הביטחון באלוהים חיזק אותי

סיפורה של רחל סאקסיוני־לֶוֶה

כשהיכתה אותי אחת הסוהרות שוב ושוב בפניי בשל סירובי להרכיב חלקי מפציצים בשביל הנאצים,‏ אמרה לה הסוהרת השנייה:‏ ”‏כדאי שתפסיקי.‏ ה’‏בּיבֶּלְפוֹרְשֶר’‏ האלו מוכנים לחטוף מכות עד מוות למען האלוהים שלהם”‏.‏

זה קרה בדצמבר 1944 בבֶּנְדוֹרף,‏ מחנה עבודה לנשים סמוך למכרות המלח שבצפון גרמניה.‏ הרשו לי לספר לכם איך הגעתי לשם ואיך שרדתי את החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה.‏

נולדתי ב־1908 למשפחה יהודית באמסטרדם,‏ הולנד,‏ השנייה מבין שלוש בנות.‏ אבי היה מלטש יהלומים,‏ כמו יהודים רבים באמסטרדם לפני מלחמת העולם השנייה.‏ כשהייתי בת 12 נפטר אבי,‏ וסבא עבר לגור איתנו.‏ סבי מצד אבי היה יהודי דתי,‏ והוא הקפיד שנתחנך על ברכי היהדות.‏

רציתי ללכת בעקבות אבי ולמדתי ליטוש יהלומים.‏ ב־1930 התחתנתי עם אחד מעמיתיי לעבודה.‏ נולדו לנו שני ילדים ‏—‏ סילבאן,‏ ילד נמרץ והרפתקן,‏ וקארי,‏ שהיתה ילדה קטנה,‏ מתוקה ושקטה.‏ למרבה הצער,‏ נישואינו לא החזיקו מעמד לאורך זמן.‏ ב־1938,‏ זמן קצר לאחר הגירושין,‏ התחתנתי עם לואי סאקסיוני,‏ שהיה גם הוא מלטש יהלומים.‏ בפברואר 1940 נולדה לנו בת וקראנו לה יוהנה.‏

לואי היה יהודי,‏ אבל הוא לא היה דתי.‏ משום כך,‏ לא חגגנו את החגים היהודיים שכל כך הקסימו אותי בילדותי.‏ זה היה חסר לי,‏ ובכל זאת לא חדלתי להאמין באלוהים.‏

שינוי דת

בתחילת 1940,‏ השנה שבה כבשו הגרמנים את הולנד,‏ ביקרה אשה אחת בביתנו ושוחחה איתי על המקרא.‏ לא כל כך הבנתי את דבריה,‏ אבל בכל פעם שביקרה,‏ הסכמתי לקבל ממנה חוברות וספרים.‏ לא קראתי את מה שהיא נתנה לי כי לא רציתי שום קשר לישוע.‏ לימדו אותי שהוא היה יהודי משומד.‏

יום אחד הגיע מישהו לדלת ביתי.‏ שאלתי אותו שאלות כגון,‏ ”‏למה אלוהים לא ברא עוד אנשים אחרי שאדם וחוה חטאו?‏ מדוע יש כל כך הרבה אומללות?‏ מדוע אנשים שונאים זה את זה ונלחמים זה בזה?‏”‏ הוא הבטיח לי שאם אתאזר בסבלנות,‏ הוא ישיב על שאלותיי מתוך המקרא.‏ וכך התחלתי לקבל שיעורי מקרא.‏

למרות זאת,‏ עדיין לא קיבלתי שישוע הוא המשיח.‏ אבל אחרי שהתפללתי לאלוהים בנושא,‏ התחלתי לקרוא נבואות משיחיות בתנ״ך וראיתי אותן באור אחר (‏תהלים כ״ב:‏8,‏ 9,‏ 19;‏ ישעיהו נ״ג:‏1–12‏)‏.‏ יהוה איפשר לי להבין שהנבואות הללו התגשמו בישוע.‏ בעלי לא התעניין במה שלמדתי,‏ אבל הוא לא הפריע לי להיות אחת מעדי־יהוה.‏

מסתתרת אך עדיין מבשרת

בתקופת הכיבוש הגרמני היו חיי בסכנה.‏ לא רק שהייתי יהודייה,‏ והגרמנים שלחו את היהודים למחנות ריכוז,‏ הייתי גם עדת־יהוה,‏ ארגון דתי שהנאצים רצו לחסל.‏ אולם,‏ המשכתי להיות פעילה בהטפת התקווה המשיחית החדשה שמצאתי,‏ והקדשתי לכך בממוצע 60 שעות בחודש (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏

ערב אחד בדצמבר 1942 בעלי לא חזר הביתה מן העבודה.‏ התברר שהוא נעצר במקום עבודתו יחד עם עמיתיו.‏ מאז לא ראיתי אותו עוד.‏ עדי־יהוה שהיכרתי יעצו לי להתחבא עם ילדיי.‏ עברתי לגור אצל אחות משיחית בצדה השני של אמסטרדם.‏ הואיל והיה זה מסוכן מדי שארבעתנו נגור באותה כתובת,‏ השארתי את ילדיי אצל אחרים.‏

לא פעם נמלטתי בעור שיניי.‏ לדוגמה,‏ ערב אחד לקח אותי עד־יהוה על אופניו למקום מסתור חדש.‏ הפנס של האופניים לא פעל,‏ ושני שוטרים הולנדים עצרו אותנו.‏ הם כיוונו את פנסיהם אל פניי וזיהו שאני יהודייה.‏ לשמחתי הם אמרו:‏ ”‏תלכו מהר ‏—‏ אבל ברגל”‏.‏

מעצר ומאסר

בוקר אחד במאי 1944 כשעמדתי להתחיל בפעילות ההטפה,‏ נעצרתי ‏—‏ לא משום שאני עדת־יהוה אלא משום שאני יהודייה.‏ נלקחתי לכלא באמסטרדם,‏ והשאירו אותי שם עשרה ימים.‏ אחר כך העבירו אותי ברכבת עם עוד יהודים למחנה המעבר וֶסְטֶרְבּוֹרְק שבצפון מזרח הולנד.‏ משם הועברו היהודים לגרמניה.‏

בוֶסְטֶרְבּוֹרְק פגשתי את גיסי ואת בנו,‏ שגם נעצרו.‏ הייתי העדה היחידה בין כל היהודים,‏ והתפללתי ליהוה בלי הפסק שיחזק אותי.‏ כעבור יומיים ישבנו גיסי,‏ בנו ואני בקרון בקר של רכבת שעמדה לנסוע לאושוויץ או לסוביבור,‏ מחנות ההשמדה שבפולין.‏ לפתע קראו בשמי,‏ והועברתי לרכבת אחרת ‏—‏ רכבת נוסעים רגילה.‏

ברכבת היו עמיתיי לעבודה.‏ כמאה מלטשי יהלומים הועברו למחנה הריכוז בֶּרגֶן־בֶּלזֶן שבצפון גרמניה.‏ מאוחר יותר,‏ התברר לי שבזכות המקצוע שלי ניצלו חיי,‏ משום שהיהודים שהועברו לאושוויץ ולסוביבור הוכנסו בדרך כלל ישירות לתאי הגזים.‏ זה מה שקרה לבעלי,‏ לשניים מילדיי ולקרובי משפחה אחרים.‏ אבל באותה עת עדיין לא ידעתי מה עלה בגורלם.‏

בבֶּרגֶן־בֶּלזֶן איכסנו את מלטשי היהלומים בצריף מגורים מיוחד.‏ לא הוטלו עלינו עבודות אחרות לבל ייגרם נזק לידינו.‏ הייתי העדה היחידה בקבוצה,‏ וסיפרתי באומץ לב לעמיתיי,‏ היהודים על אמונתי החדשה.‏ הם ראו בי יהודייה משומדת,‏ כפי שהתייחסו לשליח פאולוס במאה הראשונה לספירה.‏

לא היה ברשותי ספר מקרא,‏ והייתי רעבה למזון רוחני.‏ רופא יהודי במחנה נתן לי את ספר המקרא שלו תמורת כמה פיסות לחם ומעט חמאה.‏ עבדתי שבעה חודשים עם ’‏קבוצת היהלומים’‏ בבֶּרגֶן־בֶּלזֶן.‏ קיבלנו יחס טוב יחסית,‏ וזה עורר את קנאתם של יתר האסירים היהודים.‏ לבסוף אזל מלאי היהלומים לליטוש,‏ ולכן ב־5 בדצמבר 1944 הועברנו,‏ כ־70 נשים יהודיות,‏ למחנה העבודה לנשים בבֶּנְדוֹרף.‏

הסירוב לייצר כלי נשק

במכרות שהיו בסמוך למחנה,‏ בעומק של 400 מטר בערך מתחת לאדמה,‏ עבדו האסירים בייצור חלקים של מפציצים.‏ כשסירבתי לתת יד לעבודה כזו,‏ היכו אותי מכות נמרצות (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏ השומרת צווחה עלי ואיימה שאוי לי אם לא אהיה מוכנה מחר לעבודה.‏

למחרת בבוקר נשארתי בצריף המגורים ולא התפקדתי.‏ הייתי בטוחה שיירו בי למוות,‏ והתפללתי ליהוה שיגמול לי על אמונתי.‏ הזכרתי לעצמי שוב ושוב את הפסוק מתהלים:‏ ”‏באלוהים בטחתי לא אירא.‏ מה יעשה אדם לי?‏”‏ (‏תהלים נ״ו:‏12‏)‏.‏

