סיפור חיים

בעזרת יהוה שרדנו משטרים טוטליטריים

סיפורו של הנריק דורניק

נולדתי בשנת 1926 להורים קתולים אדוקים.‏ הם התגוררו ברוּדָה שלונסקה,‏ עיירת כורים ליד קטוביץ’‏ שבדרום פולין.‏ הוריי לימדו את אחי הבכור,‏ ברנרד;‏ את שתי אחיותיי הצעירות רוז׳ה ואדיטה;‏ ואותי — להתפלל,‏ לנכוח בטקסי הכנסייה ולקיים את מה שמכונה,‏ סקרמנט מירוק חטאים.‏

האמת המקראית מגיעה לביתנו

היה זה בינואר 1937,‏ הייתי אז בן עשר.‏ יום אחד חזר אבי הביתה שמח מתמיד.‏ הוא הביא עימו ספר גדול ועב כרס שקיבל מעדי־​יהוה.‏ הוא אמר לנו,‏ ”‏ילדים,‏ ראו מה קיבלתי — את כתבי הקודש!‏”‏ מעולם קודם לכן לא ראיתי את המקרא.‏

לכנסייה הקתולית הייתה במשך תקופה ארוכה השפעה עצומה על האנשים בעיר רוּדָה שלונסקה ובסביבתה.‏ אנשי הכמורה היו מיודדים מאוד עם בעלי המכרות,‏ ודרשו את נאמנותם המוחלטת של הכורים ושל משפחותיהם.‏ אם אחד מהכורים לא נכח במיסות או סירב ללכת לווידוי,‏ הוא נחשב לכופר והיה צפוי לפיטורין.‏ עד מהרה ריחף מעל ראשו של אבי איום דומה מכיוון שהתרועע עם עדי־​יהוה.‏ ואולם,‏ כאשר ביקר בביתנו כומר אחד,‏ חשף אבי לעיני כול את צביעות דתו.‏ הכומר הנבוך לא רצה יותר צרות,‏ ולכן אבי לא פוטר.‏

הייתי עד לחילופי הדברים הללו,‏ וזה חיזק את נחישותי ללמוד את המקרא.‏ לאט לאט למדתי לאהוב את יהוה ורקמתי עימו יחסים אישיים.‏ מספר חודשים לאחר ששוחח אבי עם הכומר,‏ נכחנו בטקס הזיכרון למות המשיח.‏ שם הוצג אבי בפני קבוצה של 30 איש במילים:‏ ”‏זה אחד מהיהונדבים”‏.‏ אחרי זמן קצר הבנתי כי חברי ”‏כיתת יהונדב”‏ הם משיחיים בעלי תקווה ארצית וששורותיהם אמורות להתרחבa (‏מלכים ב׳.‏ י׳:‏​15–17‏)‏.‏

‏”‏נערי,‏ האם אתה יודע מה משמעותה של הטבילה?‏”‏

לאחר שאימץ ללבו את האמת,‏ הפסיק אבי לשתות לשוכרה והפך לבעל ולאב טוב.‏ בכל זאת,‏ אמי לא הייתה שותפה להשקפותיו הדתיות ונהגה לומר שהייתה מעדיפה שימשיך באורח חייו הקודם ויישאר קתולי.‏ אבל לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה,‏ היא שמה לב כי אותם כמרים שהתפללו למען ניצחונה של פולין לנוכח פלישת הגרמנים,‏ הודו אחרי כן לאלוהים על הצלחתו של היטלר!‏ מאוחר יותר,‏ ב־​1941 הצטרפה אמי אל כל יתר המשפחה לשירות יהוה.‏

