אני מודה ליהוה על כך שיכולתי לשרתו,‏ גם תחת מבחנים

סיפורה של מאטיֵה דה יונגה ואן דן הובל

אני בת 98.‏ במשך 70 שנה היה לי העונג לשרת את יהוה,‏ אך גם נאלצתי להתמודד עם מבחני אמונה.‏ במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחתי למחנה ריכוז,‏ שם ברגע של ייאוש החלטתי החלטה שלאחר מכן התחרטתי עליה.‏ מספר שנים מאוחר יותר התנסיתי בחוויה קשה נוספת.‏ למרות זאת,‏ אני מודה ליהוה על הזכות שהייתה לי לשרתו,‏ גם תחת מבחנים.‏

חיי השתנו באוקטובר 1940.‏ גרתי בהילברסום,‏ עיר השוכנת כ־24 קילומטר דרומית־מזרחית לאמסטרדם.‏ באותם ימים הולנד הייתה נתונה תחת המשטר הנאצי.‏ אני ובעלי האוהב,‏ יאפ דה יונגה,‏ היינו נשואים חמש שנים ובתנו החמודה וילי הייתה בת שלוש.‏ גרנו בשכנות למשפחה ענייה שהתקשתה להאכיל את שמונת ילדיה.‏ עם זאת,‏ משפחה זו גם דאגה לספק קורת גג וארוחות לבחור צעיר שהיה אורח קבוע בביתם.‏ ’‏למה הם צריכים להעמיס על עצמם מעמסה נוספת?‏’‏ תהיתי לעצמי.‏ כאשר הבאתי להם אוכל,‏ נודע לי שהבחור הצעיר הוא חלוץ.‏ הוא סיפר לי על מלכות אלוהים ועל הברכות שהיא תביא בעתיד.‏ הדברים ששמעתי ממנו השפיעו עליי עמוקות,‏ ותוך זמן קצר הבנתי שזו האמת.‏ באותה שנה הקדשתי את חיי ליהוה ונטבלתי.‏ שנה לאחר מכן גם בעלי אימץ את האמת לליבו.‏

אומנם לא היה לי עדיין ידע מקראי רב,‏ אבל הבנתי היטב שברגע שהפכתי לאחת מעדי־יהוה,‏ הצטרפתי למעשה לארגון שהוצא אל מחוץ לחוק.‏ ידעתי גם שמספר רב של עדים כבר נשלחו לכלא כיוון שבישרו את בשורת המלכות.‏ למרות זאת,‏ מייד התחלתי לבשר מבית לבית,‏ ובעלי ואני פתחנו את ביתנו לחלוצים ולמשגיחים נודדים וסיפקנו להם מקום לינה.‏ ביתנו גם שימש כמחסן של ספרות מקראית שהובאה לביתנו על־ידי אחים ואחיות מאמסטרדם.‏ האופניים שעליהם רכבו היו עמוסים בספרים שכוסו בברזנט.‏ איזו אהבה ואיזה אומץ גילו אותם אחים ואחיות!‏ הם היו מוכנים לסכן את חייהם למען אחיהם (‏יוח״א ג׳:‏16‏)‏.‏

‏”‏את תחזרי מהר,‏ נכון אמא?‏”‏

כשישה חודשים לאחר טבילתי הגיעו לביתנו שלושה קציני משטרה.‏ הם נכנסו לבית וערכו בו חיפוש.‏ הם אומנם לא מצאו את הארון שהיה מלא בספרות,‏ אך הם מצאו מספר ספרים שהוחבאו מתחת למיטה שלנו.‏ הקצינים מייד הורו לי לבוא איתם לתחנת המשטרה בהילברסום.‏ כאשר חיבקתי את בתי ונפרדתי ממנה,‏ וילי שאלה אותי:‏ ”‏את תחזרי מהר,‏ נכון אמא?‏”‏ ”‏כן חמודה שלי”‏,‏ אמרתי,‏ ”‏אמא עוד מעט תחזור הביתה”‏.‏ אבל רק כעבור 18 חודשים קשים יכולתי לחבקה שוב.‏

