סיפור חיים
בעזרת יהוה שרדנו משטרים טוטליטריים
סיפורו של הנריק דורניק
נולדתי בשנת 1926 להורים קתולים אדוקים. הם התגוררו ברוּדָה שלונסקה, עיירת כורים ליד קטוביץ’ שבדרום פולין. הוריי לימדו את אחי הבכור, ברנרד; את שתי אחיותיי הצעירות רוז׳ה ואדיטה; ואותי — להתפלל, לנכוח בטקסי הכנסייה ולקיים את מה שמכונה, סקרמנט מירוק חטאים.
האמת המקראית מגיעה לביתנו
היה זה בינואר 1937, הייתי אז בן עשר. יום אחד חזר אבי הביתה שמח מתמיד. הוא הביא עימו ספר גדול ועב כרס שקיבל מעדי־יהוה. הוא אמר לנו, ”ילדים, ראו מה קיבלתי — את כתבי הקודש!” מעולם קודם לכן לא ראיתי את המקרא.
לכנסייה הקתולית הייתה במשך תקופה ארוכה השפעה עצומה על האנשים בעיר רוּדָה שלונסקה ובסביבתה. אנשי הכמורה היו מיודדים מאוד עם בעלי המכרות, ודרשו את נאמנותם המוחלטת של הכורים ושל משפחותיהם. אם אחד מהכורים לא נכח במיסות או סירב ללכת לווידוי, הוא נחשב לכופר והיה צפוי לפיטורין. עד מהרה ריחף מעל ראשו של אבי איום דומה מכיוון שהתרועע עם עדי־יהוה. ואולם, כאשר ביקר בביתנו כומר אחד, חשף אבי לעיני כול את צביעות דתו. הכומר הנבוך לא רצה יותר צרות, ולכן אבי לא פוטר.
הייתי עד לחילופי הדברים הללו, וזה חיזק את נחישותי ללמוד את המקרא. לאט לאט למדתי לאהוב את יהוה ורקמתי עימו יחסים אישיים. מספר חודשים לאחר ששוחח אבי עם הכומר, נכחנו בטקס הזיכרון למות המשיח. שם הוצג אבי בפני קבוצה של 30 איש במילים: ”זה אחד מהיהונדבים”. אחרי זמן קצר הבנתי כי חברי ”כיתת יהונדב” הם משיחיים בעלי תקווה ארצית וששורותיהם אמורות להתרחבa (מלכים ב׳. י׳:15–17).
”נערי, האם אתה יודע מה משמעותה של הטבילה?”
לאחר שאימץ ללבו את האמת, הפסיק אבי לשתות לשוכרה והפך לבעל ולאב טוב. בכל זאת, אמי לא הייתה שותפה להשקפותיו הדתיות ונהגה לומר שהייתה מעדיפה שימשיך באורח חייו הקודם ויישאר קתולי. אבל לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, היא שמה לב כי אותם כמרים שהתפללו למען ניצחונה של פולין לנוכח פלישת הגרמנים, הודו אחרי כן לאלוהים על הצלחתו של היטלר! מאוחר יותר, ב־1941 הצטרפה אמי אל כל יתר המשפחה לשירות יהוה.
קודם לכן הבעתי את רצוני להיטבל במים כסמל להקדשתי לאלוהים, אבל לדעת זקני־הקהילה הייתי צעיר מדי. הם ביקשו ממני להמתין. בסופו של דבר, ב־10 בדצמבר 1940, אח קונרד גְרָבּוֹוִי (אשר לימים מת נאמן באחד ממחנות הריכוז) זימן אותי לשיחה בדירה קטנה בחשאי. הוא שאל אותי חמש שאלות, ולאחר שתשובותיי הניחו את דעתו, הטביל אותי. אחת משאלותיו הייתה: ”נערי, האם אתה יודע מה משמעותה של הטבילה?” שאלה אחרת שהציג הייתה, ”האם אתה מבין כי מאחר שאנו בתקופת מלחמה תצטרך להחליט בזמן הקרוב למי תשמור אמונים, להיטלר או ליהוה, ושהחלטתך עלולה לעלות לך בחייך?” עניתי מבלי להסס, ”אני מבין”.
תחילת הרדיפות
מדוע שאל קונרד גרבווי שאלות נקודתיות כגון אלה? לאחר פלישת גרמניה לפולין ב־1939 עמדנו בפני מצבים קשים שהעמידו את אמונתנו ונאמנותנו במבחן. המתח גאה מיום ליום לשמע מעצרם, גירושם והשלכתם של אחינו ואחיותינו המשיחיים לבתי כלא או למחנות ריכוז. לא ירחק היום וגם אנו היינו צפויים לעמוד מול מבחנים דומים.