קודם לכן הבעתי את רצוני להיטבל במים כסמל להקדשתי לאלוהים,‏ אבל לדעת זקני־​הקהילה הייתי צעיר מדי.‏ הם ביקשו ממני להמתין.‏ בסופו של דבר,‏ ב־10 בדצמבר 1940,‏ אח קונרד גְרָבּוֹוִי (‏אשר לימים מת נאמן באחד ממחנות הריכוז)‏ זימן אותי לשיחה בדירה קטנה בחשאי.‏ הוא שאל אותי חמש שאלות,‏ ולאחר שתשובותיי הניחו את דעתו,‏ הטביל אותי.‏ אחת משאלותיו הייתה:‏ ”‏נערי,‏ האם אתה יודע מה משמעותה של הטבילה?‏”‏ שאלה אחרת שהציג הייתה,‏ ”‏האם אתה מבין כי מאחר שאנו בתקופת מלחמה תצטרך להחליט בזמן הקרוב למי תשמור אמונים,‏ להיטלר או ליהוה,‏ ושהחלטתך עלולה לעלות לך בחייך?‏”‏ עניתי מבלי להסס,‏ ”‏אני מבין”‏.‏

תחילת הרדיפות

מדוע שאל קונרד גרבווי שאלות נקודתיות כגון אלה?‏ לאחר פלישת גרמניה לפולין ב־​1939 עמדנו בפני מצבים קשים שהעמידו את אמונתנו ונאמנותנו במבחן.‏ המתח גאה מיום ליום לשמע מעצרם,‏ גירושם והשלכתם של אחינו ואחיותינו המשיחיים לבתי כלא או למחנות ריכוז.‏ לא ירחק היום וגם אנו היינו צפויים לעמוד מול מבחנים דומים.‏

הנאצים רצו לגרום לדור הצעיר — כולל ארבעתנו — להיות תומכים נלהבים של הרייך השלישי.‏ אבי ואמי סירבו מספר פעמים להיכלל ברשימת הפולקסליסטֶה (‏רשימה של מי שהחזיקו באזרחות גרמנית או שרצו לקבלה)‏,‏ ולכן נשללה מהם המשמורת עלינו.‏ אבי נשלח למחנה הריכוז באושוויץ.‏ בפברואר 1944,‏ נשלחנו אחי ואני למוסד לעבריינים בגרודקוּף (‏גרודקאו)‏,‏ שליד נַייְסֶה,‏ ואחיותינו נשלחו למנזר קתולי בצ׳ארְנוֹ־​ווֹנסי (‏קלוֹסטרברוּק)‏,‏ שבקרבת אוֹפּוֹלֶה.‏ המטרה היתה לגרום לנו להתנער מ”‏ההשקפות המתעות של הורינו”‏,‏ כלשונם של השלטונות.‏ אמי נותרה בבית לבדה.‏

מדי בוקר הונף דגל צלב הקרס בחצר המוסד.‏ הורו לנו להצדיע במועל יד ולקרוא ”‏הייל היטלר”‏.‏ היה זה מבחן אמונה קשה,‏ אבל ברנרד ואני נשארנו איתנים וסירבנו להתפשר.‏ כתוצאה מכך,‏ ספגנו מכות נמרצות בשל התנהגות ”‏שאינה מכובדת”‏.‏ ניסיונות נוספים שבאו אחרי כן במגמה לשבור את רוחנו נכשלו גם הם.‏ בסופו של דבר הציבו בפנינו שומרי האס.‏ אס.‏ אולטימטום:‏ ”‏או שתחתמו על הצהרת אמונים למדינת גרמניה ותצטרפו לוורמאכט [‏צבא גרמניה]‏ או שתישלחו למחנה ריכוז”‏.‏

באוגוסט 1944 המליצו הרשויות רשמית לשלוח אותנו למחנה ריכוז,‏ כי ציינו לגבינו:‏ ‏”‏אי־​אפשר לשכנע אותם לעשות משהו.‏ הם שמחים להיות קדושים מעונים.‏ עמדתם המרדנית מאיימת על המוסד כולו”‏.‏ אומנם לא היה לי שום רצון להיות קדוש מעונה,‏ אך שמחתי שזכיתי לסבול באומץ ובכבוד עקב נאמנותי ליהוה (‏מעשי השליחים ה׳:‏41‏)‏.‏ בשום אופן לא הייתי מצליח בכוחי בלבד להחזיק מעמד מול הסבל שבו עתיד הייתי להתנסות.‏ אך תפילות עזות ליהוה קירבו אותי אליו יותר,‏ והוא אכן התגלה כ’‏עוזר’‏ מהימן (‏עברים י״ג:‏6‏)‏.‏