קצין משטרה לקח אותי ברכבת לאמסטרדם לחקירה.‏ החוקרים ניסו להכריח אותי לזהות שלושה אחים מהילברסום כעדי־יהוה.‏ אמרתי:‏ ”‏אני מכירה רק אחד מהם.‏ הוא החלבן שלנו”‏.‏ וזה היה נכון;‏ האח הזה באמת היה חלבן.‏ ”‏אבל אם הוא אחד מעדי־יהוה או לא”‏,‏ הוספתי,‏ ”‏את זה תצטרכו לשאול אותו ולא אותי”‏.‏ סירבתי לומר דבר נוסף,‏ ולכן הם היכו אותי בפניי וכלאו אותי בתא למשך חודשיים.‏ כאשר בעלי גילה לאן נלקחתי,‏ הוא הצליח להביא לי כמה בגדים ומעט מזון.‏ ואז,‏ באוגוסט 1941 נשלחתי לרוונסבריק — מחנה ריכוז לנשים שנודע לשמצה.‏ המחנה היה ממוקם כ־80 קילומטר צפונית לברלין שבגרמניה.‏

‏”‏התעודדי,‏ יקירתי”‏

כאשר הגענו למחנה נאמר לנו שנוכל ללכת הביתה אם נחתום על הצהרה לפיה אנו מתכחשים לאמונתנו.‏ כמובן,‏ לא חתמתי על הצהרה זו.‏ נאלצתי למסור את חפציי ולהתפשט לגמרי בחדר רחצה,‏ שם פגשתי מספר אחיות לאמונה מהולנד.‏ קיבלנו מדי מחנה שעליהם היה תפור משולש סגול,‏ וגם צלחת,‏ ספל וכף.‏ בלילה הראשון ישנו בצריפים זמניים.‏ שם,‏ בפעם הראשונה מאז שנעצרתי,‏ פרצתי בבכי.‏ ”‏מה יהיה איתי?‏ כמה זמן אני אשאר פה?‏”‏ התייפחתי.‏ אני חייבת להודות שבשלב זה יחסיי עם יהוה עדיין לא היו כל כך חזקים,‏ כיוון שרק מספר חודשים קודם לכן הכרתי את האמת.‏ היה לי עוד הרבה מה ללמוד.‏ במסדר הנוכחות שנערך למחרת,‏ אחת האחיות ההולנדיות שמה לב לכך שאני עצובה,‏ ואמרה לי:‏ ”‏התעודדי,‏ יקירתי,‏ התעודדי!‏ מה כבר יכול לקרות לנו?‏”‏

לאחר מסדר הנוכחות נלקחנו לצריפים אחרים,‏ שם קיבלו את פנינו כמה מאות אחיות משיחיות מגרמניה ומהולנד.‏ כמה מהאחיות הגרמניות כבר התגוררו בצריפים אלה למעלה משנה.‏ חברתן חיזקה אותי ועודדה אותי מאוד.‏ התרשמתי גם מכך שהצריפים שבהם גרו האחיות היו הרבה יותר נקיים מהצריפים האחרים במחנה.‏ מלבד העובדה שהם היו נקיים,‏ הכול ידעו שבצריפים אלה לא גונבים,‏ לא מקללים ולא מתקוטטים.‏ למרות התנאים הנוראיים במחנה,‏ הצריפים שלנו היו כמו אי נקי המוקף בים מטונף.‏

חיי היומיום במחנה

במחנה עבדנו שעות רבות וקיבלנו מעט מאוד אוכל.‏ נאלצנו לקום בחמש בבוקר,‏ וזמן קצר לאחר מכן להתייצב במסדר נוכחות.‏ השומרים אילצו אותנו לעמוד בחוץ במשך כשעה,‏ בגשם ובשמש.‏ בחמש אחר הצהריים,‏ לאחר יום עבודה מפרך,‏ שוב נאלצנו לעמוד במסדר נוכחות.‏ לאחר המסדר אכלנו מעט מרק ולחם והלכנו לישון מותשות.‏

