עמדתי במבחנים איומים
מפי אווה יוּספסון
התאספנו, קבוצה קטנה, בפרבר אויפֶּשט בבודפסט שבהונגריה למפגש קצר לפני שיצאנו לבשר. השנה היתה 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. על עדי־יהוה נאסרה אותה עת פעילות ההטפה בהונגריה. מי שלימדו את המקרא בציבור בימים ההם, נעצרו פעמים רבות.
מאחר שזו היתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בפעילות זו, נראיתי ודאי קצת מודאגת וחיוורת. אח משיחי מבוגר ניגש אלי ואמר: ”אווה, אל חשש. אין כבוד גדול לאדם מלשרת את יהוה”. מילים מתחשבות ומחזקות אלו סייעו לי לעמוד בהרבה מבחנים איומים.
מוצא יהודי
הייתי הבכורה מבין חמישה ילדים במשפחה יהודית. אמי לא מצאה את מקומה ביהדות והחלה לבחון דתות אחרות. כך פגשה את אֵרְזֵ’בֶּט שלזינגר, יהודייה שחיפשה אף היא את האמת. אֵרְזֵ’בֶּט הכירה לאמי את עדי־יהוה, ובעקבות זאת גברה התעניינותי במקרא. לא חלף זמן רב והתחלתי לשתף אחרים במה שלמדתי.
כשמלאו לי 18 שנה, בקיץ 1941, נטבלתי בנהר הדנובה כסמל להקדשתי ליהוה אלוהים. אמי נטבלה יחד איתי, ואילו אבי דחה את אמונתנו המשיחית החדשה. זמן לא רב אחרי הטבילה תכננתי לשרת כחלוצה, כלומר להקדיש את מלוא זמני לבשורה. לשם כך הייתי זקוקה לאופניים, לכן התחלתי לעבוד במעבדה של מפעל טקסטיל גדול.
תחילת המבחנים
הנאצים כבשו את הונגריה, והמפעל שבו הועסקתי הועבר לידיים גרמניות. יום אחד התבקשו כל העובדים להתייצב לפני האחראים ולהישבע אמונים למפלגה הנאצית. הובהר לנו שמי שיסרב, ישלם מחיר כבד. בטקס נדרשנו להצדיע במועל יד ולקרוא ’הייל היטלר’. אני עמדתי בכבוד, אך לא הצדעתי. באותו יום נקראתי למשרד, קיבלתי את שכרי ופוטרתי. קשה היה למצוא עבודה באותם ימים ולכן תהיתי מה יהיה עם תוכניותיי לשרת כחלוצה. אולם, למחרת מצאתי עבודה חדשה בשכר גבוה יותר.
בשלב זה יכולתי לממש את שאיפתי ולהצטרף לשורות החלוצים. היו לי כמה שותפות לחלוציות, והאחרונה היתה יולישקה אוסטלוש. בשירות נעזרנו אך ורק במקרא, כי לא היתה לנו שום ספרות לחלוקה. אל המעוניינים שמצאנו חזרנו והשאלנו להם ספרות.
לא אחת נאלצנו יולישקה ואני, בגלל כומר אחד, לעבור לשטחי בשורה אחרים. כשנודע לו שאנחנו פוקדות את ’צאן מרעיתו’, נהג הכומר להודיע בכנסייה שאם עדי־יהוה יבקרו אצלם עליהם לדווח על כך לו או למשטרה. כששמענו מפי אנשים ידידותיים שנמסרה הודעה זאת, עברנו לשטח אחר.
פעם אחת ביקרתי עם יולישקה בביתו של נער שהתעניין בבשורה. קבענו לחזור אליו כדי להשאיל לו ספרות לקריאה. כששבנו לביתו, חיכו לנו שם שוטרים. נעצרנו ונלקחנו לתחנת המשטרה בדונאבצ׳יה. הנער שימש כפתיון ללכוד אותנו. כשהגענו לתחנת המשטרה ראינו שם כומר והבנו שגם הוא מעורב בעניין.
מבחני הקשה מכל
בתחנת המשטרה גילחו את כל שערות ראשי ואילצו אותי לעמוד עירומה לפני תריסר שוטרים בערך. הם חקרו אותי ותבעו לדעת מי המנהיג שלנו בהונגריה. אמרתי להם שאין לנו מנהיג מלבד ישוע המשיח. הם היכו אותי באכזריות באלות, אבל לא הסגרתי את אחיי המשיחיים.