במחנה הריכוז

אחרי זמן לא רב נלקחתי למחנה הריכוז גרוס־​רוזן שבשלזיה.‏ קיבלתי מספר אסיר וכן משולש סגול שזיהה אותי כאחד מעדי־​יהוה.‏ שומרי האס.‏ אס.‏ ציינו בפניי כי אוכל להשתחרר מן המחנה ואפילו להפוך לקצין בצבא הנאצי בתנאי אחד:‏ ”‏עליך להתכחש לרעיונות של תלמידי המקרא המנוגדים לרייך השלישי”‏.‏ אף אחד מהאסירים האחרים לא קיבל הצעה דומה לזו.‏ ההזדמנות להיחלץ מהמחנות ניתנה לעדי־​יהוה בלבד.‏ אף־על־​פי־כן,‏ כמו אלפים אחרים,‏ סירבתי בתוקף ל”‏זכות”‏ הזו.‏ תגובת השומרים הייתה:‏ ”‏תסתכל טוב טוב על ארובת המשרפה הזאת.‏ כדאי שתחשוב על כך שוב בכובד ראש,‏ כי אחרת תשתחרר רק דרך הארובה הזו”‏.‏ גם הפעם סירבתי בתוקף,‏ ובאותו רגע הרגשתי כיצד ”‏שלום אלוהים הנשגב מכל שכל”‏ שורה עליי (‏פיליפים ד׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏

התפללתי שבמחנה יתאפשר לי ליצור קשר עם אחיי לאמונה,‏ ויהוה אכן נענה לבקשתי.‏ בין העדים היה גוסטב באוּמֶרֶט,‏ אח נאמן אשר דאג לי וטיפל בי ברוך ובאהבה.‏ אין ספק שיהוה היה עבורי ”‏אב הרחמים ואלוהי כל נחמה”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ א׳:‏3‏)‏.‏

לאחר מספר חודשים,‏ נאלצו הנאצים לפנות את המחנה במהירות הבזק בעקבות התקדמותם של הכוחות הרוסיים.‏ בשעה שהתכוננו לעזוב,‏ החלטנו לגשת לביתני המגורים של הנשים — על אף שנשקפה סכנה לחיינו — כדי לבדוק את מצבן של כ־20 מאחיותינו הרוחניות,‏ ביניהן נמנו אלסה אבט וגרטרוד אוט.‏b כשהאחיות ראו אותנו,‏ הן מייד רצו לקראתנו,‏ ולאחר דברי עידוד חטופים בינינו,‏ הן פצחו בשיר מלכות הכולל את המילים:‏ ”‏מי שמסור הוא,‏ מי נאמן הוא לא ייכנע לאימה”‏.‏c אף לא אחד הצליח לכבוש את דמעותיו!‏

מועברים למחנה הבא

הנאצים דחסו בין 100 ל־​150 אסירים,‏ ללא מזון ומים,‏ לתוך קרונות ששימשו להעברת פחם.‏ הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס וירד גשם קפוא.‏ סבלנו מצמא והיה לנו חום.‏ האסירים החולים והמותשים התמוטטו ומתו,‏ וכתוצאה מכך היה קצת פחות צפוף בקרונות.‏ לא יכולתי לעמוד כי הרגליים והמפרקים שלי תפחו עד מאוד.‏ לאחר עשרה ימים,‏ הגיעו קומץ אסירים אשר שרדו את המסע לדוֹרָה־​מִיטֶלְבָּאו,‏ מחנה ריכוז בעיר נורדהאוזֶן הסמוכה לעיר וַיְמַר שבתוּרִינְגְיָה.‏ למרבה הפלא,‏ אף אחד מהאחים לא איבד את חייו במהלך המסע המסויט הזה.‏

