סיפור חיים
מחכים למלכות אשר איננה ”מן העולם הזה”
סיפורו של ניקולאי גוּצוּלַאק
נקלעתי למרד שפרץ בין כותלי הכלא, ונמשך ארבעים ואחד יום. לפתע התעוררתי משנתי לקול רעמי תותחים. אל מחנה הכפייה פרצו טנקים וחיילים ותקפו את האסירים. הייתי בסכנת נפשות.
כיצד נקלעתי למצב הזה? הרשו לי לספר לכם. זה היה בשנת 1954. הייתי אז בן 30. כמו רבים מעדי־יהוה שחיו תחת המשטר הסובייטי, גם אני הושלכתי למאסר משום ששמרתי על ניטראליות בעניינים פוליטיים ומשום שדיברתי עם הזולת על מלכות אלוהים. קבוצת האסירים של עדי־יהוה כללה 46 גברים ו־34 נשים. נשלחנו למחנה כפייה בקרבת הכפר קֵנְגִיר שבמרכז קזחסטן, שאיכלס אלפי אסירים אחרים.
יוסיף סטלין, מנהיגה של ברית המועצות, נפטר שנה קודם לכן. אסירים רבים קיוו שהממשל החדש במוסקבה יטה אוזן לתלונותיהם וישפר את התנאים הקשים ששררו בכלא. זעמם של האסירים הגיע לנקודת רתיחה עד שלבסוף הכריזו על מרד. במהלך העימות שנוצר בעקבות זאת, נאלצנו להבהיר את עמדתנו למורדים הנסערים ולחיילים. כדי לנקוט עמדה ניטארלית היינו צריכים לגלות אמונה באלוהים.
פרוץ המרד
ב־16 במאי פרץ המרד. כעבור יומיים, סירבו יותר מ־200,3 אסירים ללכת לעבודה ודרשו שיפור בתנאי הכלא וזכויות מסוימות לאסירים פוליטיים. אירוע רדף אירוע. בשלב הראשון, הדפו המורדים את השומרים אל מחוץ למחנה. אחר כך פרצו פרצות בגדר שסבבה אותנו. בהמשך הרסו את הקירות שבין אגפי הנשים לבין אגפי הגברים ויצרו מעין קְסַרקטִין (בניין מגורים) משפחתי. בימי האופריה שבאו לאחר מכן, היו אסירים שאפילו נישאו בטקסי נישואין שערכו כמרים אסירים. ההתקוממות פרצה בשלושה אגפים, שאיכלסו 000,14 אסירים, ורובם הצטרפו למרד.
המורדים הקימו ועד מחנה על מנת לשאת ולתת עם הצבא. אך עד מהרה התגלעו בין חברי הוועד ויכוחים, ולבסוף הקיצוניים שבהם השתלטו על המחנה. האווירה הייתה אלימה ביותר. כדי להשליט ”סדר” הקימו מנהיגי המורדים שלוש מחלקות: ביטחון, צבא ותעמולה. באמצעות רמקולים שנתלו על עמודים סביב למחנה, השמיעו ראשי המרד מסרים משלהבים כדי לשמר את רוח המרד בשיאה. הם מנעו בריחות, הענישו את המתנגדים והודיעו שאין להם שום בעיה להרוג את כל מי שיעמוד בדרכם. נפוצו שמועות שמספר אסירים כבר הוצאו להורג.
המורדים ציפו למתקפה צבאית, ולכן התכוננו היטב כדי להגן על עצמם. המנהיגים הורו לכולם להצטייד בנשק, על מנת להבטיח שאסירים רבים ככל האפשר יגנו על המחנה. לשם כך, חלק מן האסירים עקרו את סורגי הברזל מן החלונות והכינו מהם סכינים וכלי נשק אחרים. הם אפילו הצליחו להשיג רובים וחומרי נפץ.
הלחץ להצטרף למרד
בזמן ההכנות למרד, ניגשו אליי שני מורדים. אחד מהם הושיט לעברי סכין שזה עתה הושחזה וציווה עליי, ”קח! תצטרך אותה בשביל להתגונן”. בתפילה חרישית ביקשתי מיהוה שיעזור לי להישאר רגוע. ואז השבתי לו: ”אני משיחי, אחד מעדי־יהוה. אני ועדים אחרים נמצאים כאן מפני שאנחנו נלחמים עם כוחות רוחניים סמויים ולא עם בני אדם. הנשק שלנו הוא אמונתנו ותקוותנו במלכות אלוהים” (אפסים ו׳:12).
להפתעתי, הוא הנהן בראשו לאות הבנה. אך השני היכה אותי ללא רחמים. אחר כך הם הלכו משם. המורדים עברו מקְסַרקטִין לקְסַרקטִין וניסו לאלץ את העדים להצטרף למרד. כל אחינו ואחיותינו המשיחיים סירבו.