אחר כך קשרו יחדיו את כפות רגליי וכן גם את ידיי מעל ראשי, ואנסו אותי בזה אחר זה חוץ משוטר אחד. הקשרים היו כל כך חזקים שנותרו לי במשך שלוש שנים סימנים במפרקי הידיים. התעללו בי קשות והותירו אותי במרתף במשך שבועיים עד אשר מרבית פצעיי הקשים הגלידו במקצת.
תקופת הקלה
הועברתי לאחר מכן לבית כלא בנאדיקאניז׳ה, שם היו הרבה עדי־יהוה. שהיתי בכלא שנתיים טובות יחסית למרות המאסר. קיימנו את כל האסיפות בחשאי, וניסינו לתפקד כקהילה לכל דבר. לא חסרו לנו הזדמנויות לבשר. בכלא פגשתי את אולגה שלזינגר, אחותה של ארז׳בט שלזינגר, שלימדה את אמי ואותי את האמת המקראית.
ב־1944 החליטו הגרמנים לחסל את יהודי הונגריה, כפי שרצחו יהודים בשיטתיות בארצות כבושות אחרות. יום אחד לקחו את אולגה ואותי. נדחסנו בקרונות רכבת ששימשו להעברת בהמות ולאחר מסע מפרך דרך צ׳כוסלובקיה, הגענו ליעדנו בדרום פולין — מחנה ההשמדה אושוויץ.
הישרדות באושוויץ
חשתי בטוחה בקרבת אולגה. היא שמרה על חוש הומור גם במצבים קשים. כשהגענו לאושוויץ, התייצבנו בפני ד״ר מנגלה הזכור לשמצה. תפקידו היה להפריד בין החדשים שיכלו לעבוד לבין החדשים שלא היו כשירים לעבודה. האחרונים נשלחו לתאי הגזים. בהגיע תורנו שאל מנגלה את אולגה: ”בת כמה את?”
באומץ לב ובניצוץ שובב של הומור בעיניה השיבה ”20”. למעשה היתה כבר בת ארבעים. מנגלה צחק והרשה לה לפנות ימינה ולהינצל.
לכל אסירי אושוויץ הוצמדו טלאים על מדי המחנה — ליהודים מגן דוד, ולעדי־יהוה משולש סגול. כשביקשו לתפור מגן דוד על בגדינו, הסברנו שאנו עדות־יהוה ומעוניינות במשולש סגול. כמובן, לא התביישנו במורשתנו היהודית, אבל היינו עדות־יהוה. הם בעטו בנו והיכו אותנו כדי לכפות עלינו לשאת את הסמל היהודי, אך עמדנו על שלנו. לבסוף רשמו אותנו כעדות־יהוה.
לאחר זמן מה פגשתי את אחותי אלווירה, שהיתה צעירה ממני בשלוש שנים. כל משפחתי בת שבע הנפשות נלקחה לאושוויץ. רק אלווירה ואני נחשבנו כשירות לעבודה. אבא, אמא ושלושת אחינו הומתו בתאי הגזים. אותה עת אלווירה לא היתה עדת־יהוה, ונשלחה לחלק אחר של המחנה. היא ניצלה, היגרה לארצות־הברית, נעשתה אחת מעדי־יהוה בפיטסברג שבפנסילבניה, ונפטרה ב־1973.
הישרדות במחנות אחרים
בחורף 1944/1945, עם קרוב הרוסים, החליטו הגרמנים לפנות את אושוויץ. הועברנו לבֶּרגֶן־בֶּלזֶן שבצפון גרמניה. זמן קצר לאחר הגיענו למחנה נשלחנו אולגה ואני לבראונשווייג. נדרשנו לסייע בפינוי הריסות לאחר הפצצות כבדות של בעלות הברית. אולגה ואני שוחחנו בעניין. מאחר שלא ידענו בוודאות אם עבודה זו תפר את עמדתנו הניטרלית, החלטנו שלא לעשות זאת.
החלטתנו עוררה מהומה רבה. הוכינו בשוטים עשויים עור והועמדנו בפני כיתת יורים. אמרו לנו שיש לנו דקה אחת לחזור בנו, ושאם לא נשנה את דעתנו, נומת. השבנו שאין צורך לתת לנו זמן לחשוב משום שהחלטנו כבר מה לעשות. אבל, הואיל ומפקד המחנה לא היה במקום, ורק לו הותר לצוות על הריגה, נדחתה הוצאתנו להורג.