נערכו חיפושים בצריפים והוציאו אותי.‏ אחת הסוהרות היכתה אותי פעם אחר פעם ושאלה:‏ ”‏מי לא מרשה לך לעבוד?‏”‏ בכל פעם השבתי שזה אלוהים.‏ אז אמרה לה הסוהרת השנייה:‏ ”‏כדאי שתפסיקי.‏ ה‏’‏בּיבֶּלְפוֹרְשֶר’‏a האלו מוכנים לחטוף מכות עד מוות למען האלוהים שלהם”‏.‏ מילים אלה חיזקו אותי במידה בל תתואר.‏

מאחר שניקיון השירותים נחשב לעונש,‏ וזו העבודה המטונפת ביותר שיכולתי להעלות על דעתי,‏ התנדבתי לעשות אותה.‏ שמחתי מאוד לקבל את העבודה הזו משום שזו עבודה שמצפוני הרשה לי לבצע.‏ יום אחד הגיע מפקד המחנה.‏ כולם פחדו ממנו.‏ הוא נעמד מולי ואמר:‏ ”‏אז את היהודייה שלא מוכנה לעבוד?‏”‏

‏”‏אתה רואה שאני עובדת”‏,‏ השבתי.‏

‏”‏אבל את לא מוכנה לתרום למאמץ המלחמתי,‏ נכון?‏”‏

‏”‏נכון”‏,‏ השבתי.‏ ”‏זה אסור בעיני אלוהים”‏.‏

‏”‏אבל זה לא אומר שתצטרכי להרוג מישהו”‏.‏

הסברתי לו שאם אשתתף בייצור נשק,‏ יהיה זה בניגוד למצפוני המשיחי.‏

הוא לקח את המטאטא שלי ואמר:‏ ”‏אני יכול להרוג אותך בזה,‏ נכון?‏”‏

‏”‏נכון”‏,‏ השבתי,‏ ”‏אבל המטאטא לא נוצר בשביל זה.‏ הרובה כן נוצר בשביל להרוג”‏.‏

שוחחנו על כך שישוע היה יהודי ועל העובדה שלמרות היותי יהודייה,‏ נעשיתי לאחת מעדי־יהוה.‏ לאחר שהוא התרחק מן המקום,‏ ניגשו אלי כמה אסירות ואמרו לי שהן מופתעות מן האומץ שהיה לי לדבר בצורה כל כך רגועה עם מפקד המחנה.‏ אמרתי להן שזה לא עניין של אומץ,‏ אלא אלוהים הוא שנתן לי את הכוח לעשות כן.‏

שורדת את סיום המלחמה

ב־10 באפריל 1945,‏ בשעה שכוחות הברית התקרבו לבנדורף,‏ היה עלינו לעמוד בחצר כמעט במשך כל היום.‏ לבסוף דחסו אותנו — כ־150 נשים — לתוך רכבות משא ללא מזון ומים.‏ הרכבות יצאו ליעד בלתי ידוע,‏ ובמשך ימים שלמים נסענו הלוך וחזור בין קווי החזית.‏ היו שחנקו למוות אסירות אחרות כדי שיהיה להן יותר מקום בקרונות.‏ כתוצאה מכך,‏ נשים רבות לקו בהתמוטטות עצבים.‏ לא הייתי מחזיקה מעמד לולא הביטחון שהיה לי בדאגתו של יהוה.‏

יום אחד עצרה הרכבת ליד מחנה גברים,‏ והרשו לנו לצאת.‏ לחלק מאיתנו נתנו דליים כדי שנביא מים מן המחנה.‏ כשהגעתי לברז,‏ שתיתי תחילה כמות גדולה של מים ואחר כך מילאתי את הדלי.‏ כשחזרתי התנפלו עלי הנשים כמו חיות טרף,‏ וכל המים נשפכו מן הדלי.‏ אנשי האס־אס (‏חברי משמר העלית של היטלר)‏ עמדו שם וצחקו.‏ לאחר 11 יום הגענו לאָיידלשטט,‏ מחנה בפרברי המבורג.‏ כמחצית מן הקבוצה מתו מתלאות הדרך.‏

יום אחד,‏ בשעה שהייתי במחנה איידלשטט,‏ הקראתי מהמקרא באוזני מספר נשים.‏ לפתע נעמד בחלון מפקד המחנה.‏ ממש פחדנו משום שאסור היה להחזיק ספר מקרא בתוך המחנה.‏ המפקד נכנס,‏ לקח את הספר ואמר:‏ ”‏אז זה המקרא,‏ אה?‏”‏ לשמחתי הרבה הוא החזיר לי את הספר ואמר:‏ ”‏אם אחת מכן תמות,‏ תצטרכי להקריא מתוכו”‏.‏