עוד לא הספקתי להתאושש מהמסע וכבר פרצה בתוך המחנה מגיפת דיזנטריה.‏ אני ומספר אחים נוספים חלינו.‏ נאמר לנו להימנע מלשתות לזמן מה את המרק שהוגש במחנה ולאכול לחם חרוך בלבד.‏ נשמעתי לעצה ותוך זמן קצר שבתי לאיתני.‏ במרס 1945 הוגנב לאוזנינו כי הפסוק שנבחר לאותה שנה נלקח ממתי כ״ח:‏19 (‏ע״ח‏)‏:‏ ”‏על כן לכו ועשו תלמידים מאנשי כל העמים”‏.‏ ככל הנראה,‏ שערי המחנות עומדים בקרוב להיפתח והבשורה הטובה תמשיך להישמע!‏ הדבר מילא אותנו שמחה ותקווה,‏ כי חשבנו שהר מגידון יהיה נקודת השיא של מלחמת העולם השנייה.‏ יהוה חיזק את ידינו באותם ימים טרופים בצורה נפלאה ביותר.‏

שחרור מן המחנות

ב־1 באפריל 1945,‏ הפציצו בעלות הברית את הקְסַרקטִינים של האס.‏ אס.‏ ואת המחנה שלנו שהיה סמוך אליהם.‏ רבים נהרגו או נפצעו.‏ למחרת היום עמדנו תחת הפצצה מאסיבית,‏ וכתוצאה מפיצוץ אדיר הועפתי באוויר.‏

אחד מהאחים,‏ פריץ אוּלריך,‏ בא לעזרתי.‏ הוא חפר בתוך גל החורבות,‏ בתקווה למצוא אותי בין החיים.‏ והוא אכן מצא אותי וגרר אותי החוצה מתוך ההריסות.‏ לאחר שהכרתי שבה אליי הבנתי שסבלתי מפציעות קשות בפניי ובגופי,‏ ולא יכולתי לשמוע דבר.‏ רעש הפיצוץ גרם נזק לעור התוף בשתי אוזניי.‏ סבלתי מבעיות חמורות באוזניי במשך שנים רבות עד להחלמתן.‏

מתוך אלפי אסירים,‏ ניצלו מעטים בלבד מההפצצות.‏ חלק מאחינו נהרגו,‏ כולל גוסטב באומרט היקר.‏ הפציעות גרמו לי דלקת ופיתחתי חום גבוה.‏ אך עד מהרה בעלות הברית מצאו אותנו ושוחררנו.‏ בינתיים,‏ גופותיהם של אסירים שמתו או שנרצחו התחילו להירקב,‏ מה שהוביל למגיפת טיפוס.‏ גם אני נדבקתי,‏ והועברתי עם יתר החולים לבית־​חולים.‏ למרות מאמציהם הכבירים של הרופאים,‏ רק שלושה מאיתנו שרדו.‏ הודיתי ליהוה ממעמקי לבי על שהפיח בי כוח,‏ ושבזכות כך נותרתי נאמן במהלך אותה תקופה קשה!‏ כמו כן,‏ הייתי אסיר תודה ליהוה שראה לנכון,‏ במקרה שלי,‏ להציל אותי מ”‏צלמוות”‏ (‏תהלים כ״ג:‏4‏)‏.‏

סוף סוף בבית!‏

לאחר כניעתה של גרמניה קיוויתי שאשוב הביתה מהר ככל האפשר,‏ אבל זה לא היה כל כך קל כמו שחשבתי.‏ מספר אסירים לשעבר שהיו חברים באחד מהארגונים הקתוליים זיהו אותי.‏ הם צעקו:‏ ”‏הירגו אותו!‏”‏ הם הפילו אותי ארצה והחלו לרמוס אותי.‏ איש אחד אומנם הציל אותי מציפורניהם האכזריות,‏ אולם משום שהייתי פצוע ובנוסף לכך עדיין חלש מהטיפוס,‏ חלף זמן ממושך עד שהתאוששתי,‏ וסוף סוף יכולתי לחזור הביתה.‏ עד כמה שמחתי להתאחד עם בני משפחתי.‏ הם התרגשו מאוד לראות אותי היות שחשבו שמתתי.‏