העמדה הניטראלית של עדי־יהוה נידונה באחת האסיפות של ועד המורדים. ”חברי כל הדתות — פנטקוסטים, אדוונטיסטים, בפטיסטים ואחרים — הצטרפו למרד. רק עדי־יהוה מסרבים”, אמרו. ”מה נעשה איתם?” מישהו הציע להשליך אחד מאיתנו לתנור הכלא כדי להפחיד אותנו. אבל איש צבא לשעבר, אסיר מוערך בעיני השאר, קם ממקומו ואמר: ”זה לא יהיה צעד חכם. אנחנו צריכים לשים את כולם יחד בקְסַרקטִין אחד בקצה המחנה, קרוב לשער. וככה, אם הצבא יתקוף אותנו בטנקים הם יהיו הראשונים שיידרסו, והידיים שלנו יהיו נקיות מדמם”. הנוכחים הסכימו להצעתו.
מצב מסוכן ביותר
לא חלף זמן רב ואסירים עברו בכל המחנה וצעקו, ”עדי־יהוה, צאו החוצה!” אחר כך לקחו אותנו, 80 במספר, לקְסַרקטִין בקצה המחנה. הם הוציאו את הדרגשים ששימשו כמיטות, כדי לפנות יותר מקום, והורו לנו להיכנס פנימה. בשבילנו הפך המבנה לכלא בתוך כלא.
על מנת שתהיה לנו מעט פרטיות, תפרו האחיות כמה סדינים זה לזה והשתמשנו בהם ליצירת הפרדה — צד אחד לגברים וצד שני לנשים. (לימים צייר עד־יהוה ברוסיה את הקְסַרקטִין הזה. ראה תמונה למטה.) במגורים הדחוקים הללו, התפללנו תכופות ביחד וביקשנו מיהוה שייתן לנו חוכמה ו’כוח נשגב’ (קורינתים ב׳. ד׳:7).
במשך כל הזמן הזה היינו במצב מסוכן ביותר: מן העבר האחד המורדים ומן העבר השני הצבא הסובייטי. איש מאיתנו לא ידע מה יהיה הצעד הבא שיעשה כל אחד מהצדדים. ”אל תנסו לנחש”, הפציר בנו אח קשיש נאמן. ”יהוה לא ינטוש אותנו”.
אחיותינו היקרות — צעירות וקשישות כאחת — גילו כוח סבל יוצא מן הכלל. אחות אחת שהייתה בת 80 בערך הזדקקה לעזרה מיוחדת. אחרות חלו ונזקקו לטיפול רפואי. נאסר עלינו לסגור את הדלתות כדי שהמורדים יוכלו להשגיח עלינו כל הזמן. בשעות הלילה נכנסו אסירים חמושים לתוך הקְסַרקטִין ולפעמים שמענו אותם אומרים, ”מלכות אלוהים הלכה לישון”. בשעות היום, כשקיבלנו רשות לגשת לחדר האוכל של המחנה, נשארנו תמיד ביחד והתפללנו ליהוה שיגן עלינו מפני בעלי האגרוף.
ניסינו לתמוך זה בזה מבחינה רוחנית. למשל, פעמים רבות אחד האחים היה מספר סיפור מקראי מסוים בקול רם כדי שכולם ישמעו, ואחר כך ייחס אותו לנסיבותינו. אח קשיש אחד אהב מאוד לדבר על צבא גדעון. ”שלוש מאות גברים שהחזיקו כלי נגינה יצאו להילחם בשם יהוה מול 000,135 חיילים חמושים”, הזכיר לנו. ”כל ה־300 חזרו ללא פגע” (שופטים ז׳:16, 22; ח׳:10). דוגמה מקראית זו ואחרות חיזקו אותנו מבחינה רוחנית. זמן קצר בלבד לפני מאסרי הפכתי לעד־יהוה, כך שהאמונה האיתנה שגילו האחים והאחיות הוותיקים עודדה אותי עד מאוד. הרגשתי שיהוה איתנו.
תחילת העימות
השבועות עברו, והמתיחות במחנה הלכה וגברה. המגעים בין המורדים לרשויות נעשו יותר ויותר אינטנסיביים. מנהיגי המורדים תבעו שהממשל המרכזי במוסקבה ישלח אליהם נציג. הרשויות דרשו מהמורדים להיכנע, להניח את נשקם ולשוב לעבודה. כל צד התבצר בעמדתו. בינתיים כוחות הצבא כבר כיתרו את המחנה ועמדו הכן להסתער עם מתן הפקודה. גם המורדים היו ערוכים למתקפה. הם הקימו מחסומים מאולתרים ואגרו נשק. הכול המתינו לעימות המכריע שעמד להתחיל בכל רגע.
