מה אוכל להשיב ליהוה?
סיפורה של רות דָנֵי
בלא מעט בדיחות הדעת, אמא הייתה אומרת ש־1933 הייתה שנה של קטסטרופות: היטלר עלה לשלטון, האפיפיור הכריז על השנה כשנה קדושה ואני נולדתי.
הוריי התגוררו בעיירה יוּץ באזור ההיסטורי לוֹרֶן שבצרפת, קרוב לגבול עם גרמניה. אמי, שהייתה קתולית אדוקה, נישאה ב־1921 לאבי, שהיה פרוטסטנטי. אחותי הגדולה הלן נולדה ב־1922 והוריי הטבילו אותה כקתולית.
יום אחד ב־1925 הגיע לידי אבי הספר כינור האלוהים בגרמנית. הוא קרא אותו והשתכנע שמצא את האמת. הוא כתב למוציאים לאור והם הפנו אותו לביבלפורשר, השם שבו היו מוכרים עדי־יהוה בגרמניה באותה תקופה. ללא שהיות, התחיל אבי לבשר על מה שגילה. הרעיון כלל לא היה לרוחה של אמי. ”תעשה מה שאתה רוצה”, היא אמרה לו בגרמנית הססגונית שלה, ”אבל רק אל תלך עם הביבלפורשר האלה!” אבל ההחלטה גמלה בליבו של אבא וב־1927 נטבל כאחד מהם.
כתוצאה מכך ניסתה סבתי מצד אמי לשכנע אותה להתגרש ממנו. יום אחד, בטקס המיסה, הזהיר הכומר את קהילתו ”להתרחק מנביא השקר דנֵי”. כשחזרה סבתי הביתה מן המיסה, היא השליכה על אבי עציץ מאחת הקומות העליונות של ביתנו. העציץ הכבד נחת על כתפו ופיספס רק בקצת את ראשו. התקרית גרמה לאמי לחשוב: ’לא יכול להיות שדת שהופכת אנשים לרוצחים תהיה טובה’. היא התחילה לקרוא את הפרסומים של עדי־יהוה. תוך זמן קצר השתכנעה שזאת האמת ונטבלה ב־1929.
הוריי עשו כל מאמץ לעזור לאחותי ולי לראות ביהוה אל ממשי. הם הקריאו לנו סיפורים מהמקרא ואז שאלו אותנו מדוע דמויות מקראיות מסוימות התנהגו בצורה זו או אחרת. באותה תקופה אבא סירב לעבוד במשמרות לילה או ערב, אף־על־פי שהשתמע מכך אובדן הכנסה משמעותי עבור המשפחה. הוא רצה להקדיש זמן לאסיפות הקהילה, לשירות ולשיעורים המקראיים איתי ועם אחותי.
ענני הסערה מתקרבים
הוריי תמיד שמחו לארח משגיחים נודדים וחברי בית־אל משווייץ ומצרפת, שסיפרו לנו על הקשיים שאחינו לאמונה עוברים בגרמניה, קילומטרים ספורים מביתנו. הממשלה הנאצית גירשה עדי־יהוה למחנות ריכוז והפרידה ילדים מהוריהם.
הורינו כבר הכינו את הלן ואותי לקראת הנסיונות הקשים ועזרו לנו לשנן פסוקים שיספקו לנו הדרכה. בין היתר הם אמרו לנו: ”אם לא תדעו מה לעשות, תחשבו על משלי ג׳:5, 6. אם תפחדו מנסיונות בבית־הספר, תזכרו את מה שכתוב בקורינתים א׳. י׳:13. אם חלילה נופרד, תשננו לעצמכן את משלי י״ח:10”. למדתי בעל־פה את מזמורים כ״ג ו־צ״א ופיתחתי ביטחון בכך שיהוה תמיד ישמור עליי.
ב־1940 סיפחה גרמניה הנאצית את אַלְזַס־לוֹרֶן והמשטר החדש דרש מכל האוכלוסייה הבוגרת להצטרף למפלגה הנאצית. אבא סירב והגסטאפו איים עליו במעצר. כשאמא לא הסכימה לתפור מדי צבא, התחיל הגסטאפו לאיים גם עליה.
בית־הספר נהיה סיוט עבורי. הלימודים בכיתה התחילו כל יום בתפילה למען היטלר, בהצדעת ”הייל היטלר” ובהמנון הלאומי כשכולם היו צריכים להצדיע במועל יד. במקום רק להגיד לי לא להצדיע להיטלר, הוריי עזרו לי להדריך את מצפוני. כך הגעתי להחלטה אישית שלא להצדיע את ההצדעה הנאצית. המורים סטרו לי ואיימו לסלק אותי מבית־הספר. יום אחד, כשהייתי בת שבע, העמידו אותי לפני כל 12 המורים בבית־הספר. הם ניסו להכריח אותי להצדיע להיטלר. אבל תודות לעזרת יהוה, עמדתי איתן.