תוך זמן קצר התחלנו לבשר שוב,‏ ושוחרי אמת רבים נענו בחיוב למסר.‏ הוטל עליי לספק לקהילות את הספרות המקראית.‏ יחד עם אחים נוספים,‏ הייתה לי הזכות להיפגש בווימר עם נציגים ממשרד הסניף של גרמניה,‏ ולהביא משם לפולין את ההוצאות הראשונות של המצפה אשר ראו אור מייד לאחר המלחמה.‏ כתבי העת תורגמו ללא דיחוי,‏ הוכנו סטנסילים והודפסו עותקים.‏ כאשר מלוא ההשגחה על הפעילות בפולין הופקדה בידי משרד הסניף שלנו בלוֹדְז’‏,‏ התחילו פרסומים מקראיים להגיע בצורה סדירה אל הקהילות.‏ התחלתי לשרת כחלוץ מיוחד,‏ כלומר מבשר בשירות מורחב,‏ ובישרתי בשטח נרחב בשלזיה,‏ שרובו היה אז בשטחה של פולין.‏

והנה,‏ תוך זמן קצר עדי־​יהוה שוב נרדפו,‏ הפעם על־​ידי המשטר הקומוניסטי החדש שעלה בפולין.‏ בשל עמדתי הניטראלית נשלחתי ב־​1948 לשנתיים מאסר.‏ בכלא התאפשר לי לעזור לאסירים רבים להתקרב ליהוה.‏ אחד מהם צידד באמת ולימים הקדיש עצמו ליהוה ונטבל.‏

בשנת 1952 נשלחתי לכלא פעם נוספת,‏ ועתה הואשמתי בריגול לטובת ארצות־​הברית!‏ עד למשפטי הוחזקתי בצינוק ותוחקרתי יום ולילה.‏ אך יהוה שוב הושיע אותי מיד רודפיי,‏ ובשנים שלאחר מכן כבר לא התעללו בי בצורה כזו.‏

מה עזר לי להחזיק מעמד

לאחר כל השנים שסבלתי מבחנים וקשיים,‏ אני יכול להצביע על מספר מקורות עיקריים שחיזקו את ידיי.‏ בראש ובראשונה,‏ הכוח להחזיק מעמד נבע מיהוה ומדברו,‏ המקרא.‏ תפילות עזות וקבועות ל”‏אלוהי כל נחמה”‏ ולימוד דברו מדי יום ביומו,‏ עזרו לי ולאחרים לשרוד מבחינה רוחנית.‏ גם הוצאות המצפה שהועתקו ידנית סיפקו הזנה רוחנית שהייתה כה נחוצה.‏ במחנות הריכוז,‏ התחזקתי מאוד תודות לאחים אוהבים שהיו מוכנים ומזומנים לעזור.‏

עוד בירך אותי יהוה ברעייתי,‏ מריה.‏ נישאנו באוקטובר 1950 ואחר כך חבקנו בת ששמה הלינה,‏ האוהבת ומשרתת את יהוה.‏ מריה ואני היינו נשואים במשך 35 שנה,‏ עד לפטירתה לאחר מאבק ממושך במחלה.‏ מותה הסב לי יגון וכאב.‏ חרף העובדה שהרגשתי למשך תקופה מסוימת ’‏מושלך ארצה’‏,‏ לא ’‏נשמדתי’‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏9‏)‏.‏ באותה תקופה קשה תמכו בי בתי היקרה,‏ בעלה ונכדיי,‏ המשרתים את יהוה בנאמנות.‏

מאז 1990 אני משרת במשרד הסניף שבפולין.‏ התרועעות יומיומית עם משפחת בית־​אל הנפלאה היא ברכה גדולה.‏ לעיתים עקב בריאותי הלקויה אני מרגיש כמו נשר חלש היכול רק לדאות.‏ אף־​על־​פי־​כן,‏ אני מביט לעתיד בביטחון ו’‏שר ליהוה כי גמל עליי’‏,‏ עד עצם היום הזה (‏תהלים י״ג:‏6‏)‏.‏ אני מצפה בכליון עיניים לעת שבה יהוה,‏ ’‏עוזרי’‏,‏ ישיב לתיקונו את כל הנזק שנגרם משלטון הדיכוי של השטן.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

קיבלתי במחנה הריכוז את המספר הזה ומשולש סגול

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

עם רעייתי מריה,‏ 1980