למרות הניסיונות לא אבדה תקוותי

סיפורו של אנדרה האנאק

השנה היתה 1943,‏ ומלחמת העולם השנייה השתוללה.‏ ישבתי בכלא בבודפסט שבהונגריה בשל עמדתי הניטראלית.‏ כומר אורתודוקסי מזוקן נתן לי את ספר המקרא שלו תמורת מנות הלחם שלי לשלושה ימים.‏ הייתי רעב מאוד אבל אני משוכנע שעשיתי עסקה טובה.‏

זה לא היה קל לשמור על מצפון משיחי נקי תחת הכיבוש הנאצי בארצי במלחמת העולם השנייה.‏ גם לאחר מכן,‏ במרוצת יותר מ־40 שנות שלטון קומוניסטי,‏ היה זה מאבק לשרת את הבורא,‏ יהוה אלוהים,‏ מבלי להתפשר על עקרונות המקרא.‏

לפני שאתאר מה היה כרוך בנאמנות לאלוהים,‏ אספר לכם בקצרה על הרקע שלי.‏ אתם ודאי סקרנים לדעת מה עברו עדי־יהוה באותן השנים.‏ ראשית,‏ הרשו לי לספר לכם על מקרה מסוים שגרם לי לתהות לגבי הדתות העיקריות באזורנו.‏

שאלה דתית מבלבלת

נולדתי ב־3 בדצמבר 1922 בפטסין,‏ כפר הונגרי סמוך לגבול הסלובקי.‏ בימים ההם שכנה סלובקיה בחלקה המזרחי של צ׳כוסלובקיה.‏ לאחר ששטח גדול מצ׳כוסלובקיה סופח לברית־המועצות בעקבות מלחמת העולם השנייה,‏ הוזז הגבול עם אוקראינה עד למרחק של 30 קילומטר מפטסין.‏

הייתי השני מבין חמישה ילדים להורים קתולים אדוקים.‏ בגיל 13 אירע דבר שגרם לי לחשוב ברצינות על עניינים דתיים.‏ עליתי לרגל עם אמי,‏ מרחק 80 קילומטר,‏ אל הכפר מריוֹפוֹץ’‏ שבהונגריה.‏ צעדנו לשם כי האמנו שהמסע יביא עלינו ברכה גדולה.‏ קתולים רומיים וקתולים יווניים יצאו לעלייה לרגל.‏ קודם לכן האמנתי ששתי הכנסיות הללו הן חלק מדת קתולית מאוחדת.‏ אלא שעד מהרה התבדיתי.‏

רצה המקרה והמיסה של הקתולים היווניים נערכה ראשונה.‏ החלטתי להשתתף בה.‏ מאוחר יותר,‏ כשנודע על כך לאמי,‏ היא כעסה מאוד.‏ הייתי מבולבל ושאלתי אותה:‏ ”‏מה זה משנה באיזו מיסה אנחנו משתתפים?‏ הרי כולנו נוטלים מגופו האחד של המשיח”‏.‏

מכיוון שלא היתה בידה תשובה לשאלה,‏ אמרה אמי בפשטות:‏ ”‏בני,‏ זה חטא לשאול שאלות כאלו”‏.‏ אך השאלות הוסיפו לנקר במוחי.‏

מענה לשאלותיי

בגיל 17 — זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939 — עברתי לסטראדה נאד בוֹדרוֹגוֹם,‏ עיירה קטנה השוכנת כיום במזרח סלובקיה.‏ שם עבדתי כשוליה של נפח.‏ בביתו למדתי דבר יקר בהרבה מהכנת פרסות לסוסים או מייצור כלים אחרים מברזל מותך.‏

אשתו של הנפח,‏ מריה פנקוביץ’‏,‏ היתה אחת מעדי־יהוה.‏ בשעות היום למדתי את מקצוע הנפחות מבעלה,‏ ובערב למדתי את המקרא ונכחתי באסיפות של העדים.‏ כשוליית הנפח היו למילים בתהלים י״ב:‏7 משמעות עמוקה עבורי:‏ ”‏אִמֲרות יהוה אֲמָרות טהורות,‏ כסף צרוף בעליל לארץ,‏ מזוקק שבעתיים”‏.‏ מה נעים היה באותם ערבים לבחון את אמרות יהוה ולמצוא תשובות לשאלותיי המקראיות!‏