ב־26 ביוני התעוררנו משינה לקול רעם תותחים מחריש אוזניים. טנקים הבקיעו את הגדר ושעטו לתוך המחנה. אחריהם הגיעו נחשולים בלתי פוסקים של כוחות צבא אשר המטירו אש כבדה. האסירים — גברים ונשים — הסתערו לעבר הטנקים בשאגות קרב תוך שהם משליכים אבנים, פצצות תוצרת בית וכל דבר שהיה בהישג ידם. הקרב היה עקוב מדם, ואנו העדים בתווך. כיצד יהוה יענה לתחינותינו?
לפתע נכנסו חיילים לקְסַרקטִין שלנו. ”קדושים, צאו החוצה”, צעקו. ”מהר, לכו אל מעבר לגדר!” הקצין האחראי הורה לחיילים שלא לירות בנו, אלא להישאר איתנו ולהגן עלינו. בעת הקרב ישבנו בערבות העשב שמחוץ למתחם המחנה. במשך ארבע שעות שמענו פיצוצים, יריות, צעקות ואנחות. ואז השתררה דממה. עם שחר, ראינו חיילים נושאים את המתים אל מחוץ למחנה. נודע לנו שמאות אנשים נפצעו או נהרגו.
מאוחר יותר באותו היום ניגש אלינו קצין צבא אחד שהכרתי. ”נו, ניקולאי”, שאל בגאווה, ”מי הציל אתכם? אנחנו או יהוה?” הודינו לו מקרב לב על שהציל את חיינו ואמרנו, ”אנחנו מאמינים שיהוה, אלוהינו הכול יכול, הניע אותך לחוס על חיינו בדיוק כפי שהניע אחרים בימי המקרא להושיע את משרתיו” (עזרא א׳:1, 2).
הקצין גם הסביר לנו כיצד החיילים ידעו מי אנחנו והיכן אנו נמצאים. לדבריו, באחת הפגישות בין הצבא למורדים, האשים אותם הצבא בהריגת אסירים שאינם תומכים בהם. להגנתם, ענו המורדים שעדי־יהוה אינם משתתפים במרד ולמרות זאת אינם מוּצאים להורג, אלא מוחזקים כעונש בקְסַרקטִין אחד. את זאת זכרו הקצינים.
עמדנו איתן למען המלכות
הסופר הרוסי הנודע אלכסנדר סולזֶ’ניצין, הזכיר את המרד בספרו אריכפלג גולאג (The Gulag Archipelago). לדעתו, המרד פרץ משום ש”כולנו, כמובן, רוצים חירות, ... אבל מי יתננה לנו?” גם אנו השתוקקנו לחירות. אבל לא רק לחירות ממאסר אלא לחירות שמלכות אלוהים לבדה יכולה לספק. במחנה המאסר ידענו שאנו זקוקים לכוחו של אלוהים כדי לעמוד איתן ולצדד במלכותו. ויהוה אכן דאג לכל מחסורנו. הוא הנחיל לנו ניצחון ללא שימוש בסכינים או ברימונים (קורינתים ב׳. י׳:3).
”מלכותי איננה מן העולם הזה”, אמר ישוע המשיח לפילטוס. ”אילו הייתה מלכותי מן העולם הזה, היו משרתיי נלחמים” (יוחנן י״ח:36). לפיכך, כתלמידי ישוע אין אנו נוטלים שום חלק במאבקים פוליטיים. שמחנו שבמהלך המרד ואחריו, נאמנותנו למלכות אלוהים נראתה לכול. באשר להתנהגותנו באותם הימים, כתב סולזֶ’ניצין: ”עדי־יהוה לא היססו לקיים את עקרונותיהם וסירבו לבנות ביצורים או להתייצב לשמירות”.
מאז אותם ימים טרופים חלפו יותר מ־50 שנה. אני עדיין נזכר בימים ההם בלב מלא הוקרה מכיוון שתקופה זו לימדה אותי דברים שליוו אותי לכל החיים, כמו הצורך להוחיל ליהוה ולבטוח בו לחלוטין. בדומה להרבה עדי־יהוה יקרים מברית המועצות לשעבר, נוכחתי שיהוה אכן מעניק חירות, הגנה וישועה למי שמחכים למלכות אשר איננה ”מן העולם הזה”.
[תמונות בעמודים 8, 9]
מחנה הכפייה בקזחסטן שבו היינו אסורים
[תמונה בעמוד 10]
ציור של הקְסַרקטִין שבו שהו העדים, הצד של הנשים
[תמונה בעמוד 11]
עם אחינו לאמונה לאחר שחרורנו