בכל יום,‏ חוץ מבימי ראשון,‏ נשלחתי לעבוד בחוות,‏ שם קצרתי חיטה במגל,‏ חפרתי תעלות וניקיתי דירי חזירים.‏ העבודה אומנם הייתה קשה ומלוכלכת,‏ אבל הייתי מסוגלת לעבוד כל יום כיוון שעדיין הייתי צעירה ודי חזקה.‏ כמו כן,‏ נהגתי לשיר שירי מלכות בזמן העבודה וזה חיזק אותי מאוד.‏ אך מדי יום נתקפתי געגועים לבעלי ולבתי.‏

קיבלנו מעט מאוד אוכל,‏ אבל כל אחת מהאחיות השתדלה לשמור כל יום חתיכת לחם כדי שיהיה לנו משהו נוסף לאכול בימי ראשון.‏ בימים אלה יכולנו להתכנס יחד על מנת לדון בנושאים מקראיים.‏ לא הייתה לנו ספרות מקראית,‏ אבל הקשבתי קשב רב לאחיות המבוגרות והנאמנות מגרמניה בשעה שהן דיברו על המקרא.‏ אפילו קיימנו את ערב הזיכרון למותו של ישוע.‏

מצוקה,‏ חרטה ועידוד

מדי פעם קיבלנו פקודה לבצע עבודות שתמכו בצורה ישירה במאמץ המלחמתי של הנאצים.‏ בשל עמדתנו הניטראלית בכל הנוגע לעניינים פוליטיים,‏ סירבו כל האחיות לבצע עבודות אלו,‏ ואני חיקיתי את דוגמתן האמיצה.‏ כעונש על כך לא קיבלנו אוכל במשך ימים ונאלצנו לעמוד במסדרי נוכחות במשך שעות.‏ באחת הפעמים,‏ בעונת החורף,‏ נכלאנו בצריפים ללא חימום למשך 40 יום.‏

בתור עדי־יהוה נאמר לנו שוב ושוב שנוכל להשתחרר וללכת הביתה,‏ אם רק נחתום על הצהרה לפיה אנחנו מתכחשים לאמונתנו.‏ לאחר למעלה משנה ברוונסבריק,‏ הייאוש החל להשתלט עליי.‏ הרצון לראות את בעלי ואת בתי הפך להיות כה עז שהלכתי לשומרים,‏ ביקשתי מהם את המסמך המאפשר להצהיר שאני חדלה להיות תלמידת מקרא,‏ וחתמתי עליו.‏

כאשר נודע לאחיות מה עשיתי,‏ חלקן החלו להתעלם ממני.‏ אולם שתי אחיות גרמניות מבוגרות,‏ הדוויג וגרטרוד,‏ חיפשו אותי כדי להגיד לי שהן עדיין אוהבות אותי.‏ כאשר עבדנו יחד בדירי החזירים,‏ הן הסבירו לי בנועם עד כמה חשוב לשמור על נאמנותנו ליהוה וכיצד אנו מראים את אהבתנו כלפיו בכך שאיננו מתפשרים בשום מצב.‏ דאגתן ואהבתן האימהיות ריגשו אותי עמוקות.‏a ידעתי שהמעשה שעשיתי היה פסול ורציתי שההצהרה שעליה חתמתי תבוטל.‏ ערב אחד סיפרתי לאחת האחיות על כך שהחלטתי לבקש לבטל את ההצהרה.‏ אחד הקצינים במחנה ודאי שמע את השיחה בינינו,‏ כיוון שממש באותו ערב שוחררתי במפתיע מהמחנה ונשלחתי ברכבת חזרה להולנד.‏ אחת המפקחות — אני עדיין זוכרת את פניה — אמרה לי:‏ ”‏את עדיין ביבלפורשר (‏תלמידת מקרא)‏,‏ ותמיד תהיי כזו”‏.‏ השבתי לה:‏ ”‏אכן כן,‏ בעזרת יהוה”‏.‏ אבל עדיין חשבתי לעצמי,‏ ’‏איך אוכל לחזור בי מהצהרתי?‏’‏