לא ידעתי שעד מהרה,‏ עם החרפת המלחמה,‏ תועמד אמונתי החדשה למבחן.‏

בכלא בגלל אמונתי

זמן קצר אחרי שהתחלתי את הכשרתי כנפח נדרשו הבחורים הצעירים בהונגריה לעבור אימוני טירונות.‏ החלטתי לדבוק בעיקרון המקראי שבישעיהו ב׳:‏4 ו’‏לא ללמוד עוד מלחמה’‏.‏ עקב עמדתי הנחושה נידונתי לעשרה ימי מאסר.‏ לאחר ששוחררתי המשכתי ללמוד את המקרא.‏ ב־15 ביולי 1941,‏ הקדשתי את חיי ליהוה ונטבלתי כסמל לכך.‏

גרמניה הנאצית כבר פלשה לברית־המועצות,‏ ואירופה המזרחית הפכה לשדה קרב.‏ תעמולת המלחמה גברה והרגשות הלאומניים התלהטו.‏ לעומת זאת,‏ עדי־יהוה החזיקו בעמדתם המקראית ונותרו ניטראליים.‏

באוגוסט 1942 אורגנה נגדנו התקפה אכזרית.‏ הרשויות הכינו עשרה מקומות איסוף ובהם ריכזו את העדים,‏ צעירים ומבוגרים כאחד.‏ גם מי שעדיין לא נטבלו אך שהיו בקשר עם עדי־יהוה נלקחו למקומות האיסוף.‏ הייתי מבין אלו שנאסרו בכלא בשרשפטק,‏ עיר המרוחקת כ־20 קילומטר מכפר הולדתי פטסין.‏

האסיר הצעיר ביותר בכלא היה בן שלושה חודשים בלבד.‏ הוא נאסר יחד עם אמו שהיתה עדת־יהוה.‏ כשביקשנו קצת מזון עבור התינוק,‏ שאג הסוהר:‏ ”‏שיבכה.‏ ככה הוא יגדל להיות עד־יהוה חזק”‏.‏ ריחמנו על התינוק,‏ אך גם כאב לנו לראות איך התעמולה הלאומנית הקשיחה את לבו של אותו סוהר צעיר.‏

במשפט נידונתי לשנתיים מאסר.‏ הועברתי לכלא מורגיט קורוּט 85 בבודפסט.‏ בתוך התאים,‏ שגודלם 4 מטרים על 6 מטרים,‏ דחסו בין 50 ל־60 איש.‏ במשך שמונה חודשים חיינו שם ללא מקלחת ושירותים.‏ לא יכולנו להתרחץ,‏ לא כל שכן לכבס את הבגדים.‏ התמלאנו כינים,‏ ובלילות התרוצצו חרקים על גופינו המטונפים.‏

כל יום העירו אותנו בארבע לפנות בוקר.‏ לארוחת בוקר קיבלנו כוס קטנה של קפה.‏ בצהריים נתנו לנו כמות דומה של מרק ובערך 150 גרם של לחם עם מעט דייסה.‏ בערב לא קיבלנו שום דבר.‏ הייתי אז בן 20 צעיר ובריא,‏ אבל בסופו של דבר לא יכולתי עוד לעמוד על הרגליים מרוב חולשה.‏ חלק מן האסירים מתו מרעב ומזיהומים.‏

בימים ההם הגיע אסיר חדש לתא שלנו.‏ זה היה הכומר האורתודוקסי המזוקן שהזכרתי בפתיח.‏ הרשו לו להחזיק ספר מקרא.‏ עד כמה השתוקקתי לקרוא בו!‏ כשביקשתי ממנו,‏ הוא סירב.‏ אבל אחרי זמן מה ניגש אלי ואמר:‏ ”‏הי,‏ בחור,‏ אתה יכול לקבל את המקרא.‏ אני מוכן למכור לך אותו”‏.‏

‏”‏למכור?‏ תמורת מה?‏”‏ שאלתי.‏ ”‏אין לי כסף”‏.‏

ואז הוא הציע לי את המקרא תמורת מנות הלחם שלי לשלושה ימים.‏ התברר שהעסקה היתה כדאית ביותר.‏ למרות הרעב הפיסי,‏ קיבלתי מזון רוחני שעזר לי ולאחרים להחזיק מעמד בניסיונות באותם ימים קשים.‏ ספר המקרא הזה שמור אצלי עד עצם היום הזה (‏מתי ד׳:‏4‏)‏.‏