בינתיים הצטוונו לעמוד בחצר המחנה במשך כל היום. שני חיילים חמושים, שהוחלפו כל שעתיים, שמרו עלינו. לא נתנו לנו אוכל, וסבלנו קור אימים כי זה היה חודש פברואר. סבלנו שבוע של עינויים והמפקד טרם הגיע למחנה. לבסוף, הוכנסנו למשאית ולהפתענו מצאנו את עצמנו שוב בברגן־בלזן.
המצב הבריאותי של שתינו הידרדר עד מאוד. נשרו לי רוב השערות וסבלתי מחום גבוה. הצלחתי לעבוד קצת במאמצים עילאיים. מרק הכרוב הדליל ופת הלחם שהוגשו לנו מדי יום לא הספיקו. אבל אסור היה להפסיק לעבוד, מכיוון שמי שלא עבד הוצא להורג. אחיות גרמניות שעבדו עימי במטבח עזרו לי לנוח קמעה. כשהתקרבו השומרים שהשגיחו עלינו, הזהירו אותי האחיות ואז נעמדתי והעמדתי פנים שאני עובדת בחריצות.
יום אחד אפסו כוחותיה של אולגה והיא לא הלכה לעבודה. מאותו יום לא ראינו אותה עוד. איבדתי חברה אמיצה ושותפה אמיתית, אשה שהיתה לי לעזר רב בחודשים הקשים שבמחנות. כמי שהלכה בעקבות אדוננו ישוע המשיח והיתה מן המשוחים, אין ספק שקיבלה מייד את גמולה השמימי (ההתגלות י״ד:13).
שחרור וחיים חדשים
בתום המלחמה במאי 1945 שוחררו המחנות. הייתי כה חלשה שלא יכולתי אפילו לשמוח שעול המדכאים נשבר סוף סוף; גם לא היה בי כוח להצטרף לשיירות שלקחו את יוצאי המחנות למדינות שפתחו בפניהם את שעריהן. אושפזתי למשך שלושה חודשים בבית־חולים כדי להתאושש. נלקחתי אחר כך לשבדיה, שהפכה לביתי החדש. מייד יצרתי קשר עם אחים ואחיות משיחיים, וברבות הימים עסקתי שוב בפעילות היקרה מפז — שירות־השדה.
ב־1949 נישאתי ללֵנארט יוספסון, ששירת שנים רבות כמשגיח נודד של עדי־יהוה. גם הוא ישב בכלא במלחמת העולם השנייה בגלל דבקותו באמונתו. התחלנו לשרת יחדיו כחלוצים ב־1 בספטמבר 1949 ונשלחנו לשרת בעיר בּוּרוֹס. בשנים הראשונות שם ניהלנו שבוע בשבוע עשרה שיעורי מקרא קבועים עם מעוניינים. שמחנו לראות איך הקהילה בבורוס צומחת והופכת לשלוש קהילות. כיום יש שם חמש קהילות.
לא יכולתי להמשיך בחלוציות זמן רב משום שב־1950 חבקנו בת וכעבור שנתיים נולד לנו בן. נפלה בחלקי הזכות הנפלאה ללמד את ילדינו את מה שהאח היקר בהונגריה לימד אותי בהיותי בת 16 בלבד: ”אין כבוד גדול לאדם מלשרת את יהוה”.
במבט לאחור ברור לי שהתנסיתי באמיתות הדברים שכתב התלמיד יעקב כשהזכיר לנו את עמידתו של איוב בסבל: ”רחום וחנון יהוה” (יעקב ה׳:11). אף־על־פי שגם אני עברתי מבחנים איומים, התברכתי בשני ילדים, בבני זוגם ובשישה נכדים — כולם עובדי יהוה. חוץ מזה, יש לי המון ילדים ונכדים רוחניים, וחלקם משרתים כחלוצים וכשליחים. כיום תקוותי הגדולה היא לפגוש את יקיריי, הישנים את שנת המוות, ולחבק אותם כשיקומו מקבריהם (יוחנן ה׳:28, 29).
[תמונה בעמוד 31]
בשירות בשבדיה לאחר מלחמת העולם השנייה
[תמונה בעמוד 31]
עם בעלי