הנאצים רצו לגרום לדור הצעיר — כולל ארבעתנו — להיות תומכים נלהבים של הרייך השלישי. אבי ואמי סירבו מספר פעמים להיכלל ברשימת הפולקסליסטֶה (רשימה של מי שהחזיקו באזרחות גרמנית או שרצו לקבלה), ולכן נשללה מהם המשמורת עלינו. אבי נשלח למחנה הריכוז באושוויץ. בפברואר 1944, נשלחנו אחי ואני למוסד לעבריינים בגרודקוּף (גרודקאו), שליד נַייְסֶה, ואחיותינו נשלחו למנזר קתולי בצ׳ארְנוֹ־ווֹנסי (קלוֹסטרברוּק), שבקרבת אוֹפּוֹלֶה. המטרה היתה לגרום לנו להתנער מ”ההשקפות המתעות של הורינו”, כלשונם של השלטונות. אמי נותרה בבית לבדה.
מדי בוקר הונף דגל צלב הקרס בחצר המוסד. הורו לנו להצדיע במועל יד ולקרוא ”הייל היטלר”. היה זה מבחן אמונה קשה, אבל ברנרד ואני נשארנו איתנים וסירבנו להתפשר. כתוצאה מכך, ספגנו מכות נמרצות בשל התנהגות ”שאינה מכובדת”. ניסיונות נוספים שבאו אחרי כן במגמה לשבור את רוחנו נכשלו גם הם. בסופו של דבר הציבו בפנינו שומרי האס. אס. אולטימטום: ”או שתחתמו על הצהרת אמונים למדינת גרמניה ותצטרפו לוורמאכט [צבא גרמניה] או שתישלחו למחנה ריכוז”.
באוגוסט 1944 המליצו הרשויות רשמית לשלוח אותנו למחנה ריכוז, כי ציינו לגבינו: ”אי־אפשר לשכנע אותם לעשות משהו. הם שמחים להיות קדושים מעונים. עמדתם המרדנית מאיימת על המוסד כולו”. אומנם לא היה לי שום רצון להיות קדוש מעונה, אך שמחתי שזכיתי לסבול באומץ ובכבוד עקב נאמנותי ליהוה (מעשי השליחים ה׳:41). בשום אופן לא הייתי מצליח בכוחי בלבד להחזיק מעמד מול הסבל שבו עתיד הייתי להתנסות. אך תפילות עזות ליהוה קירבו אותי אליו יותר, והוא אכן התגלה כ’עוזר’ מהימן (עברים י״ג:6).
במחנה הריכוז
אחרי זמן לא רב נלקחתי למחנה הריכוז גרוס־רוזן שבשלזיה. קיבלתי מספר אסיר וכן משולש סגול שזיהה אותי כאחד מעדי־יהוה. שומרי האס. אס. ציינו בפניי כי אוכל להשתחרר מן המחנה ואפילו להפוך לקצין בצבא הנאצי בתנאי אחד: ”עליך להתכחש לרעיונות של תלמידי המקרא המנוגדים לרייך השלישי”. אף אחד מהאסירים האחרים לא קיבל הצעה דומה לזו. ההזדמנות להיחלץ מהמחנות ניתנה לעדי־יהוה בלבד. אף־על־פי־כן, כמו אלפים אחרים, סירבתי בתוקף ל”זכות” הזו. תגובת השומרים הייתה: ”תסתכל טוב טוב על ארובת המשרפה הזאת. כדאי שתחשוב על כך שוב בכובד ראש, כי אחרת תשתחרר רק דרך הארובה הזו”. גם הפעם סירבתי בתוקף, ובאותו רגע הרגשתי כיצד ”שלום אלוהים הנשגב מכל שכל” שורה עליי (פיליפים ד׳:6, 7).
התפללתי שבמחנה יתאפשר לי ליצור קשר עם אחיי לאמונה, ויהוה אכן נענה לבקשתי. בין העדים היה גוסטב באוּמֶרֶט, אח נאמן אשר דאג לי וטיפל בי ברוך ובאהבה. אין ספק שיהוה היה עבורי ”אב הרחמים ואלוהי כל נחמה” (קורינתים ב׳. א׳:3).
לאחר מספר חודשים, נאלצו הנאצים לפנות את המחנה במהירות הבזק בעקבות התקדמותם של הכוחות הרוסיים. בשעה שהתכוננו לעזוב, החלטנו לגשת לביתני המגורים של הנשים — על אף שנשקפה סכנה לחיינו — כדי לבדוק את מצבן של כ־20 מאחיותינו הרוחניות, ביניהן נמנו אלסה אבט וגרטרוד אוט.b כשהאחיות ראו אותנו, הן מייד רצו לקראתנו, ולאחר דברי עידוד חטופים בינינו, הן פצחו בשיר מלכות הכולל את המילים: ”מי שמסור הוא, מי נאמן הוא לא ייכנע לאימה”.c אף לא אחד הצליח לכבוש את דמעותיו!