עמדתנו הניטראלית נבחנת

ביוני 1943 נלקחתי יחד עם עוד 160 עדים צעירים מרחבי הונגריה ליאזבִּרן,‏ עיירה בקרבת בודפסט.‏ עקב סירובנו לחבוש את הכומתות הצבאיות ולכרוך סביב הזרוע סרט המעוטר בשלושה צבעים,‏ הכניסו אותנו לקרונות משא ולקחו אותנו לתחנת הרכבת בודפסט־קובניה.‏ קציני הצבא בתחנה הקריאו את שמותינו בזה אחר זה וציוו עלינו לצאת מהקרונות ולהתחיל בתהליך החִיוּל.‏

הם הורו לנו לקרוא:‏ ”‏הייל היטלר”‏,‏ קריאה שפירושה ”‏התהילה להיטלר”‏.‏ כל עד שסירב לעשות כן,‏ הוכה מכות נמרצות.‏ לבסוף,‏ המענים התעייפו ואחד מהם אמר:‏ ”‏נכה עוד אחד,‏ אבל הפעם הוא לא יצא מזה חי”‏.‏

טיבור הפנר,‏ עד־יהוה מבוגר ותיק,‏ החזיק את רשימת העדים שהיו בקרונות.‏ הוא לחש לי:‏ ”‏אחי,‏ אתה הבא בתור.‏ הייה אמיץ!‏ בטח ביהוה”‏.‏ ואכן קראו בשמי.‏ נעמדתי בדלת הקרון,‏ והורו לי לרדת.‏ ”‏אין כבר על מה להרביץ”‏,‏ קרא אחד החיילים.‏ ואז פנה אלי ואמר:‏ ”‏אם תתגייס כמו שביקשו ממך,‏ נדאג שתעבוד במטבח בהכנת אוכל.‏ אחרת,‏ תמות”‏.‏

‏”‏לא אשרת בצבא”‏,‏ השבתי.‏ ”‏אני רוצה לחזור לקרון ולהיות עם אחיי”‏.‏

אחד החיילים ריחם עלי,‏ והשליך אותי חזרה לתוך הקרון.‏ זה לא היה קשה לו במיוחד כי שקלתי אז פחות מ־45 קילוגרם.‏ אח הפנר ניגש אלי,‏ כרך את זרועו סביב כתפיי,‏ ליטף את פניי וציטט את הכתוב בתהלים כ׳:‏2‏:‏ ”‏יענך יהוה ביום צרה.‏ ישגבך שם אלוהֵי יעקב”‏.‏

במחנה עבודה

לאחר מכן העלו אותנו על ספינה ונלקחנו ליוגוסלביה דרך נהר הדנובה.‏ ביולי 1943 הגענו למחנה העבודה סמוך לעיר בּוֹר,‏ שהיה בה בעבר אחד ממכרי הנחושת הגדולים באירופה.‏ עם הזמן הגיעה אוכלוסיית המחנה ל־000,‏60 איש מלאומים רבים,‏ כולל 000,‏6 יהודים בקירוב ובסביבות 160 עדי־יהוה.‏

העדים שוכנו בקסרקטין גדול.‏ במרכזו ניצבו שולחנות וספסלים,‏ וקיימנו שם אסיפות פעמיים בשבוע.‏ למדנו את חוברות המצפה שהוברחו לתוך המחנה,‏ וקראנו במקרא שהשגתי תמורת מנות הלחם.‏ גם שרנו והתפללנו יחד.‏

השתדלנו לשמור על יחסים טובים עם האסירים האחרים,‏ וזה פעל בסופו של דבר לטובתנו.‏ אחד מאחינו סבל מכאבי מעיים עזים,‏ והשומרים לא היו מוכנים לעזור לו.‏ כשהחמיר מצבו,‏ הסכים אחד האסירים היהודים,‏ רופא במקצועו,‏ לבוא לעזרתו.‏ הוא נתן לאח חומר מרדים פשוט,‏ וניתח אותו בעזרת ידית מחודדת של כפית.‏ האח החלים ושב לביתו אחרי המלחמה.‏

העבודה במכרות היתה עבודת פרך,‏ והמזון דל.‏ שני אחים נהרגו בתאונות עבודה ואחר מת ממחלה.‏ בספטמבר 1944,‏ בהתקרב הצבא הרוסי,‏ הוחלט לפנות את המחנה.‏ מה שקרה אחר כך היה בלתי ייאמן,‏ אבל ראיתי זאת במו עיניי.‏