מורה אחת התחילה להפעיל עליי לחץ רגשי. היא אמרה לי שאני תלמידה טובה, שאני מאוד אהובה עליה ושיהיה לה חבל מאוד אם יסלקו אותי מבית־הספר. היא אמרה: ”את לא חייבת ממש לפשוט את היד לכל האורך. תרימי אותה רק קצת. ואת גם לא חייבת להגיד, ’הייל היטלר!’ פשוט תמלמלי בשפתיים ותעשי כאילו”.
כשסיפרתי לאמי מה המורה שלי עשתה, היא הזכירה לי את הסיפור המקראי על שלושת הצעירים העבריים והצלם שהקים מלך בבל. ”מה ציפו מהם לעשות?” היא שאלה. ”להשתחוות”, השבתי. ”נניח שברגע שהם היו אמורים להשתחוות לפני הצלם הם היו מתכופפים לקשור את השרוכים, זה היה בסדר? תחליטי את; תעשי מה שלדעתך נכון לעשות”. כמו שדרך, מישך ועבד נגו החלטתי להצהיר אמונים אך ורק ליהוה (דנ׳ ג׳:1, 13–18).
המורים סילקו אותי מבית־הספר כמה וכמה פעמים ואיימו לקחת אותי מחזקת הוריי. חששתי מאוד, אבל הוריי המשיכו לעודד אותי. לפני שהלכתי לבית־הספר, אמי התפללה איתי וביקשה מיהוה לשמור עליי. ידעתי שהוא יכול לתת לי את הכוח לצדד בָּאמת באומץ (קור״ב ד׳:7). אבי אמר לי לא לפחד לחזור הביתה אם אהיה נתונה בלחצים גדולים מדי. ”אנחנו אוהבים אותך. תמיד תהיי הבת שלנו”, הוא אמר. ”זה בינך ובין יהוה”. הדברים שאמר חיזקו את רצוני לשמור על תומתי (איוב כ״ז:5).
אנשי הגסטאפו הגיעו לעתים תכופות לביתנו לערוך חיפושים אחר פרסומים של עדי־יהוה ולחקור את הוריי. הם נהגו לקחת ולעכב את אמי למשך שעות וגם עצרו את אבי ואת אחותי במקומות העבודה שלהם. אף פעם לא ידעתי אם אמא תהיה בבית כשאחזור מבית־הספר. לפעמים הייתה אחת השכנות אומרת לי: ”הם באו ולקחו את אמא שלך”. הייתי אז מתחבאת בבית ותוהה ביני לבין עצמי אם מענים אותה ואם אשוב לראות אותה.
הגירוש
ב־28 בינואר 1943 העירו אותנו חיילי הגסטאפו בשלוש וחצי בבוקר. הם אמרו שהוריי, אחותי ואני נגורש אם לא נצטרף למפלגה הנאצית. נתנו לנו שלוש שעות להתכונן. אמי כבר הייתה מוכנה לקראת תרחיש כזה וארזה לנו מראש בגדים להחלפה ומקרא בתרמילי גב, כך שיכולנו לנצל את הזמן שנותר לנו כדי להתפלל ולעודד זה את זה. אבא הזכיר לנו ש’שום דבר לא יוכל להפרידנו מאהבת אלוהים’ (רומ׳ ח׳:35–39).
חיילי הגסטאפו אכן חזרו. לעולם לא אשכח איך אחותנו לאמונה, אחות אנגלד הקשישה, נופפה לנו לשלום עם דמעות בעיניים. הגסטאפו הסיעו אותנו לתחנת הרכבת במֶץ. לאחר שלושה ימים ברכבת הגענו לקוחלוביצה, מחנה־בת של מתחם אושוויץ בפולין. אחרי חודשיים הועברנו לגליוויצה, מנזר שהומר למחנה עבודה. הנאצים אמרו לנו שהם ישחררו אותנו ויחזירו לנו את רכושנו בתנאי שכל אחד מאיתנו יחתום על מסמך התכחשות לאמונתנו. אבי ואמי סירבו להצעה, והחיילים אמרו להם: ”בחיים לא תחזרו הביתה”.
ביוני העבירו אותנו לשְוֵויינְטוֹחלוֹביצֶה, ושם התחלתי לסבול מכאבי ראש שנשארו איתי עד היום. התפתחו לי זיהומים באצבעות ורופא אחד הסיר חלק מציפורני ידיי ללא הרדמה. אבל דבר חיובי אחד היה שבמסגרת השליחויות שהטילו עליי השומרים הגעתי גם למאפייה, ואישה אחת שם הייתה נותנת לי משהו לאכול.
עד אותה עת נשארנו ביחד כמשפחה, בנפרד משאר האסירים. באוקטובר 1943 נשלחנו למחנה בעיר זוֹמבְּקוֹבִיצֶה. ישנוּ על דרגשים בעליית גג עם עוד כ־60 גברים, נשים וילדים. האס־אס נתנו לנו רק אוכל מבחיל וכמעט בלתי אכיל.
למרות הקשיים, אף פעם לא אמרנו נואש. קראנו במצפה על פעילות ההטפה הגדולה שנועדה להתבצע אחרי המלחמה, לכן ידענו למה אנחנו סובלים ושהסבל שלנו יסתיים בקרוב.