מועברים למחנה הבא
הנאצים דחסו בין 100 ל־150 אסירים, ללא מזון ומים, לתוך קרונות ששימשו להעברת פחם. הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס וירד גשם קפוא. סבלנו מצמא והיה לנו חום. האסירים החולים והמותשים התמוטטו ומתו, וכתוצאה מכך היה קצת פחות צפוף בקרונות. לא יכולתי לעמוד כי הרגליים והמפרקים שלי תפחו עד מאוד. לאחר עשרה ימים, הגיעו קומץ אסירים אשר שרדו את המסע לדוֹרָה־מִיטֶלְבָּאו, מחנה ריכוז בעיר נורדהאוזֶן הסמוכה לעיר וַיְמַר שבתוּרִינְגְיָה. למרבה הפלא, אף אחד מהאחים לא איבד את חייו במהלך המסע המסויט הזה.
עוד לא הספקתי להתאושש מהמסע וכבר פרצה בתוך המחנה מגיפת דיזנטריה. אני ומספר אחים נוספים חלינו. נאמר לנו להימנע מלשתות לזמן מה את המרק שהוגש במחנה ולאכול לחם חרוך בלבד. נשמעתי לעצה ותוך זמן קצר שבתי לאיתני. במרס 1945 הוגנב לאוזנינו כי הפסוק שנבחר לאותה שנה נלקח ממתי כ״ח:19 (ע״ח): ”על כן לכו ועשו תלמידים מאנשי כל העמים”. ככל הנראה, שערי המחנות עומדים בקרוב להיפתח והבשורה הטובה תמשיך להישמע! הדבר מילא אותנו שמחה ותקווה, כי חשבנו שהר מגידון יהיה נקודת השיא של מלחמת העולם השנייה. יהוה חיזק את ידינו באותם ימים טרופים בצורה נפלאה ביותר.
שחרור מן המחנות
ב־1 באפריל 1945, הפציצו בעלות הברית את הקְסַרקטִינים של האס. אס. ואת המחנה שלנו שהיה סמוך אליהם. רבים נהרגו או נפצעו. למחרת היום עמדנו תחת הפצצה מאסיבית, וכתוצאה מפיצוץ אדיר הועפתי באוויר.
אחד מהאחים, פריץ אוּלריך, בא לעזרתי. הוא חפר בתוך גל החורבות, בתקווה למצוא אותי בין החיים. והוא אכן מצא אותי וגרר אותי החוצה מתוך ההריסות. לאחר שהכרתי שבה אליי הבנתי שסבלתי מפציעות קשות בפניי ובגופי, ולא יכולתי לשמוע דבר. רעש הפיצוץ גרם נזק לעור התוף בשתי אוזניי. סבלתי מבעיות חמורות באוזניי במשך שנים רבות עד להחלמתן.
מתוך אלפי אסירים, ניצלו מעטים בלבד מההפצצות. חלק מאחינו נהרגו, כולל גוסטב באומרט היקר. הפציעות גרמו לי דלקת ופיתחתי חום גבוה. אך עד מהרה בעלות הברית מצאו אותנו ושוחררנו. בינתיים, גופותיהם של אסירים שמתו או שנרצחו התחילו להירקב, מה שהוביל למגיפת טיפוס. גם אני נדבקתי, והועברתי עם יתר החולים לבית־חולים. למרות מאמציהם הכבירים של הרופאים, רק שלושה מאיתנו שרדו. הודיתי ליהוה ממעמקי לבי על שהפיח בי כוח, ושבזכות כך נותרתי נאמן במהלך אותה תקופה קשה! כמו כן, הייתי אסיר תודה ליהוה שראה לנכון, במקרה שלי, להציל אותי מ”צלמוות” (תהלים כ״ג:4).
סוף סוף בבית!
לאחר כניעתה של גרמניה קיוויתי שאשוב הביתה מהר ככל האפשר, אבל זה לא היה כל כך קל כמו שחשבתי. מספר אסירים לשעבר שהיו חברים באחד מהארגונים הקתוליים זיהו אותי. הם צעקו: ”הירגו אותו!” הם הפילו אותי ארצה והחלו לרמוס אותי. איש אחד אומנם הציל אותי מציפורניהם האכזריות, אולם משום שהייתי פצוע ובנוסף לכך עדיין חלש מהטיפוס, חלף זמן ממושך עד שהתאוששתי, וסוף סוף יכולתי לחזור הביתה. עד כמה שמחתי להתאחד עם בני משפחתי. הם התרגשו מאוד לראות אותי היות שחשבו שמתתי.