צעדת אימים

לאחר צעדה מתישה בת שבוע ימים,‏ הגענו עם אסירים יהודים רבים לבלגרד.‏ המשכנו לצעוד עוד מספר ימים ומצאנו את עצמנו בכפר צ׳רבנקו.‏

בהגיענו לצ׳רבנקו,‏ הצטוו עדי־יהוה להתייצב בטורים של חמש.‏ מכל טור שני לקחו עד־יהוה אחד.‏ הבטנו בהם בעיניים דומעות כי חשבנו שעומדים להוציא אותם להורג.‏ אלא שאחרי זמן מה הם הוחזרו.‏ מה קרה?‏ החיילים הגרמנים רצו שהם יחפרו קברים,‏ אבל אחד המפקדים ההונגרים הסביר שהם לא אכלו שבוע ושאין להם כוח לעבוד.‏

באותו ערב נלקחו כל העדים לעליית גג של בניין ששימש לייבוש לבנים.‏ קצין גרמני אמר לנו:‏ ”‏תהיו בשקט ואל תזוזו מכאן.‏ הלילה יהיה ליל בלהות”‏.‏ הוא נעל את הדלת.‏ בתוך מספר דקות שמענו חיילים צועקים:‏ ”‏קדימה!‏ קדימה!‏”‏ ואז שמענו קול של מכונות ירייה ולאחריו דממה מטילת אימה.‏ ושוב שמענו,‏ ”‏קדימה!‏ קדימה!‏”‏ ועוד יריות.‏

מן הגג יכולנו לראות את המתרחש.‏ החיילים העמידו קבוצות של עשרות אסירים יהודים בקצה בור,‏ וירו בהם.‏ אחרי כן השליכו רימוני יד על ערימת הגופות.‏ עד לפני שקיעת החמה חוסלו כל היהודים מלבד שמונה איש.‏ החיילים הגרמנים ברחו.‏ היינו שבורים נפשית ופיסית.‏ יאן בּוֹלי ויאנוש טוֹרוֹק,‏ שעדיין חיים,‏ היו בין האחים שראו את ההוצאה להורג.‏

ניצולים

המשכנו את הצעדה מערבה וצפונה תחת עינם הפקוחה של החיילים ההונגרים.‏ שוב ושוב דרשו מאיתנו להיות מעורבים בפעילויות צבאיות,‏ ולמרות זאת שמרנו על עמדתנו הניטראלית ושרדנו.‏

באפריל 1945 נקלענו בין הצבא הגרמני לצבא הרוסי בעיר סוֹמְבּוֹטְהֵי שבקרבת הגבול ההונגרי עם אוסטריה.‏ כשנשמעה אזעקה שהתריעה מפני התקפה אווירית,‏ שאל אותנו קצין גרמני ששמר עלינו:‏ ”‏אני יכול להצטרף אליכם כדי למצוא מחסה?‏ אני רואה שאלוהים איתכם”‏.‏ בתום ההפצצות עזבנו את העיר ופילסנו את דרכנו בין נבלות של בעלי חיים וגופות של בני אדם.‏

בראותו כי המלחמה עומדת להסתיים קיבץ אותנו אותו קצין בכיר ואמר:‏ ”‏תודה לכם על יחס הכבוד שלכם כלפיי.‏ יש לי כאן מעט תה וסוכר לכל אחד.‏ זה לפחות משהו”‏.‏ הודינו לו על היחס האנושי.‏

בתוך מספר ימים באו הרוסים,‏ ועשינו את דרכנו הביתה בקבוצות קטנות.‏ אך צרותינו לא תמו.‏ עם הגיענו לבודפסט עצרו אותנו הרוסים וניסו לכפות עלינו להתגייס ‏—‏ הפעם לצבא הסובייטי.‏

האיש המופקד על ההליכים היה רופא במקצועו,‏ קצין רוסי רם־דרג.‏ נכנסנו לחדר ולא זיהינו אותו אבל הוא זיהה אותנו.‏ הוא היה איתנו במחנה העבודה בבּוֹר,‏ והוא מן היהודים המעטים ששרדו את רצח העם שביצעו הנאצים.‏ כשראה אותנו ציווה על השומרים:‏ ”‏תנו לשמונה האלו ללכת הביתה”‏.‏ הודינו לו,‏ אך מעל לכול הודינו ליהוה על הגנתו.‏