מן הדיווחים על התקדמות כוחותיהן של בעלות הברית הסקנו שהנאצים מפסידים במלחמה. בתחילת 1945 החליטו חיילי האס־אס לנטוש את המחנה שלנו. ב־19 בפברואר אילצו אותנו לצאת לצעדה של כמעט 240 קילומטר. כעבור ארבעה שבועות הגענו לשטיינפלס בגרמניה והשומרים קיבצו את כל האסירים בתוך מכרה. רבים חשבו שעומדים להרוג את כולנו. אבל באותו היום בעלות הברית הגיעו, חיילי האס־אס נמלטו ומסכת הייסורים הגיעה אל קיצה.
מגשימה את יעדיי
ב־5 במאי 1945, אחרי כמעט שנתיים וחצי, הגענו הביתה ליוּץ, מטונפים ושורצים כינים. לא החלפנו בגדים מאז פברואר ולכן החלטנו לשרוף את המלבושים הישנים. אני זוכרת שאמא אמרה לנו: ”זה היום הנהדר בחייכן. אין לנו כלום; אפילו הבגדים שעלינו אינם שלנו. אבל כל ארבעתנו חזרנו נאמנים. לא התפשרנו”.
אחרי שלושה חודשי החלמה בשווייץ חזרתי לבית־הספר וכבר לא ליווה אותי החשש שיסלקו אותי. יכולנו להתאסף עם אחינו לאמונה ולבשר בציבור בחופשיות. ב־28 באוגוסט 1947, בגיל 13, נטבלתי כסמל לַנדר שנדרתי בפני יהוה שנים קודם לכן. אבי הטביל אותי בנהר מוֹזֶל. רציתי להתחיל מייד לשרת כחלוצה, אבל מכיוון שאבי התעקש שקודם כול אלמד מקצוע למדתי להיות תופרת. בשנת 1951, בגיל 17, נתמניתי לשרת כחלוצה בעיר הקרובה טיוֹנוִיל.
באותה שנה נכחתי בכינוס בפריז והגשתי בקשה לשרת כשליחה. לא הייתי מספיק מבוגרת, אבל אח נתן נור אמר שהוא ”ישמור בצד” את הבקשה שלי. ביוני 1952 הוזמנתי ללמוד בכיתה ה־21 של גלעד, בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה בסַאוּת לַנְסִינְג שבניו־יורק, ארה״ב.
מגלעד והלאה
איזו חוויה! בדרך כלל התקשיתי לדבר מול קהל אפילו בשפתי שלי, והנה הייתי צריכה לדבר באנגלית. למרות זאת, המורים תמכו בי באהבה. אח אחד נתן לי את הכינוי ”חיוך מלכוּת” בגלל החיוך שעלה על פניי בכל פעם שהרגשתי נבוכה.
ב־19 ביולי 1953 התקיים טקס הסיום באיצטדיון ינקי בניו־יורק ונשלחתי לפריז ביחד עם איידה קנדוּסוֹ. היה קצת מרתיע לבשר לציבור האמיד של פריז, אבל לא מעט אנשים ענווים הסכימו לקבל ממני שיעורי מקרא. איידה התחתנה ועברה לאפריקה ב־1956 ואילו אני נשארתי בפריז.
בשנת 1960 נישאתי לאח מבית־אל ושירתנו כחלוצים מיוחדים בשוֹמוֹן ובווישִי. אחרי חמש שנים לקיתי בשחפת ונאלצתי לפרוש מן השירות החלוצי. הרגשתי נורא מפני שמגיל קטן המטרה שלי הייתה להצטרף לשירות המורחב ולהתמיד בו. זמן מה לאחר מכן עזב אותי בעלי לטובת אישה אחרת. האחים והאחיות בקהילה תמכו בי ועזרו לי בתקופה האיומה הזו, ויהוה המשיך לשאת את המעמסה שלי (תהל׳ ס״ח:20).
כעת אני מתגוררת בלוּביֶה בנורמנדי, ליד משרד הסניף שבצרפת. למרות בריאותי הלקויה אני מאושרת מכך שיהוה עזר לי ותמך בי לאורך חיי. החינוך שקיבלתי בבית עוזר לי גם היום לשמור על גישה נכונה. הוריי לימדו אותי שיהוה הוא אל ממשי שאני יכולה לאהוב, לפנות אליו ולזכות ממנו למענה לתפילותיי. אכן, ”מה אשיב ליהוה, כל תגמולוהי עליי?” (תהל׳ קט״ז:12).
[קטע מוגדל בעמוד 6]
”אני מאושרת מכך שיהוה עזר לי ותמך בי לאורך חיי”
[תמונה בעמוד 5]
עם מסיכת הגז שלי בגיל שש
[תמונה בעמוד 5]
עם שליחים וחלוצים בלוקסמבורג במבצע הטפה מיוחד כשהייתי בת 16
[תמונה בעמוד 5]
עם אבי ואמי בכינוס ב־1953