תוך זמן קצר התחלנו לבשר שוב, ושוחרי אמת רבים נענו בחיוב למסר. הוטל עליי לספק לקהילות את הספרות המקראית. יחד עם אחים נוספים, הייתה לי הזכות להיפגש בווימר עם נציגים ממשרד הסניף של גרמניה, ולהביא משם לפולין את ההוצאות הראשונות של המצפה אשר ראו אור מייד לאחר המלחמה. כתבי העת תורגמו ללא דיחוי, הוכנו סטנסילים והודפסו עותקים. כאשר מלוא ההשגחה על הפעילות בפולין הופקדה בידי משרד הסניף שלנו בלוֹדְז’, התחילו פרסומים מקראיים להגיע בצורה סדירה אל הקהילות. התחלתי לשרת כחלוץ מיוחד, כלומר מבשר בשירות מורחב, ובישרתי בשטח נרחב בשלזיה, שרובו היה אז בשטחה של פולין.
והנה, תוך זמן קצר עדי־יהוה שוב נרדפו, הפעם על־ידי המשטר הקומוניסטי החדש שעלה בפולין. בשל עמדתי הניטראלית נשלחתי ב־1948 לשנתיים מאסר. בכלא התאפשר לי לעזור לאסירים רבים להתקרב ליהוה. אחד מהם צידד באמת ולימים הקדיש עצמו ליהוה ונטבל.
בשנת 1952 נשלחתי לכלא פעם נוספת, ועתה הואשמתי בריגול לטובת ארצות־הברית! עד למשפטי הוחזקתי בצינוק ותוחקרתי יום ולילה. אך יהוה שוב הושיע אותי מיד רודפיי, ובשנים שלאחר מכן כבר לא התעללו בי בצורה כזו.
מה עזר לי להחזיק מעמד
לאחר כל השנים שסבלתי מבחנים וקשיים, אני יכול להצביע על מספר מקורות עיקריים שחיזקו את ידיי. בראש ובראשונה, הכוח להחזיק מעמד נבע מיהוה ומדברו, המקרא. תפילות עזות וקבועות ל”אלוהי כל נחמה” ולימוד דברו מדי יום ביומו, עזרו לי ולאחרים לשרוד מבחינה רוחנית. גם הוצאות המצפה שהועתקו ידנית סיפקו הזנה רוחנית שהייתה כה נחוצה. במחנות הריכוז, התחזקתי מאוד תודות לאחים אוהבים שהיו מוכנים ומזומנים לעזור.
עוד בירך אותי יהוה ברעייתי, מריה. נישאנו באוקטובר 1950 ואחר כך חבקנו בת ששמה הלינה, האוהבת ומשרתת את יהוה. מריה ואני היינו נשואים במשך 35 שנה, עד לפטירתה לאחר מאבק ממושך במחלה. מותה הסב לי יגון וכאב. חרף העובדה שהרגשתי למשך תקופה מסוימת ’מושלך ארצה’, לא ’נשמדתי’ (קורינתים ב׳. ד׳:9). באותה תקופה קשה תמכו בי בתי היקרה, בעלה ונכדיי, המשרתים את יהוה בנאמנות.
מאז 1990 אני משרת במשרד הסניף שבפולין. התרועעות יומיומית עם משפחת בית־אל הנפלאה היא ברכה גדולה. לעיתים עקב בריאותי הלקויה אני מרגיש כמו נשר חלש היכול רק לדאות. אף־על־פי־כן, אני מביט לעתיד בביטחון ו’שר ליהוה כי גמל עליי’, עד עצם היום הזה (תהלים י״ג:6). אני מצפה בכליון עיניים לעת שבה יהוה, ’עוזרי’, ישיב לתיקונו את כל הנזק שנגרם משלטון הדיכוי של השטן.
[הערות שוליים]
a ראה הוצאת המצפה מ־1 בינואר 1998, עמוד 13 סעיף 6.
b ראה את סיפור חייה של אלסה אבט. המצפה מ־15 באפריל 1980, עמודים 12–15 (אנג׳).
c שיר 101 בשירון שירו תהילות ליהוה משנת 1928. יצא לאור מטעם עדי־יהוה. שיר 56 בשירון הנוכחי.
[תמונה בעמוד 10]
קיבלתי במחנה הריכוז את המספר הזה ומשולש סגול
[תמונה בעמוד 12]
עם רעייתי מריה, 1980