושלושה לילות,‏ אחר כך כלאו אותן בתאים חשוכים ונתנו להן מנות רעב במשך 40 יום.‏ בהמשך הלקו אותן.‏ אמי נפטרה ב־​31 בינואר 1942,‏ שלושה שבועות אחרי שספגה הכאות קשות.‏

אבי הועבר מדַכַאוּ אל מאוטהאוזן שבאוסטריה.‏ במחנה זה רצחו הנאצים בשיטתיות את האסירים בהרעבה ובעבודה פיסית קשה מנשוא.‏ כשישה חודשים לאחר מות אמי,‏ הרגו הנאצים את אבי בשיטה אחרת — בניסויים רפואיים.‏ רופאי המחנה הדביקו שפני נסיונות אנושיים בשחפת.‏ לאחר מכן,‏ הזריקו לאסירים זריקה קטלנית ללב.‏ בדו״ח הרשמי נמסר שאבי מת עקב ”‏שריר לב חלש”‏.‏ הוא היה בן 43 במותו.‏ רק כעבור מספר חודשים נמסר לי על הרציחות האכזריות.‏ זכרון הוריי האהובים עדיין מעלה דמעות בעיניי.‏ אבל כאז כן היום,‏ אני מתנחמת מן הידיעה שאמי ואבי,‏ שהיו בעלי תקווה שמימית,‏ מוגנים מכל רע תחת כנפי יהוה.‏

לאחר מלחמת העולם השנייה נפלה בחלקי הזכות ללמוד בניו־​יורק בכיתה ה־​11 בגלעד,‏ בית־​ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה.‏ עד כמה נהניתי להיות שקועה בלימוד כתבי־​הקודש במשך חמישה חודשים!‏ בסיום לימודיי ב־​1948 נשלחתי לשווייץ לשרת כשליחה.‏ כעבור זמן לא רב פגשתי את ג׳יימס ל.‏ טורפין,‏ אח נאמן בוגר הכיתה החמישית בגלעד.‏ הוא שירת כמשגיח סניף במשרד הסניף הראשון שהוקם בטורקיה.‏ נישאנו במרס 1951,‏ ובתוך זמן קצר גילינו שאנו עומדים לחבוק בת!‏ עברנו לארצות־​הברית,‏ ושם בדצמבר יצאה בתנו,‏ מרלין,‏ לאוויר העולם.‏

לאורך השנים מצאנו ג׳ים ואני שמחה גדולה בשירות למען המלכות.‏ אני זוכרת תלמידת מקרא אחת,‏ צעירה סינית ששמה פֶּנִי,‏ אשר אהבה ללמוד את המקרא.‏ היא נטבלה וכעבור זמן מה נישאה לגַאי פירס,‏ המשרת כיום בגוף המנהל של עדי־​יהוה.‏ יקירים כאלה עזרו לי למלא את החלל שנפער במות הוריי.‏

בתחילת שנת 2004 בנו האחים בלוֹרַך,‏ עיר מולדתם של הוריי,‏ אולם מלכות חדש ברחוב שטיך.‏ לאות הוקרה על פועלם של עדי־​יהוה,‏ החליטה מועצת העיר לתת שם חדש לרחוב ולכנותו דנצסטראשה (‏רחוב דנץ)‏ לזכר הוריי.‏ בעיתון המקומי,‏ בדישה צייטונג,‏ הופיעה הכותרת ”‏לזכרם של בני הזוג דנץ הנרצחים:‏ שם רחוב חדש”‏.‏ מתחתיה צוין כי הוריי ”‏נרצחו בשל אמונתם במחנות הריכוז בימי הרייך השלישי”‏.‏ הצעד שנקטה מועצת העיר הפתיע אותי והיה מבחינתי נקודת מִפנה מחממת לב.‏

אבי נהג לומר שעלינו להיערך אל העתיד כאילו הר מגידון לא יבוא בתקופת חיינו,‏ אבל לחיות את החיים כאילו הוא יבוא מחר — עצה יקרה שמאז ומתמיד אני מנסה ליישמה.‏ לא תמיד קל לי למצוא את האיזון בין הסבלנות לבין הציפייה העמוקה,‏ בייחוד משום שאני מרותקת היום לביתי בשל הזקנה.‏ אך מעולם לא פקפקתי בהבטחת יהוה לכל משרתיו הנאמנים:‏ ”‏בטח אל יהוה בכל לבך.‏ .‏.‏.‏ בכל דרכיך דעהו,‏ והוא יישר אורחותיך”‏ (‏משלי ג׳:‏5,‏ 6‏)‏.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 28]‏

מילים יקרות מן העבר

תושבת כפר השוכן מרחק מה מלוֹרַך,‏ ביקרה במקום בשנות ה־​80 של המאה שעברה.‏ בימים ההם נהגו המקומיים להביא חפצים מיותרים אל שטח ציבורי כלשהו,‏ והעוברים והשבים יכלו לבחון את הפריטים ולקחת כל דבר שנפשם חשקה בו.‏ האישה הזו מצאה קופסת תפירה ולקחה אותה לביתה.‏ לימים,‏ מצאה בתחתית הקופסה מספר תצלומים של נערה צעירה ומכתבים שנכתבו על גבי ניירות ממחנות ריכוז.‏ המכתבים סיקרנו את האישה והיא תהתה בלבה מי היא אותה ילדה קטנה בצמות.‏

יום אחד בשנת 2000 נחו עיניה של האישה על מאמר בעיתון שדיבר על תערוכה היסטורית בלוֹרַך.‏ המאמר עסק בהיסטוריה של עדי־​יהוה בימי הנאצים,‏ והתייחס גם למשפחתי.‏ הופיעה בו תמונה שלי כנערה.‏ האישה הבחינה בדמיון,‏ יצרה קשר עם העיתונאית וסיפרה לה על המכתבים — 42 במספר!‏ כעבור מספר שבועות הגיעו המכתבים לידיי.‏ במכתבים שכתבו הוריי במו ידיהם הם שבו ושאלו את דודתי לשלומי.‏ הם מעולם לא חדלו לדאוג לי ולאהוב אותי.‏ עד כמה מפתיע שמכתבים אלה שרדו והופיעו מחדש כעבור יותר מ־​60 שנה!‏

‏[‏תמונות בעמוד 25]‏

חיי המשפחה המאושרים שלנו נהרסו עם עלייתו של היטלר לשלטון

‏[‏שלמי תודה]‏

היטלר:‏ U.S. Army photo

‏[‏תמונות בעמוד 26]‏

1.‏ המשרד במַגדֶבּוּרג

2.‏ הגסטאפו עצר אלפי עדים

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

ג׳ים ואני מצאנו שמחה רבה בשירות למען המלכות