באחת הנקודות בהצהרה זו נאמר:‏ ”‏אני מתחייבת בזאת לעולם לא לשוב להיות פעילה בארגון הבינלאומי של תלמידי המקרא”‏.‏ ידעתי מה עליי לעשות!‏ בינואר 1943,‏ זמן קצר לאחר שחזרתי הביתה,‏ התחלתי שוב להשתתף בפעילות הבישור.‏ כמובן,‏ אם הרשויות הנאציות היו תופסות אותי שוב מבשרת על מלכות אלוהים,‏ הייתי מקבלת עונש חמור.‏

כדי להוכיח ליהוה שאני חפצה בכל מאודי לשרתו בנאמנות,‏ בעלי ואני פתחנו שוב את ביתנו לאחים שהובילו ספרות ולמשגיחים נודדים וסיפקנו להם מקום לינה.‏ הייתי אסירת תודה על כך שניתנה לי הזדמנות נוספת להוכיח את אהבתי ליהוה ולמשרתיו!‏

חוויה כואבת

מספר חודשים לפני תום המלחמה,‏ בעלי ואני התנסינו בחוויה כואבת.‏ באוקטובר 1944 בתנו וילי חלתה לפתע בדיפטריה.‏ מצבה הידרדר במהירות והיא מתה תוך שלושה ימים.‏ היא הייתה רק בת שבע.‏

אובדן בתנו היחידה שבר אותנו.‏ אין ספק שהקשיים שחוויתי ברוונסבריק היו כאין וכאפס לעומת הכאב שחשתי בעקבות מותה של בתנו.‏ אולם ברגעי צער תמיד שאבנו נחמה מהכתוב בתהלים ט״ז:‏8‏:‏ ”‏שיוויתי יהוה לנגדי תמיד,‏ כי מימיני בל אמוט”‏.‏ לבעלי ולי היה ביטחון מלא בהבטחתו של יהוה להקים את המתים לתחייה.‏ דבקנו בָּאמת והתמדנו לבשר בהתלהבות את הבשורה הטובה.‏ בעלי תמיד עזר לי לשרת את יהוה בלב גדוש הערכה.‏ הוא נפטר ב־1969.‏

ברכות ורגעי שמחה

לאורך השנים שאבתי שמחה רבה מהתרועעות קרובה עם אחים ואחיות המשרתים בשירות מורחב.‏ כמו בימי המלחמה,‏ ביתנו תמיד היה פתוח בפני משגיחים נודדים ונשותיהם בזמן שהם ביקרו בקהילתנו.‏ אחד הזוגות ששירתו בשירות הנפתי,‏ מרטן ונל קפטין,‏ אפילו גרו בביתנו במשך 13 שנה.‏ כאשר נל חלתה במחלה סופנית,‏ הייתה לי הזכות לטפל בה בביתנו במשך שלושה חודשים עד למותה.‏ ההתרועעות איתם ועם האחים והאחיות היקרים בקהילות המקומיות תמיד עזרה לי להעריך את גן העדן הרוחני שממנו אנו נהנים כיום.‏

אחד מרגעי השיא בחיי היה ב־1995,‏ כאשר הוזמנתי לנכוח באירוע שנערך ברוונסבריק.‏ שם פגשתי אחיות שעימן הייתי במחנה ושאותן לא ראיתי למעלה מ־50 שנה.‏ המפגש איתן היה חוויה בלתי נשכחת ומחממת לב.‏ זו הייתה הזדמנות טובה לעודד זו את זו להמשיך ולייחל ליום שבו יקירינו יוקמו לתחייה.‏

ברומים ט״ו:‏4 ציין השליח פאולוס ”‏שתהיה לנו תקווה מתוך הסבלנות והנחמה שבכתובים”‏.‏ אני מודה ליהוה על כך שהעניק לנו תקווה זו,‏ תקווה שאפשרה לי לשרתו בלב גדוש הודיה,‏ גם תחת מבחנים.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

עם יאפ,‏ 1930

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

בתנו וילי בגיל שבע

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

ב־1995 נכחתי במפגש מחמם לב.‏ אני יושבת בשורה הראשונה,‏ שנייה מצד שמאל