מתאחדת עם אחיי לאמונה

כעבור 14 יום שוחררנו,‏ והצלב האדום לקח אותנו לבית־ספר בקרבת מַלְמֶה,‏ שבדיה.‏ שם עיכבו אותנו בהסגר לזמן מה.‏ שאלתי את אחת האחראיות אם היא מוכנה להודיע לעדי־יהוה שאני במקלט לפליטים.‏ לאחר מספר ימים קראו בשמי.‏ כשסיפרתי לאשה שאני עדת־יהוה,‏ היא פרצה בבכי.‏ גם היא היתה אחת מעדי־יהוה!‏ לאחר שנרגעה,‏ סיפרה לי שהעדים בשבדיה התפללו תמיד לשלומם של אחיהם ואחיותיהם המשיחיים במחנות הריכוז הנאציים.‏

מני אז,‏ אחות אחת היתה מביאה לי יום יום קפה ומשהו מתוק.‏ לאחר שעזבתי את המקלט לפליטים,‏ הועברתי למקום אחר בקרבת העיר יֶטֶבּוֹרִי.‏ שם ארגנו עבורי העדים מסיבה בשעות אחר הצהריים.‏ לא הבנתי את שפתם,‏ ולמרות זאת זה חימם את לבי להימצא שוב בחברת אחים ואחיות.‏

בעודי ביֶטֶבּוֹרִי,‏ קיבלתי מכתב מן העדים באמסטרדם ובו הודיעו לי שילדיי סילבאן וקארי וכל קרובי משפחתי נלקחו ולא חזרו.‏ רק יוהנה בתי ואחותי הצעירה ניצלו.‏ לא מזמן ראיתי את שמותיהם של בני ושל בתי ברשימה של יהודים שהומתו בתאי הגזים באושוויץ ובסוביבור.‏

הפעילות שלאחר המלחמה

חזרתי לאמסטרדם והתאחדתי מחדש עם יוהנה,‏ שהיתה אז בת חמש,‏ ומייד חזרתי לפעילות ההטפה.‏ לעתים פגשתי חברים לשעבר ב־NSB,‏ התנועה הנציונל־סוציאליסטית ההולנדית,‏ מפלגה פוליטית ששיתפה פעולה עם הנאצים.‏ הם בעצם סייעו לנאצים לחסל כמעט את כל משפחתי.‏ היה עלי להתגבר על רגשות איבה כדי לחלוק איתם את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים.‏ תמיד הזכרתי לעצמי שיהוה הוא שרואה ללבב והוא שישפוט בסופו של דבר,‏ לא אני.‏ על כך זכיתי לברכות רבות.‏

התחלתי להעביר שיעורי מקרא לאשה שבעלה נאסר בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים.‏ כשעליתי במדרגות לביתם,‏ שמעתי את השכנים אומרים:‏ ”‏תראו!‏ היהודייה הזאת שוב מבקרת אצל אנשי ה־NSB”‏.‏ למרות התנגדות קשה מצד בעלה האנטישמי שישב בכלא,‏ אשה זו ושלושת בנותיה נעשו כולן עדות־יהוה.‏

לשמחתי,‏ יוהנה בתי הקדישה מאוחר יותר את חייה ליהוה.‏ עברנו לשרת במקום שבו היה צורך רב יותר במבשרי מלכות,‏ וזכינו לשפע של ברכות רוחניות.‏ היום אני חיה בעיירה קטנה בדרום הולנד,‏ ואני משתתפת כמיטב יכולתי בפעילות ההטפה עם הקהילה שאליה אני משתייכת.‏ במבט לאחור אוכל לומר שמעולם לא הרגשתי שיהוה נטש אותי.‏ חשתי לאורך כל הדרך שיהוה ובנו האהוב,‏ ישוע,‏ נמצאים איתי גם ברגעים הקשים מכול.‏

במלחמה איבדתי את בעלי,‏ את שני ילדיי ואת רוב משפחתי.‏ אבל יש לי תקווה לראותם שוב בעולם החדש שיכונן אלוהים.‏ כשאני לבד ועולים בי זכרונות על כל מה שעברתי,‏ אני חושבת בשמחה ובהכרת תודה על דבריו של מחבר התהלים:‏ ”‏חונה מלאך יהוה סביב ליראיו,‏ ויחלצם”‏ (‏תהלים ל״ד:‏8‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

עם ילדיי קארי וסילבאן,‏ אשר ניספו בשואה

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

יהודים מועברים לגרמניה ממחנה וֶסְטֶרְבּוֹרְק

‏[‏שלמי תודה]‏

Herinneringscentrum kamp Westerbork

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

בהסגר בשבדיה

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

תעודת זהות זמנית כדי לחזור לארצי

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

עם בתי יוהנה היום