עוד לא אבדה תקוותי

סוף סוף,‏ ב־30 באפריל 1945 הגעתי לביתי בפטסין.‏ זמן קצר לאחר מכן חזרתי לביתו של הנפח בסטראדה נאד בוֹדרוֹגוֹם להשלים את לימודי הנפחות.‏ משפחת פנקוביץ’‏ העניקה לי רבות ‏—‏ מקצוע שאוכל להתפרנס ממנו וחשוב מכך את האמיתות המקראיות ששינו את חיי.‏ בשובי לשם זכיתי לדבר נוסף.‏ ב־23 בספטמבר 1946 נשאתי לאשה את יוֹלאנה,‏ בתם המקסימה.‏

יוֹלאנה ואני חזרנו לפעילות קבועה של לימוד המקרא והטפת הבשורה.‏ ב־1948 התברכנו בבן ששמו אנדרה.‏ אלא שחירותנו הדתית לא האריכה ימים.‏ עד מהרה השתלטו הקומוניסטים על ארצנו והחל גל חדש של רדיפות.‏ נקראתי להתגייס לצבא ב־1951,‏ והפעם על־ידי הרשויות הקומוניסטיות של צ׳כוסלובקיה.‏ התרחיש חזר על עצמו:‏ משפט,‏ עונש מאסר,‏ בית כלא,‏ עבודות פרך והרעבה.‏ גם הפעם שרדתי בעזרת אלוהים.‏ בעקבות מתן חנינה,‏ שוחררתי ב־1952 והצטרפתי למשפחתי בלדמובסה,‏ סלובקיה.‏

למרות האיסור שהוטל על פעילותנו המשיחית,‏ איסור שנמשך כ־40 שנה,‏ לא חדלנו לעבוד את יהוה.‏ משנת 1954 עד 1988 היתה לי הזכות לשרת כמשגיח נודד.‏ ביקרתי בקהילות של עדי־יהוה בסופי שבוע ועודדתי את האחים והאחיות לעמוד איתן ולהישאר נאמנים.‏ במהלך השבוע ביליתי עם משפחתי ועבדתי לפרנסתנו.‏ בכל התקופה הזו חשנו בהשגחתו האוהבת של יהוה.‏ נוכחתי באמיתות המילים:‏ ”‏לולי יהוה שהיה לנו בקום עלינו אדם,‏ אזי חיים בלעונוּ,‏ בַּחֲרוֹת אפם בנו”‏ (‏תהלים קכ״ד:‏2,‏ 3‏)‏.‏

ברבות הימים,‏ זכינו יוֹלאנה ואני לראות את אנדרה מתחתן ונעשה למשגיח משיחי בוגר.‏ אשתו,‏ אלישקה,‏ ושני בניהם,‏ ראדים ודניאל,‏ נעשו גם הם למשרתים משיחיים פעילים.‏ ב־1998 נפטרה אשתי האהובה יוֹלאנה.‏ האובדן היה גדול בשבילי.‏ מכל הניסיונות שעברתי,‏ זהו הניסיון הקשה מכולם.‏ אני מתגעגע אליה יום יום,‏ אבל אני מתנחם בתקוות התחייה (‏יוחנן ה׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏

כיום,‏ בגיל 79,‏ אני משרת כזקן־קהילה בכפר סלובנסקי נובה מסטו שבסלובקיה.‏ כאן אני מוצא שמחה עילאית לחלוק את תקוותי המקראית עם רעיי.‏ במבט לאחור על יותר מ־60 שנה בשירות יהוה,‏ אין לי שמץ של ספק שבעזרתו אנו יכולים לעמוד בכל מכשול ובכל ניסיון.‏ הכתוב בתהלים פ״ו:‏12 מבטא את רצוני ואת תקוותי:‏ ”‏אודך אדני [‏יהוה]‏ אלוהיי בכל לבבי,‏ ואכבדה שמך לעולם”‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 14]‏

טיבור הפנר חיזק את ידיי בניסיונות

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

ספר המקרא שקיבלתי תמורת מנות הלחם שלי

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

עדים במחנה העבודה בבּוֹר

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

לוויה של עד־יהוה במחנה העבודה בבּוֹר בנוכחות חיילים גרמנים

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

יאנוש טוֹרוֹק ויאן בּוֹלי (‏בתמונה הקטנה)‏ ראו גם הם את הטֶבַח

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

התחתנתי עם יוֹלאנה בספטמבר 1946

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

עם בני,‏ אשתו ונכדיי